שלושה פרוייקטים בעקבות אור-נר / יובל דיין

ב-1978 הקים אור-נר את 'מוזיאון השלום הנייד'. הוא נכנס לכלוב, נישא כבארון-מתים או בארון-קודש על כתפיהם של צעירים בני קיבוצו ברחבי תל אביב, והוצב בפינת הרחובות דיזנגוף וגורדון. האמן הכלוא טען באזני האנשים שהתגודדו סביב הכלוב כי הוא מייצג את מחסומי השלום. כמעט 40 שנה חלפו מאז, ודבר לא השתנה בזירה הביטחונית באזורנו. קבוצת סטודנטיות בחרה ליצור מחווה ליצירתו של אור-נר, בשם 'כלוב השלום 2014', במטרה לבטא את חוסר האונים של החברה הישראלית ב 2014. בתצלום נראה האמן מול מראה, מחזיק תצלום המתעד את הפעולה שלו מ 1978. בחלקו התחתון של הצילום מוצג דף חודש אוגוסט 2014, החודש בו התחוללה מלחמת 'צוק איתן'. התצלום עוצב בתוכנת 'אינסטגרם', הממחישה את ההתקדמות הטכנולוגית בארבעת העשורים האחרונים. בעוד שבשנות השבעים המחאה באה לידי ביטוי ביציאה לרחובות, היום מחאות מתחוללות במרחבים ווירטואליים כגון 'אינסטגרם' ו-'פייסבוק'. ואילו השלום נותר עדיין כחלום רחוק מאחורי מחסומים בלתי עבירים לכאורה.

מטרת המיצג 'גיוס תרומות' היא לערער על התפיסה הכוזבת של סולידריות חברתית בעתות מלחמה בחברה הישראלית. לאורך מבצע צוק איתן היינו עדים להירתמות חברתית אדירה של אזרחים פרטיים למען חיילי צה"ל. תרומות מזון, אספקת שירותים לחיילים, התייצבות המונית בלוויות ועוד. בפרוייקט 'גיוס תרומות' ביקשו הסטודנטיות לעורר מחשבה דרך השאלה: איפה נמצאת הסולידריות כשהחייל פושט את מדיו? הן רצו להאיר את האבסורד של תרומה לארגון חזק כמו צה"ל, שחלק ניכר מתקציב המדינה מנותב אליו, לעומת הניכור והעדר התמיכה הממסדית-חברתית באזרחים שמשרתים בצבא. כך למשל, חיילים ששירתו במבצע צוק איתן וזכו בתקופת המלחמה ל'חיבוק לאומי', מתמודדים עם קשיי הקיום היומיומיים: פרנסה, דיור, חינוך ובירוקרטיה-- מיד עם פשיטת המדים. המיצג תוכנן להיות מבוצע בסופרמרקט, כולל שני ארגזי תרומות. ארגז אחד מתאפיין בסממנים צבאיים, נוסח האגודה למען החייל, ומסומן במגזרת קרטון של לוחם. הארגז השני מציג את אותה דמות בבגדים אזרחיים. באי הסופרמרקט מתבקשים לבחור לאיזה ארגז לתרום.

יצירותיו של דב אור-נר מעלות שאלות פוליטיות מורכבות על החיים פה, על המצב בישראל וההתמודדות איתו. הפרוייקט 'פרי הבחירה' נוצר מתוך תהליך לימוד יצירותיו של אור-נר, ומבטא את התחושות הקשות של הסטודנטים והסטודנטיות בעקבות המבצע. העבודה מורכבת מארבעה שלבים. בשלב הראשון הצופים מוזמנים לחדר בו מושמעת אזעקה. על רקע צלילי האזעקה הם מתבקשים לרשום על פתק מלה שמבטאת חויה שלהם מן המלחמה האחרונה. בשלב השני הם מוזמנים לשלשל את הפתק לתוך מה שנראה כמו תיבת קלפי. תיבה זו מתגלה כארון קבורה שנטמן באדמה בשלב הבא בטקס דמוי הלוויה צבאית. באתר ההטמנה צומח עץ זית. הסטודנטיות בחרו להתכתב בעבודתן עם מוטיבים מיצירתו של אור נר. כך למשל עשו שימוש בהטמנה של חפץ בעומק האדמה, ובעץ זית שמשמש בכמה מעבודותיו של אור-נר. העבודה מבקשת לחולל שיתוף פעיל של הצופים. הצופים אינם חשופים לנטמן מה שמעורר סקרנות ושאילת שאלות מצד אחד, ומן הצד השני תקווה לראות מה יצמח מתוך המוחבא. כמו אצל אור-נר, גם עבודה זו מורכבת ממדיות שונות: מיצג, פיסול, וידאו ומיצב. באמצעות שילוב וידאו של טקס הלויה צבאית, הצופים חווים פלאשבק רב-חושי. כמו בעבודותיו של אור-נר גם כאן המסרים הם מורכבים, ניתנים לפירושים ולדרכי הסתכלות שונות.