בין מרכז ופריפריה: לקראת הפעילות ב'שער הנגב' / אדם הישראלי

התמה המרכזית של הקורס "מרכז ופריפריה בחברה הישראלית" עוסקת בהשתנות יחסי הכוחות בחברה הישראלית בעשורים האחרונים. אנו עושים זאת דרך בחינת יחסי מרכז ופריפריה במגוון זירות: גיאוגרפיה, מגדר, אתניות, מעמד, הגירה, תקשורת וכמובן חינוך. באחד השיעורים האחרונים בקורס בחנו את המטאפורה "נזילות" למודרניות החדשה שבה אנו חיים (זיגמונט באומן, "מודרניות נזילה", ירושלים: הוצאת מאגנס, 2007).

לטענתו של באומן אנו חיים בתקופה בה המודרניות המוצקה, הישנה, משנה מצב צבירה והופכת נזילה. כך משתנים כל תחומי החיים שלנו ונמסים: מבנה המשפחה, אופי הקהילה, לכידותה של מדינת הלאום, עולם העבודה ועוד. התיאוריה הביקורתית שאפיינה את עידן המודרניות המוצקה עסקה בחשיפתם של מנגנוני השליטה על חיי האזרח: "האח הגדול" של אורוול ב-1984, הפנאופטיקון של פוקו, המהפכה התעשייתית והבוס שמפקח באמצעות שעון הנוכחות.

בעידן המודרניות הנזילה ההסדרים החברתיים ואיתם גם מנגנוני הפיקוח משתנים. אנו פחות ופחות נדרשים להיות נוכחים במרחב ובזמן מוגדרים. אך דווקא בשל כך עולה הדרישה מאיתנו לזמינות מתמדת. הטלפון הסלולרי, האפשרות לקרוא דרכו את הדואר ואפילו הדיווח שמעיד האם קראנו את ההודעה בוואטסאפ - הם דוגמאות לכך. למעשה, אנו עדים לדרך שליטה חדשה: במקום פיקוח מצד בעלי הכוח אנו חווים התעלמות. נטישה. הפקרה.

כשחושבים על מציאות יחסי הכוח בחברה כיום נדמה שהתיאור הזה הולם ביותר: אובדן האחריות של המדינה לאזרחיה והתפוררות מנגנוני הרווחה, פריחת חברות עובדי הקבלן שביטלו את יחסי העבודה הישירים, חזרתה העיקשת של תוכנית ויסקונסין, אשר מפריטה את אחריות המדינה לתעסוקת אזרחיה. באומן טוען כי יחסי הפקרה אלה אינם סימן לחולשתו של השלטון, אלא להפך: זוהי אסטרטגיה כוחנית של הממשל כלפי האזרחים.

בראשית השבוע האחרון של נובמבר נסענו תמר, ענת ואני דרומה אל ביה"ס הניסויי "שער הנגב" בו הסטודנטים יקחו חלק בפעילות החינוכית. הסטודנטים יפעלו בביה"ס במשך יומיים רצופים בחודש מרץ, ובהם גם נלון באחד הישובים באזור. ביה"ס שער הנגב נמצא בעוטף עזה, לא רחוק מהעיר שדרות ובתוך הקמפוס של מכללת ספיר בנגב. המבנה החדש, הצבעוני, המטופח  והממוגן היטב  מרמז אך במעט על התהליך החינוכי שהביא לבנייתו. מדובר על בי"ס המשרת קשת רחבה של יישובים  החל מהעיר שדרות (אשר נמצאים בה תיכונים נוספים), דרך מושבים דתיים מהמועצה האזורית השכנה וכלה בקיבוצים, שגם הם השתנו דמוגרפית בעקבות בנייתן של שכונות הרחבה קהילתיות. מדובר על מגוון חברתי גדול מאוד (דתיים, חילוניים, אשכנזים, מזרחים ועוד) וגם על מגוון גדול של תלמידים בעלי יכולות שונות וגישות שונות ביחס ללימודים, תפקידם וחשיבותם.

השנים שבמהלכן נורו הפצמ"רים והקסאמים מרצועת עזה לעבר בית הספר העמידו אותו בפני מציאות הזויה: חלק ניכר מהתלמידים שלמדו בו הגיעו מיישובים שלא היו בטווח הירי, וכך הילדים היו יוצאים בכל יום מבתיהם, שבאותה תקופה עוד היו בטוחים. ומגיעים בהסעות אל קו האש. ההורים באו בטענות אל הנהלת בית הספר ודרשו כי בית הספר יעתיק את מקומו מזרחה, הרחק מקו הפצצות.

לאחר משבר של עזיבת כ-300 תלמידים על רקע זה, הבינו בהנהלת בית הספר כי הם עומדים בפני הכרעה שאינה מסתכמת בפעולה חינוכית, אלא נוגעת לשורשי המעשה הציוני וההתיישבותי: האם להתפנות באופן קבוע בשל הסכנה הבטחונית? יישובי הנגב ויישובים רבים נוספים לאורך גבולות המדינה ידעו שנים רבות של ירי, הפצצות והסתננויות מחבלים, אך מעולם לא נלקח בחשבון הפתרון של עזיבה. מדינת ישראל גם לא חשבה לפנות שכונות בתל אביב, חדרה או עפולה כאשר התפוצצו בהן אוטובוסים. האתוס הציוני דגל בהשארת היישובים על גבולות המדינה גם בתקופות מלחמה וטרור. מנהל בית הספר אסף את ההורים ואמר להם כי אינו יכול לתת לילדיהם בטחון, אבל הוא יכול לתת להם חינוך מעולה. וכך הם עושים ומקבלים את הגב הרחב ביותר שאפשר מההורים והקהילות: בית הספר נכנס לתהליך שהוא לא פחות ממרגש: עיצוב סדרי עדיפויות חינוכיים חדשים, תרגומם למערכת שעות ותכני הוראה ולבסוף גם לבנייתו של קמפוס חדש ויפהפה.

ועכשיו לקשר בין באומן, הנזילות וההפקרה של השלטון לבין בית הספר שער הנגב. בביקורנו שם לא ידעתי אם להתפעל מהמעשה החינוכי שהובילו בכוחות עצמם המנהל וצוות המורים והמחנכים או לקפוץ אגרופים מזעם על המדינה שפשוט מתעלמת, מפקירה וגם פוגעת בהם. שמענו דוגמאות רבות לדרך בה משרד האוצר אינו מתקצב את הפעילות החינוכית ואף הבטיחותית הנדרשת, על משרד החינוך שאינו מתעניין בתלמידים שביום הבגרות במתמטיקה שכבו מתחת לשולחנות עקב אזעקת "צבע אדום" והם חסרי ציון במקצוע זה עד היום ואף על הצבא שאינו מסוגל לספק את המידע הדרוש להם בנושאים שונים. עוצמה ומנהיגות מקומית אל מול נטישה והתעלמות מדינתית.

המשימה שעומדת בפני הסטודנטים שלנו תהיה פיתוח פעילות חינוכית מתאימה שתעניין את הילדים, תאתגר את המורים, תחבר בין התובנות התיאורטיות על נזילות ובין המציאות הממשית של עוטף עזה ותשאיר חותם על שני הצדדים.