נייר עמדה: לקראת ריבונות חינוכית חדשה

מבוא
את מי משרתים אנשי החינוך וההוראה? בחינת ההיסטוריה של האנושות בכלל ושל המאה העשרים בפרט מספקת תשובה לא מעודדת : על פי רוב משרתים המורים אדונים רבים – פוליטיים, דתיים וכלכליים – שרואים באדם אמצעי ולא מטרה. במקום שהמורים והמחנכים יתמסרו לטיפוחם הנאות והמלא של הדורות הצעירים ויהיו אלה שמנהיגים את סדר היום החינוכי, הם מתפקדים בדרך כלל כצינורות פסיביים למדיניות השלטון ומשמשים נושאי דברם של ממסדים חברתיים וקבוצות אינטרס. הם אינם מוצבים בראש המנהיגות החינוכית, אלא מדומים לזנב שבעלי הדעה בחברה נוהגים "לכשכש" בו )ובישראל, כידוע, מובילי הדעה בחינוך מתחלפים חדשות לבקרים(. אנו סבורים שסדר דברים זה הוא מעוות ושאת מחירו משלמים כולנו. נשווה לנגד עינינו את קורות האנושות במאה השנים האחרונות, ומיד יתברר לנו עד כמה יהא זה בלתי אחראי מצד המורים והמחנכים להפקיר את הצעירים ללא כלים נאותים של אוריינות ביקורתית ותרבותית שתגן עליהם מפני בעלי הכוח וקבוצות האינטרס. בתקופה זו ידעה האנושות משטרים שפעלו בשיטתיות ובשיתוף פעולה של מערכות החינוך כדי לעוור את עיני הציבור כלפי עוולות המציאות ולשמור אותו בור ונחשל; לתכסס את תודעת הציבור, לשבש ולעקם אותה עד כדי השלמה עם אבסורדים מוחלטים, או בלשונו של אורוול – "בערות היא כוח, חירות היא עבדות, מלחמה היא שלום". התוצאה הייתה קטסטרופלית: למעלה ממאה מיליון קורבנות ועוד מיליונים שנידונו להגליה, לנכות, לשעבוד, להשפלה ולאפליה.