הרהורים על המוכחש, המודר והמושתק / זהבה סמוחה ברקני

את שרה הכרתי ברחוב. הלכנו האחת מול השנייה ופתאום חייכה אליי. חייכתי נבוכה חזרה. שרה עצרה ושאלה: בת כמה את?
עניתי 57.
את דומה לבת שלי, אמרה בעיניים בורקות. גם היא הייתה צריכה להיות בת 57.
מה קרה לה? שאלתי.
"נלקחה ממני" אמרה והשפילה את מבטה.
מי? שאלתי.
"הציונים". אמרה.

מצאתי עצמי מתיישבת על הספסל ולצדי שרה. שתי נשים שעד לפני רגע היו זרות יושבות וחולקות כאב.
שרה מתקשה לדבר, בוכה. אני מבוהלת. מניחה את היד על כתפה ומסתכלת מקרוב על פניה היפות, חרושות הקמטים של שרה ועל הדמעות הגדולות שזולגות מעיניה.

"את דומה לה" היא אומרת. היא נלקחה ממני במעברה בשנת 51. זה היה חורף קר, הכנסתי אותה לבית הילדים שהיה במעברה והלכתי כמה פעמים ביום להניק אותה. באותו יום הגעתי בצהריים ולא נתנו לי להיכנס. אמרו שחלתה והעלו אותה לבית החולים. "תבואי מחר" אמרו. אבל מה פתאום חולה? שאלתי, הרי הבוקר עוד הייתה בריאה ואכלה וצחקה. האישה שהייתה שם צעקה עליי ואמרה לי ללכת ואני חשבתי לעצמי הרי היא יהודייה ובטוח שהיא לא משקרת. והגעתי למחרת והתינוקת איננה........
ושרה סיפרה ובכתה, סיפרה ובכתה על אובדן הבת שנעלמה. "ועכשיו" אמרה. אני הולכת ברחובות ומחפשת אותה. ואת? את כל כך דומה לה. כך אני מדמיינת את הבת שלי.

כך הפך סיפורה של שרה לסיפורי שלי. לעוד סיפור שאני מרגישה צורך לתת לו קול ונוכחות במציאות החיים סביבי.

הצטרפתי לקבוצה שפועלת כדי לקבל הכרה ממסדית בפרשה של "ילדי תימן החטופים". הכרה ממסדית כנראה לא תהיה בקרוב. היום אנחנו עסוקים הנצחת הסיפורים האישיים והקולקטיביים. אנחנו אוספים את הכאב והחרפה לתוך דפים כדי להנציח אותם ולתת להם מקום יום אחד מעל דפי ההיסטוריה כדי שהחברה הישראלית כולה תכיר את הפרשה הזאת ואת המשמעויות החמורות שלה.

קשר השתיקה סביב הפרשה הזאת היה כפול. מצד אחד האימהות ששתקו מתוך בושה, מתוך חולשה, מתוך בלבול "הרי לא יכול להיות שכאן בישראל יקרה דבר כזה". ומצד שני, שתיקת הממסד.

אני מוצאת עצמי פועלת מתוך סיטואציה אישית, מתוך החשיפה לעוול חברתי ומבינה שהתפקיד שלי הוא בין היתר להיות קול לנשים כמו שרה. או לחילופין לעודד נשים כמו שרה להשמיע את זעקתן ובמקביל להציף את העוולות במעגלים בהם אני פועלת ולחשוב על פלטפורמות חברתיות המאפשרות להגיע לקהלים רחבים.
אחת הזירות שלי לפעילות אקטיביסטית היא השדה החינוכי. השנה יצרתי לראשונה קורס שנקרא "דיאלוג עם האחר", בו אנו יוצרות ומקדמות תרבות וחינוך לשלום. בתוך המציאות הישראלית העכשווית זה אתגר גדול. כמו תמיד אני מתחילה מהמקום הקרוב ביותר והוא הסמינר. מה היה כאן? למה אנחנו לא יודעות על זה? מי משתיק? ולמה אנחנו משתפות פעולה עם ההשתקה?

בתחילת נובמבר ערכנו סיור באיזור הסמינר, בחורבות הכפר הערבי שיח מוניס. בעקבות הסיור כתבו הסטודנטיות:

"חזרנו מהסיור, והתחושה העיקרית שמציפה אותי היא הרגשת מחויבות. מחויבות לדעת, להכיר לספר ולהנחיל את כל מה שלא הנחילו לי. מחויבות אישית היא חלק מעם וממדינה. היא נובעת מתוך כבוד בסיסי לבני אדם. אני בטח לא מבינה כמה קשה זה לוותר על בית. בית ושכונה מלאים בזיכרונות. אולי יום אחד שיגמרו המלחמות על מי היה פה קודם, האנשים שנאלצו לוותר על ביתם יוכלו לשוב אל אותם זיכרונות..."
"התמלאתי בתחושות של בלבול. הבנתי שחסר לי ידע רב על הסכסוך".

"ליוותה אותי תחושה חזקה של כעס, הנובע בעיקר מחוסר שליטה ומכך שהסכסוך מורכב מדי בכדי להיפתר".

"טילנו בשייח מוניס, אם ניתן לקרוא לסיור כזה טיול. אחרי מה שלמדנו, שמענו וקראנו פתאום הסכסוך מקבל פנים, שמות, אנשים... מחלחלת בי ההכרה כי כפר ערבי נטוש אינו עוד מקדש צלבני מלפני מאתיים שנה. מדובר באנשים שעדין חיים ומתגעגעים למקום שהיה ביתם"

"תחושות קשות מאוד בערב הזה אחרי הסיור בשייח מוניס. אני מרגישה הזדהות של ממש עם הצד האחר. מבינה את מצבם וכואבת את כאבם. אבל חזרתי הביתה, ופיגוע דריסה נוסף התרחש בירושלים. אחרי ההקשבה לקול האחר, עם כל ההזדהות.. אני שואלת את עצמי - אולי מאוחר מדי ? לחשוב שלום בזמן מלחמה, אחרי מלחמה ולפני המלחמה הבאה, זה להחזיק את התקווה לזמנים אחרים. בחודשים האחרונים החברה הישראלית והחברה הפלסטינית משלמות את המחיר היקר של העימות: מחיר שמתבטא בקיום, בביטחון, בחינוך, בבריאות ובפרנסה. אני רואה בחינוך לשלום עקרון וערך מרכזי, מתוך אמונה שחינוך יביא, בסופו של דבר, לבנייתה של חברה מוסרית וצודקת יותר".