בזמן האחרון, יותר מתמיד, אנו עוסקים באחר, בטיפוח האמפטיה אליו ובהצמחת יכולת ההזדהות עם צער הזולת, צער העולם, צער האויב, צער החבר לקבוצה, לכיתה, לסגל, לעבודה, או צערה של השכנה שגרה ממול. מין מחויבות שכזו, ספק טבעית ספק מאולצת, להיות מעורבים יותר בנעשה מסביב. רק לא להיתפס על חם, חלילה, לעסוק בעצמי, עם עצמי וסביב עצמי, דבר שבימינו אלה נתפס כמעט כמחלה סופנית.
בסמינריון שעוסק באתיקה של חינוך לזיכרון אני מנסה לעורר דיון סביב סוגיות אתיות בחינוך. עיקר הדיון נסוב על האחריות המוטלת עלינו בתהליך עיצוב התודעה ודפוסי ההתנהגות של בני הדור הבא ועל אמות המידה שמנחות אותנו בכך. אני תוהה מהו אותו קו מדומיין החוצץ בין ללכת רחוק לבין ללכת לאיבוד. אחד הספרים המרכזיים המשמשים לי כהשראה להרהור ביקורתי ולדיון החינוכי והפילוסופי שאני מבקשת לעורר הוא ספרו של יותם בנזימן "עד שתגיע למקומו: אתיקה, אי-משוא פנים ויחסים אישיים" (ירושלים: מאגנס והאוניברסיטה העברית, 2004).
בפרק הראשון מנסה בנזימן לבחון את התיאוריות של ריצ'ארד הר בנושא השפה המוסרית והתורה המטה-אתית התועלתנית (R. M. Hare, 1952 "The Language of Morals" Oxford: Clarendon Press), הוא מתאר את הסכנות העלולות להופיע משימוש לקוי ומוטה בהן כתוצאה מהכתבות ומהכוונות נורמטיביות, פוליטיות, חברתיות או חינוכיות. לדעתו העיקרון של אי-משוא פנים משותף לכל התפיסות הללו. כדי לגבש תורת מוסר ראויה עלינו להעשיר את נקודות המבט שלנו בידע אתי, קרי, העמקה במצבים תלויי זמן, תרבות ומקום. בתוך הסיבה לעשייה מסוימת יש לכלול התייחסות אישית, ולבסס אותה על ההיכרות עם האדם הקונקרטי שעמו אנו באים במגע, מבקשים לסייע או לייעץ לו.
כשאנו מבקשים מחברינו לסייע לילדים בעלי צרכים מיוחדים או לכאלה השייכים למגזר עדתי, דתי או סוציו-אקונומי מוחלש, פירושו של דבר שאנו מורים להם לנהוג בדרך מסוימת? על פי ריצ'ארד הר אדם המקבל את השיפוט שעל פיו פעולה מסוימת שהוא עושה היא טובה או ראויה, מחויב, לוגית, לבצע אותה, והדבר תקף לכולם. המילים 'אכפתיות' או 'כבוד' אינן מילים פורמליות סתמיות. הן נושאות מטען נורמטיבי, אתי, רגשי וערכי בהתאם למציאות קהילתית וחברתית. לכן אין לעשות בהן שימוש "מתוך נימוס", "כי זה נהוג" או כי זה חלק מ"מחויבות אישית עם ציון", אלא מתוך הבנה אמתית ללא משוא-פנים.
כדי להיות אתיים ולהתנהג באופן מוסרי וללא משוא-פנים עלינו להיכנס לנעליו של הזולת. מה זה אומר? כפשוטו: לחלוץ את נעליי ולנעול נעליה של מישהי אחרת, גם אם הן גדולות מידי או צרות מידי, לוחצות, לא לטעמי או מדיפות ריח רע. כדי להגיע למקומו של מישהו, להיות ממש במקומו, עלי לזנוח את מקומי ובאופן היפותטי לאמץ כטבע את מקומו של הזולת ולהיות מישהו אחר. לגמרי.
