המקבץ
זה סיפור אמיתי. בדיוק כמו שזה נשמע. משהו שקרה לי. זה סיפור על הכלה. הכלתי את החוויה הזו במשך קרוב לחמש שנים. עכשיו אני כותב ואתן תצטרכו להכיל את זה. זה לא דימוי או משל שכתבתי כדי להעביר איזה מסר. זו סצנה שהחיים זימנו לי. אני רוצה לתאר אותה אבל אני חייב להכניס אותה קודם להקשר.
בסיפור הזה עשיתי כל שביכולתי - ולא היה הרבה שיכולתי לעשות – כדי לא להכניס את האצבע שלי לתחת של תינוקת אפריקאית. זה גם סיפור קצת קשה. למרות שאני מעדיף לחשוב על זה כעל קומדיה, צריך להכיר בכך שזה סיפור קשה. תתייחסו לזה איך שאתן רוצות.
צדיקים, מלאכתם
מרבי ואני היינו אז בירושלים. גרנו בסוג של דירת סטודנטים שהיתה שייכת להורים שלה. גם אחיה ואשתו גרו שם בתואר הראשון והשני. בכל מקרה, בצמוד לדירה הייתה יחידה נוספת ששימשה לאחסון. אח-של-אשתי ואשתו גם גרו אז בירושלים. הם היו מנויים על רשימת תפוצה של עושי מצוות. שם הם קיבלו מידע על אישה אריתראית שהסתובבה ליד בית החולים עם תינוקת שהרגע נולדה. סילקו אותן מבית החולים ברגע שהחוק איפשר זאת.
המחשבה הראשונה של הגיסים שלי הייתה לקחת אותן אליהם הביתה. בתור דור שלישי לניצולי שואה אני יכול להבין את החובה המוסרית שהנחתה את המחשבה הזאת. אבל לא היה להם מקום בבית לעוד שתי נפשות והיה צורך בפתרון ארוך טווח. ככה עלתה המחשבה על יחידת הדיור הצמודה אלינו. אמנם לא היה שם מטבח, אבל היו שם אסלה ומקלחת והיה אפשר לגור שם. נפגשנו ארבעתנו עם עובדת סוציאלית שהכירה את המקרה ויחד גיבשנו תוכנית. הלכתי עם אשתו-של-אח-של-חברה-שלי והתינוקת שלה והעובדת הסוציאלית, לפגוש את האישה האריתראית והתינוקת שלה, באיזה הוסטל. האריתראית נראתה מבוהלת.
She was Fucked
זה הסיפור שלי, לא שלה. חשוב לי שזה יהיה ברור. אני לא באמת יודע מה הסיפור שלה. אני אקרא לה עבריה. היא הייתה פליטה, מבקשת מקלט מאריתראה. הסבירו לי שאריתראה זאת מדינה שלידה יתר המדינות באפריקה נראות כמו פארק הירקון. לא יודע איך עבריה הגיעה לארץ. דרך מצרים, מן הסתם. אבל אני יכול לספר עליה לפחות דבר אחד – היא נכנסה להריון. ואני יודע לומר עוד משהו. הגבר שעזר לה להיכנס להריון – לא לקח אחריות. לא הכיר בה או בתינוקת שלהם. לפחות לא כשאנחנו נכנסנו לתמונה.
רציתי לעזור לה. חשבתי שאני במקום שבו אני יכול לעזור לה. אני גבר לבן, מערבי, פריבילגי להחריד. לכאורה, יכולתי לעזור לה בקלות. הקושי הגדול היה לגשר על הפער התרבותי ולתפוס את הסיטואציה. עד היום אני לא באמת מסוגל להבין באמת מה זה להיות בנעליים שלה. המעמד שהיה לה בארץ, האופי הפטריארכלי של החברה שממנה היא באה, ועוד עם תינוקת שאבא שלה מתכחש לה. אני ישראלי. וגם אמריקאי. אז נראה לי שאסתפק בשלוש מילים.
הסיפור שלי
באותו השבוע התגייסנו לעניין, ועם עזרה מבני משפחה פינינו את המחסן. סידרנו אותו, ניקינו ושטפנו ואז עבריה וציונה עברו פנימה. ציונה היתה התינוקת. בשבועות הראשונים עזרנו לה עם דברים בסיסיים: קניות במכולת, לסדר את המקרר, התנור, חשמל, רופאים, טיפת חלב. הכל טוב.
אנחנו מתקרבים לסצנה. באחד הימים, כשהייתי באוניברסיטה, קיבלתי טלפון. אשתו של האח הודיעה לי שלציונה יש חום גבוה. היא אמרה לי לקנות נרות להורדת חום. נסעתי לסופר פארם, קניתי נרות וחזרתי איתם הביתה. בבית היו רק עבריה וציונה. אני לא זוכר איפה היו מרבי ואשתו של האח. זה היה המצב.
