המקבץ
לפני שבועיים התקיים יום הסובלנות הבינלאומי (16.11.14) בביה"ס. בפינה שבין המסדרונות נתלה לוח פוליגל ירוק ועליו מודבקים גזירי טקסטים ודימויים. התבוננתי בלוח על הקיר. חשבתי על המורה האחראית על הפעילות החברתית שחשוב היה לה ובצדק, לציין את יום הסובלנות הבינלאומי. הדאגה שהיום הזה לא ילך לאיבוד בין שאר הימים שבלוח וביומן האירועים. אבל המועד הזה, הערכים שהוא אמור לחנך אליהם והמסרים שהוא אמור להעביר, דווקא הלכו לאיבוד: בכותרות, בבחירת הטקסטים ובמיקום. הוא הלך לאיבוד כי דרך המאמץ לתת מקום ליום הזה, שברור שהוא חשוב-- הוא נהיה שולי, לא רק במיקום שלו (בפינה שבין המסדרונות) אלא גם במהות שלו.
הפוליגל הירוק, מעבר לניסיון לתת מקום לאירוע וליום, מסמל בעיני את המורכבות הגדולה של העשייה החינוכית העכשווית דווקא בעת הזו. הוא גם מזכיר למה חשוב לי לדבר עם הסטודנטים והסטודנטיות על זהות אישית וקולקטיבית ועל חינוך לזהות ישראלית. שתי הנחות מקדימות מדריכות אותי בעבודתי בנושאים הקשורים בחינוך לזהות ישראלית. ההנחה הראשונה היא התובנה כי מערכת החינוך הישראלית עוסקת יותר בתגיות ובכותרות מאשר במהויות ובהקשרי משמעות של הנושאים השונים. פירוש הדבר הוא שהאתגר המרכזי העומד בפני אנשי ונשות החינוך הוא לייצר מעבר מסימון ואזכור של מילים, מושגים ואירועים במרחב הבית ספרי, לדיון בהם, דיאלוג איתם, התמודדות עם השאלות שהם מעלים ועימות שלהם עם המציאות האקטואלית. מושג הסובלנות אינו אמור להיות מונצח על פוליגל ירוק על הקיר, אלא להיות מתורגל כפרקטיקה יומיומית בעלת ערך ומשמעות לכל השותפים בקהילת בית הספר. בימים אלה יותר מתמיד.
ההנחה השנייה מאתגרת אותי עוד יותר. מרבית החינוך הערכי - חברתי נשאר ברובו בתחום הכותרות ומהווה לעיתים קרובות מעטפת של משהו מהותי. בנוסף לכך ערכים חשובים ורלוונטיים לקיומה של חברה דמוקרטית, כמו סובלנות, נשארים כסימנים חד פעמיים ולא כחלק מתהליך מובנה ומתמשך. לרוב הם גם אינם נתפסים כחלק מחינוך לזהות ישראלית. כך, הפוליגל הירוק לכבוד יום הסובלנות הבינלאומי, מונח באופן נקודתי, ליום אחד, תחת כותרת של "אקטואליה" זהו אירוע מזדמן, חד פעמי. והנה עבר יום, והוא הלך לו לאיבוד.
במסגרת קהילת הלומדים יש לי הזכות זו השנה הרביעית לשבת יחד עם חברי וחברות הקהילה ולחשוב ביחד על מרכיביה של הזהות הישראלית:
מה היא כוללת עבור כל אחד ואחת מאיתנו?
מהו הדבר הזה שנדרש מאיתנו להעביר הלאה לתלמידי ביה"ס והגן?
באיזו מידה הזהות הישראלית מצליחה להכיל את הסתירות הקיימות בה?
איך מתקיים בה איזון בין המרכיב האוניברסאלי -דמוקרטי לבין המרכיב הפרטיקולארי -לאומי?
מה משמעותם של כל אחד מן המרכיבים הללו?
השותפות לשיח בקהילה אינה מובנה מאליה. לעיתים עולה התנגשות בין הזהויות. מתברר שאמיתות שונות, שיש מי שחשב שהם מובנים מאליהם ומקובלים על הכל, אינם כאלה בעיני חברים אחרים בקהילה. אך המשותף רב על השונה. עצם הנכונות להתעמת עם אחד (או יותר) מהמרכיבים הבסיסיים ביותר של הזהות הקולקטיבית שלנו ולחשוב עליו, היא הדבר המאפשר את החוויה הזו שנקראת קהילת הלומדים. במסגרת זו, אנו מנסים ביחד להתמודד עם שתי ההנחות שהוצגו לעיל.
האם חינוך לסובלנות הוא חלק מחינוך לזהות ישראלית? פעמים רבות נראה לנו שלא, שזה שייך לאשכול אחר של חינוך. פעמים רבות אנחנו אף לא מעלים את השאלה. בשיח המתמשך שהסטודנטים ואני שותפים לו, המהלך שאנו קוראים לו "חינוך לזהות ישראלית" מתברר יותר ויותר כניסיון להתמודד עם אפשרות של הכלה וקבלה של דעות ותפיסות מנוגדות. עלינו ללמוד כיצד לעשות זאת, ברמה האישית והחינוכית. מהלך זה מגדיר סובלנות כערך העומד בפני עצמו. אבל הרי זה מה שגם רשום על הפוליגל הירוק!
השיחה המשותפת בקהילה היא הזמנה לחשוב על חינוך לזהות ישראלית באופן פתוח, מקבל ומכיל. זה לא תמיד פשוט. יש בהזמנה הזו הבטחה ותקווה שזהות ישראלית אינה רק דבר אחד מוגדר וסגור. היא תמהיל של עמדות שונות, תמהיל שיש בו מרכיבים אוניברסאליים משותפים המאפשרים את קיומן ומימושן של עמדות פרטיקולאריות המאפיינות כל קבוצה וקבוצה. מימושה של אפשרות זו תלוי ביכולתנו, אנשי ונשות חינוך, לראות שהדברים קשורים זה בזה.
לא ניתן להוביל ולממש הגדרה מכילה זו לחינוך לזהות ישראלית כל עוד מרכיבי הזהות האוניברסאליים שלנו אינם מוטמעים ביום יום החינוכי: בתכניות הלימודים, בפעולות החינוך החברתי ובמפגשים השונים המתקיימים בין הצוות החינוכי לבין התלמידים והתלמידות. זה ההבדל בין להיות אזרחים ישראלים לבין להיעשות אזרחים ישראלים. היום יותר מתמיד.
זו הזדמנות להודות לסטודנטים ולסטודנטיות, חברי וחברות הקהילה מזה ארבע שנים, על השותפות לשיחה הזו, על הפתיחות והאמון, האותנטיות והכנות.