אבל אז איבדתי בהכרח את יכולת השיפוט המוסרית והאתית שלי. "נפרדתי מעצמי" ואני מתבוננת מתוך עיניו של האחר. מדמה את תחושותיו, עמדתו והשפעותיו הפסיכולוגיות והסביבתיות. אני בנעליים אחרות, מהלכת אחרת, מודדת את צעדיי אחרת. פעולה כזו מבטלת את הייחודיות של האחר כי האחר הוא עכשיו אני. ההבדלים בינינו בטלים.
בנזימן ממשיך ומערער את עקרון ההכללה והתועלתנות של הר. לטענתו אין אנו מלאכי-על שמסוגלים להחליף את זהותנו לחוש בנעליו של הזולת ולשוב אל עצמנו כאילו כלום. בני אדם טועים, שונים, מיוחדים ותלויים בדפוסי התנהגות ועקרונות מסוימים. כדי להבין את האחר ולנהוג ללא משוא-פנים ובאמות מידה אתיות, מציע לנו בנזימן לנעול לזמן שאול בלבד את נעליו של הזולת, ומיד לחלצן ולשוב לנעלינו. הוא מציע לא להקריב את זהותנו על מזבח האמפטיה מתוך הרצון העז והמפעם להיות בנעליו של האחר.
כדאי לעמוד על ההבדל בין הזדהות מתוך יכולת הבחנה ביקורתית, לבין זהות מתוך ביטול העצמי וטשטוש השייכות והשונות הייחודית, שלנו ושל הזולת גם יחד. אדם שבע לעולם לא יוכל באמת להבין מה חש אדם רעב, רק אם ירעב בעצמו עד מוות. זו מסקנה טוטלית של הר. ואולם בנזימן סבור שיש לחשוב כך: "אני, מי שאני, עם העדפותיי ואורח חיי שלי, איך הייתי מרגיש לו הייתי במקומו"?
מורכבות זו ביחסנו לזולת חייבת להיות אתית ומנקודת מבט אנושית. ראוי להתבונן בפניהם של אנשים ולהכירם ככל שניתן, לתמוך, לחבק, לסייע, להיות משענת, לתת כתף – אבל לא להפוך להיות "הם". נעליים הן לעולם פרטיות, אישיות, תבנית נוף רגלינו, צעדינו, כובד משקלנו, המשקפות את טיב המשעולים בהם בחרנו לפסוע, את מרקם הצוקים שעליהם בחרנו לטפס כנגד כל הסיכויים, את כיוון הסלעים שעל חודם בחרנו להחליק, להיפצע ולהידרדר אלי תהום. הנעליים נושאות את כובד משקלנו, עולמנו.
"כשהנעל מתאימה הרגל נשכחת", אמר הפילוסוף אושו, ובאותה נשימה מספרים בלהט מורים וותיקים בהודו על המלומד היפני יו-קון שכל חייו למד ושינן תורות ופילוסופיות של עמים ולאומים וסיגל לעצמו את אורחותיהם ושפתם. והנה, בערוב ימיו, גילה לפתע את שורשיו וזהותו היפניים ובצוואתו כתב לבניו: "חיי היו חסרי טעם" (Richard H. Dixon, 1984, "New Discoveries in India" Oxford, pp. 324).
שלא נתבלבל: בתום הביקור בביתם של אחרים צריך לזכור לא להפוך שם לדיירי קבע. יש לנו בית לשוב אליו. יש לנו גם בעיות משלנו, סוגיות מורכבות וסדקים משלנו. לעולם לא נוכל להיות ה"אחרים". ה"אחרים" הם אחרים. ואנחנו – אנחנו. אפשר למדוד את נעליהם, להתחפש לדמותם ולנסות להגיע אליהם ולגעת בהם, בחברות, ברעות, בהזדהות. יחד עם זאת לדאוג שנעליהם ילחצו מעט, יגרמו לחוסר נוחות מסוימת. שרגלנו לא תשכח.