מזרחה מכאן / מימי חסקין

לפני כעשור, כשקיבלתי לראשונה הובלה של קהילת לומדים, היה לי ברור שנעסוק בשוליים חברתיים, בחצרות אחוריות. תמיד נמשכתי לשם. לקהילה הראשונה קראתי: "אחרים ומודרים בחברה הישראלית". הכרנו כל מיני סוגים של אחרוּיות, החל בנכים, דרך בדואיות וכלה במפגש עם בחור עיוור. בעקבות הגעתו של האחרון למכללה, פעלה אחת הסטודנטיות ללא לאות עד שעיריית תל אביב הואילה להתקין רמזור לעיוורים, שכן לא היה לו איך לחצות את דרך נמיר הסואנת.

התעניינתי בכל מה שאינו WASP White, Anglo-Saxon Protestant או במינוח העברי, שטבע הסוציולוג ברוך קימרלינג - אחוס"ל –אשכנזים, חילונים, ותיקים, סוציאליסטיים, לאומיים.

לאט לאט הבנתי שהמודרות של המודרים הן נשים, ובדקתי כיצד נשים מתמודדות עם ההדרות הכפולות, מעצם היותן נשים. הלכתי והתמרכזתי. במעגל הנשים נוכחתי לדעת שהמודרות של המודרות הן נשים מזרחיות. הבנתי שזו הדחיקה לשוליים המרתקת ביותר עבורי.

התחלתי ללכת במשעול הזה, שחיפש וחקר את הווייתן, תסכוליהן ומאבקיהן של נשים מזרחיות. עשיתי זאת בעיקר באמצעות הפריזמה של הספרות ויחד עם הסטודנטיות גיליתי קורפוס עצום, עשיר ומרתק, שנסתר מעיני עד אז. התמגנטתי. נסערתי. בערתי.

באחד הקורסים שהשתתפתי בהם כמורה, למדתי שסדר היום המקצועי שלנו נובע ויונק מסיפור החיים שלנו. נוכחתי לדעת שכמעט כל בחירה ספרותית או חינוכית שאני עושה, קשורה לביוגרפיה האישית שלי, להתנסויות, לשורשים. כך גם כאן.

אבי הוא מלח הארץ ואמי היא... פלפל הארץ. גדלתי בהתיישבות העובדת, בחברה שדימתה את עצמה כחוד החנית ("ראשונים תמיד אנחנו") וכתמצית הישראליות הטובה. למזלי, אמי גדלה בעיר, בדרום העזוב, והזהות שלי נצרפה בעוד פרספקטיבה. הזהות הזאת, האחרת, הייתה אילמת, דחוקה, כמעט לא קיימת. לאט לאט אני גואלת אותה מהמחשך, שואלת מה לי ולה, מה לה ולמעשה החינוכי, מה לה ולחברה שבה אני חיה ופועלת.
עכשיו אני כאן. מנסה לאתגר את הראייה שלי, שלנו, דרך נקודות מבט מזרחיות.

מה פירוש 'מזרחיות'? מה הרכיב שגורם לתופעה מסוימת להיחשב מזרחית? האם זה עניין של ארץ מוצא? או ליתר דיוק-- האם המוצא בארץ ערבית ועצם החיבור לתרבות הערבית הוא זה שהחריג את המזרחיוּת והמזרחים? שהרי הערביוּת נתפסה ונתפסת כאויבוּת.

האם זה עניין של גוון עור? מה בדמיון הקולקטיבי גורם לנו להעדיף את הלבן על פני השחור? להעדיף את ה'בלונדינית עם העיניים הכחולות' על פני השחרחורת עם התלתלים?

ואולי השאלה החשובה באמת היא השאלה המעמדית ולא האתנית. ואם השאלה המעמדית היא העיקר, כיצד נתמודד עם התואם הגבוה שבין מזרחיוּת לבין מעמדות נמוכים?

האם המזרחיוּת מסומנת על פי סגנון דיבור ושפת גוף? יש בחברה שלנו תקן בלתי כתוב אך מחמיר, שכולל אוצר מילים, דרך הגייה, תנועות גוף, סגנון לבוש. אותו תקן גורם לסלקטור בכניסה למועדון לומר לאחד שאין יותר מקום, ולפתוח את השער לאחר.

והשאלה הכי מטרידה - באיזה אופן, ואם בכלל, ראוי לדון בשאלות אלה במהלך ההכשרה להוראה?? הניסיון שלי במכללה בשנתיים האחרונות הוכיח שיש רעב ניכר לעיסוק בשאלות האלה. סטודנטיות רבות העידו שהסוגיה של הזהות האתנית נחוצה להן עד מאוד ברמה האישית והמקצועית. הסוגיה נחוצה בתהליך הבנייה של הזהות האישית-המקצועית שלהן. היא נחוצה גם בהכרת קורפוס יצירות מזרחיות ובפיתוח יכולות לקריאה ביקורתית בטקסטים הגמוניים.

ואיפה אני? הייתי רוצה להמשיך ולפלס דרך הלאה. בכוונתי לבנות ולהציע תכנית לימודים שתיתן ייצוג לספרות שנדחקה מהקאנון וביכולתה לשקף את החברה שלנו על כל גווניה וסמטאותיה.

אני חולמת על ספרי ילדים שיהיו בהם יותר איורים של ילדים חומים ופחות של בלונדיניים. אני תוהה אם ואיך אפשר להשפיע שזה יקרה.

במרחב שלנו, כאן במכללה, אני מנסה להרחיב את ה'נכון' הקולקטיבי, האוטומטי, הכמעט מובן מאליו. חשוב בעיניי שיהיה כאן מקום חברתי ותרבותי אמיתי, לכל באות ובאי הקמפוס שלנו.
הסמינר שלנו הוא בית חם, יקר ואהוב, ואני מאמינה ביכולתו להרחיב את אופק ההתבוננות שלו, את הראיה שלו, שלי, שלנו, לצדדים.