ירדתי בגרם המדרגות ליחידה שבה הן גרו. כבר יצא לי להיות איתן לבד, וזה לא היה לי נוח. חוסר נוחות היא תחושה הדדית, במידה זו או אחרת. עכשיו זה היה יותר מחוסר נוחות. ציונה בכתה ועבריה הייתה נסערת. הוצאתי את הקופסה של הנרות מהשקית וניסיתי להסביר לה מה זה.זה לא היה קל. ניסיתי שוב. לא הרגשתי שאנחנו מתקדמים לעבר המטרה. המטרה הייתה להכניס נר לתחת של התינוקת שלה.
אני עומד שם עם הנרות. ועם עבריה שלא מדברת עברית וגם לא אנגלית. בזו מסתיימת השליטה שלי בשפות. אני מנסה להסביר לה מה זה הנרות האלה, זה כמו תרופה, זה מוריד חום, צריך להכניס את זה לתחת של התינוקת.
נראה שהיא לא שמעה על נרות להחדרה דרך פי הטבעת. אולי היא מעולם לא שמעה על תרופות להורדת חום. עכשיו לכי תסבירי לה שזה הדבר שירפא את התינוקת שלה. בלי מילים. את המילים שהיו לי היא לא הבינה. ואת המילים שהיא הכירה בטיגרינית, שהיו יכולות לעזור לה להבין את הכוונה שלי, אני לא הכרתי. אז נשארתי בעיקר עם שפת גוף.
אני לא מכיר את שפת הסימנים וגם מעולם לא הייתי צריך להגיד למישהו שידחוף משהו לתחת של מישהו אחר. איך מסמנים משהו כזה? התנועה שעולה לי לראש פשוט לא נראית טוב. ולא הייתה לי שום כוונה לבצע הדגמה.
קאנט והתחת שלה
הייתי אז בן 22 או 23. על הנייר כבר הייתי גבר צעיר, אבל אני לא חושב שהרגשתי כמו גבר, או שהיה לי מושג איך זה אמור להרגיש. אני זוכר שהייתי מבולבל. למדתי אז מדעי המדינה, יחסים בינלאומיים ופילוסופיה בהר הצופים. ניסיתי להתמודד עם האבסורד של קאמי והמקבילה האנאליטית שלו, תומס נייג'ל. אני זוכר את עצמי עומד שם ומנסה להבין איך מיישמים פה את האימפרטיב הקטגורי של קאנט. וזה נראה לי קצת מגוחך, לנסות להגדיר את הנסיבות שבהן יש לגבר, שאינו קרוב משפחה או רופא, חובה מוסרית להכניס את האצבע שלו לתחת של תינוקת.
תמונה שנשארה לי בראש, שאני לא יכול להוציא מהראש שלי, היא של ציונה שוכבת על הגב בעריסה שלה ובוכה. היא בלי חיתול והיא בוכה. אני לא זוכר איך הצלחתי להסביר לעבריה שצריך להוריד לתינוקת את החיתול, ומה הקשר בין זה לבין להוריד לה את החום. אני מחזיק את נר ביד ואני חושב שגם עבריה החזיקה נר. אני מנסה להסביר לה שצריך להכניס את הנר לתחת של ציונה. ואין לי מילים.
יכול להיות שזו הייתה חוויה טראומתית בשבילי. אני עכשיו מבין שכנראה הדחקתי חלק מהזיכרונות. ואני לא כל כך רוצה להיזכר איך בדיוק זה הלך. אז אני הולך לסיים בקרוב. מה שאני זוכר בוודאות זה שבסוף זה נחסך ממני. בחיי שאני לא זוכר אם היא איכשהו הבינה את הכוונה שלי או שהגיעה מרבי, או הגיסה שלנו, או העובדת הסוציאלית, שהחליפו אותי.
שורה תחתונה - ציונה הבריאה ואני לא הכנסתי לתחת שלה נר, או אצבע, או שום דבר. זה נחסך ממני. עדיין אין לי ילדים משלי אז עוד לא יצא לשים לאף אחד נר בתחת, ואני לא רוצה לחשוב על זה. אני מקווה מאוד שמספיק להכניס את הנר ולא באמת צריך לדחוף אותו פנימה עם האצבע. אבל אני לא יודע. ואני לא רוצה לדעת.
איור: קרן ברוקמן
מתוך הספר: A GUIDE TO RECOVERY FOR SURVIVORS OF TORTURE