ספר נופל לידיך. אתה קורא בו ובוכה.
והספר אפל וגיהינומי, מתעטף בסמרטוטים
כדי לחמוק ממך. אתה מסמן, מאחורי
עיניך, את עונג המקומות השבורים בו
כדי לא לטעות, מחר, כשתחזור,
כשתיגש אליו, לדבוק בו
כמו בבית, מוכן באמת לקריאה.
אתה מניח לספר לעמוד מול עצמך,
תנועה עירומה שלא עשית חודשים רבים, פוגש
לידה אנשים אהובים, מוארים, כאילו מישהו
יפה ונדיב העביר על פניהם מבט מוזהב.
אתה מניח אצבע על שפתי הספר,
שעכשיו אינך יכול להרים עוד, ובשתיקה
הגמורה, הנמלית, שיכול לשמעה רק מי
שאזניו נטויות אל חוט השערה של סבל, אתה אומר
לו, בידידות, מה שזמן רב לא אמרת לאיש:
חכה לי כאן, בקצה, אני מיד חוזר"
(ישראל אלירז)
הגיהינום והעונג, הסבל והאהבה, השתיקה והדיבור - איך שומעים את כל זה בספר? ומששמענו, איך אפשר להעביר זאת לזולתנו?
נדמה שאנחנו יודעים לקרוא, אפילו מיטיבים לעשות זאת; הלא קריאה מלווה את רובנו כבר מילדות. ובכל זאת, כמורים בהווה ולעתיד, כחברים בקהילה, וגם כבני אדם קוראים, חשוב להשתהות, לשים אצבע על השפתיים ולהטות אוזן אל חוט השערה – מה בדיוק אומר או יכול לומר לנו ספר, מעבר למה שמעלה הקריאה השגורה והשוטפת בו? איך אפשר לחדד ולהעשיר את ההקשבה והדיבור אליו? בהמשך לכך: איך אפשר להעביר לאחרים, עמיתים ותלמידים, את מה שטמון בספר? ואילו כלים הוא יכול לתת לנו בכיתה מול תלמידים, ולא רק בשיעורי ספרות?
ב"מועדון הספר" של תוכנית המצטיינים אנחנו נפגשים, מדי שלושה שבועות, עם ספר. מנסים לחדד את אוריינות הקריאה, כמו גם את היכולת לתווך ספר לזולת באופן חי, מעורר מחשבה, נוגע. כל מפגש מועבר על ידי זוג סטודנטים, שבחר לעסוק בספר המסוים הזה, ומצא דרך – אישית, יצירתית – להביאו בפני הקבוצה; למשל: בעזרת מוזיקה או יצירות אמנות, באמצעות הנחיות ליצור מחזה קצר או יצירה פלסטית, ואפילו לעלות במדרגות בעיניים קשורות (דוגמאות הלקוחות מפעילות חברי המועדון בשנה שעברה). המפגשים מתקיימים בסביבה לא שגרתית – ספריית משעול – המחזקת את תחושת הכניסה לעולמם של הספרים.
המועדון פועל במסגרת המעורבות החברתית שלה מחויבים הסטודנטים, והדבר מוצא ביטוי בשני היבטים. ראשית, כל מפגש מתמקד בסוגיה חברתית העולה בספר שנבחר; ושנית, תובנות שעולות בצוות המנחה בעקבות המפגשים מועברות לקהילה (במקרה זה: קהילת הסטודנטים) בדרך של שיתוף על במת "המקבץ".
ספר יכול לקחת אותנו לתוך עצמנו, לעורר בנו רגשות ותובנות עמוקים. ספר יכול גם לקחת אותנו הרחק מעצמנו, אל בני אדם אחרים; לאפשר לנו להכיר ולהתיידד איתם. השנה, בתגובה לגל האלימות והגזענות ששטף את הארץ בעקבות "צוק איתן", מתמקדת פעילות המועדון במסע אל הזולת הערבי – נקרא ונדון בספרים של מחברים ערבים ויהודים העוסקים בעולמם של ערבים, בישראל ובמצרים ובאיראן ובמקומות אחרים. בניסיון להשתמש בכנפיים שיכול לתת ספר כדי להפוך זרות ופחד לתמונה של "אנשים אהובים, מוארים, כאילו מישהו יפה ונדיב העביר על פניהם מבט מוזהב".
לעיתים קשה "להניח לספר לעמוד מול עצמך"; זו "תנועה עירומה". לא אחת עולים במפגשים תכנים לא קלים, כמו שכול ורוע ואבדן, שלא פשוט להכיל אותם ויש פיתוי מתמיד לחמוק מהם. דווקא הדיבור האינטימי, האישי, שמתעורר בקרב חברי הקבוצה – בין היתר בזכות ההפעלות המעניינות והיצירתיות שמביאים הצוותים המנחים את המפגשים – מביא למקומות שבהקשרים אחרים קל יותר להימנע מהם. גם הקשיים הללו מדוברים, לעיתים תוך הבנה שזו בדיוק היתה כוונת היוצר: לגרום לקוראיו לחוש את הקושי, להזדהות רגשית עם הגיבורים, ואולי גם להחליט לפעול בהשראת החוויה הזו. מפני שספר יכול לקרוא אותנו לפעולה. ספר יכול להיות "ידיד", ואפילו ידיד אידיאלי, במובנה האריסטוטלי של ידידות כזו – מעבר לתועלת ולעונג גרידא, הוא יכול לסייע לנו להפוך לבני אדם טובים יותר.
אחרי המפגשים מגיע שלב העיבוד: כל אחד מהמשתתפים נותן משוב לצוות שהעביר את המפגש, משוב המתמקד בהיבטים החשובים לחברים כמורים לעתיד; ובמקביל, כל צוות כותב קטע ל"מקבץ" על נקודה או שתיים שהיו משמעותיות לו בהנחיית הדיון – דילמות מוסריות, דרכים ליצור מעורבות בקבוצה שאותה מנחים, אתגרים במעבר מקריאת ספר להנחיית פעילות אודותיו.
את חיבוריהם של הסטודנטים במסגרת מועדון הקריאה אתם מוזמנים לקרוא בגיליון הבא של "המקבץ", ואולי בעקבותיהם גם את הספרים עצמם. חכו לנו כאן, בקצה, מיד נחזור...