טקסט פוליטי? אני טקסט פוליטי! / אלה ספטל

בעקבות המלחמה של הקיץ האחרון, עסקנו בסדנה בשירים ובטקסטים פוליטיים. אך מהו טקסט פוליטי? מסתבר כי המושג קשה להגדרה יותר משנדמה. לכאורה, טקסט פוליטי הוא טקסט שנכתב כדי לעורר, לזעזע, לעשות מעשה, אבל גם רשימת מכולת יכולה להיות טקסט פוליטי, אם נניח, היא תכלול בשר בקר טחון, קורקבנים, גרונות הודו ושומן טלה, ואם רק נניח שזו נכתבה ונתלתה על דלתה של טל גלבוע, כמשל.

מילים לבדן נטענות במשמעות פוליטית בהקשר מלחמה. האם בכלל הייתה כאן מלחמה? הרי על פי הממשלה וכל גורם רשמי אחר, היה זה מבצע ששלח מיליוני אנשים, נשים וילדים למרחבים מוגנים שוב ושוב ושוב במהלך הקיץ, אך אם תשאלו את תושבי הדרום, יאמרו לכם אלה כי אין כאן שאלה, זו הייתה מלחמה.

הבחירה בכותרת היא בהכרח פוליטית. גם בתום המלחמה נותרו מילים טעונות, המרחפות ומשמשות בשיח הציבורי במשמעויות שונות מהמשמעות המילונית שלהן. מילים כמו 'טפטוף' ו-'זליגה', אשר אינן מייצגות נוזלים כלשהם. הבחירה לצעוק 'שווא' רק כי איש לא רואה רסיסים. השימוש בביטויים – 'אין נפגעים', או 'נפגעי חרדה בלבד'. המילים הללו כואבות. כאב חד כסכין. כאב של התעלמות ממצוקה. כי יש נפגעים! מיליונים רצים למקלטים, גם אם זה שווא, גם אם רק מטפטף או מעונן חלקית. מאות אלפי אנשים עוצרים את הכול: עוצרים שיחה, עבודה או מקלחת, שיר ערש או משחק בחצר. מאות אלפי אנשים עוצרים את חייהם ורצים תוך שניות למרחבים מוגנים. מאות אלפי אנשים נפגעים.

מהו טקסט פוליטי? אני טקסט פוליטי. אני אישה. זה כבר פוליטי. אני גם אימא, וגם כזו שלא עובדת. זה כבר ממש פוליטי. ואז, כדי להחמיר, אני גם אשכנזייה, וגם גרה מבחירה בדרום. לגמרי פוליטי. האמנם? אולי פשוט חיי כולנו כאן הם כאלה, פוליטיים. חיים במקום שבו כל אמירה, כל החלטה, כל תהייה, כשהן נבחנות על ידי אדם אחר, בעיניים שונות, הופכות פוליטיות במובהק.

הקיץ האחרון עבר עליי בקושי. חוויית הישרדות, חוויית מלחמה, חוויה פוליטית. אחר צהריים אחד. סוף סוף כולנו ביחד, בדרך הביתה מהקיבוץ. אנחנו עומדים ברמזור בצומת הנמל וברדיו השדרנית מתחילה שוב, לאט מדי, רגועה מדי, לזרוק לאוויר שמות של יישובים. וזה מתקדם ואני כבר מזהה את הכיוון. ניצן. ניצנים. זה קרוב הפעם. אסף ואני מנתקים את חגורות הבטיחות. גן יבנה. ניר גלים. אני מעיפה מבט אחורה. זואי ישנה. בבקשה שלא אצטרך להעיר אותה לתוך זה. שבוע וחצי בקיבוץ החזירו לה קצת שמחה, שובבות. לא שוב. אשדוד. אני פותחת את הדלת. אסף אומר "חכי" ונוסע במהירות עוד כמה מאות מטרים. כבר חמש עשרה שניות לפחות. הוא עוצר ליד דיונה. אני קופצת מהרכב ופותחת את הדלת מאחורי. שלושים שניות. לא מצליחה לפתוח את חגורת הבטיחות של הבוסטר. הידיים רועדות. בום. אני זזה אחורה ואסף מוציא אותה מהאוטו. בום. בום. "תן לי אותה". הוא נותן. אנחנו שוכבים עכשיו. חול. קוצים. בום. אני מרימה את העיניים. השמיים כחולים. המון אנשים שוכבים בחול, מחכים. אני מסתכלת על זואי, מחייכת, "הכל בסדר". היא משיבה אליי מבט עייף, "אמא, הגענו הביתה"...

כולנו טקסט פוליטי, כנראה בעצם היותנו. ובכל זאת, ישנם אלה האומרים אמירתם במפורש, מעזים לזעוק, להתעמת עם הכלל על במה ציבורית, בפומבי, באמנות או בשירה. במסות. הם אומרים. לנו נותר לשמוע, אולי אפילו להקשיב, לתהות, מה אנחנו מבינים מזה? מה ניקח? דב אור נר כותב כי "פוליטיזציה של האמנות אין פירושה שירות לאידיאולוגיה מסוימת, אלא נקיטת עמדה ביקורתית חברתית של האמן על הנעשה סביבו. פירוש הדבר הוא שינוי עקרוני של המחשבה האמנותית, שיכול לקרב את האמנות אל המציאות ועל ידי כך, אולי, להחזיר לה את הערך הראשוני שאבד לה במשך הדורות".

כשנקראנו לבחון שירים פוליטיים, חלקם המוצגים בגיליון זה, נמשכתי אל אותה תפילה, הכרזה

אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי
תִּדְבַּק-לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם-לֹא אֶזְכְּרֵכִי
אִם-לֹא אַעֲלֶה אֶת-יְרוּשָׁלִַם
עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי

(תהילים, קל"ז 5-6)

ותהיתי, זה טקסט פוליטי? ואם אשכח לרגע? מי עוקב אחרי העניין הזה בכלל? הרי ירושלים של היום אינה ירושלים של פעם. את איזו ירושלים עליי לזכור? ולמה? מי החליט? ומה יקרה אם יתפספס? אם לרגע אוהב יותר, משהו אחר, מישהו אחר? האם מיד ימיני תשכח? זה הפיך? או שמדובר במשהו הדרגתי, תהליך? תהליך של שכחה, של התרחקות, כל יום קצת, כל שבוע יותר, ואז כבר ממש, אשכח. ובעניין הלשון, היא ממש נדבקת, או שאולי זו יותר תחושה של נחנקת? משתיקה כפויה אל מול עוולה ואיוולת, אל מול גזענות, אפליה, עושק ועוני, אל מול שחיקה של עקרונות וחלומות, מוצפת בפשע, בשנאת חינם, בחשדנות, עולה על גדותיה באגואיזם וסחטנות... אולי בדיוק ככה מרגיש לשכוח. גם חתונה היא טקסט פוליטי. הכול פוליטי. בין אם נבחר לשחק את המשחק ובין אם לאו, החיים בישראל, 2014, הם פוליטיים.

בצפון אנשים מרגישים מנותקים לכאורה מ"המצב",
וזאת הרי בדיוק הכוונה, שנרגיש מנותקים, מפוררים,
הפרד ומשול.
ככה קל יותר לשכוח שאין כסף לגמור את החודש, שלא לדבר על דירה,
ששוב הציונים של תלמידינו נמוכים מהממוצע,
שאין מספיק רופאים,
שמספרים את העשירים,
שהעתיד בערפל והעבר מאחורינו,
שאין לאן לברוח מישראל ביתנו.