המקבץ
בבניין בסגנון סובייטי בדרום תל אביב יושבות פליטות בסטודיו קטן וסורגות. הן סורגות סלים, מנחות סדנאות סריגה ואף מצליחות להרוויח כך מעט כסף. במדינה שמתעלמת מהסבל שעברו, הסריגה, הן אומרות, מצליחה ליצור קהילה קטנה עבורן.
הסריגה אינה אפריקנית אותנטית. רצועות טריקו ארוכות נסרגות בטכניקה מערבית של קרושה. העיצוב של הסלים וטכניקה נלמדה על ידי אמנית אירופאית, אך משהו מצליח לקום לתחיה מאיחוד מחדש של משבצות עתיקות. טכניקת הסריגה, שכבר מצאה את מקומה אצל אמנים פוסט מודרניסטיים ושולבה בתערוכות נחשבות במוזיאונים בעולם המערבי, כאילו חוזרת בווריאציה חדשה אל הנשים מהן היא נלקחה, ופתאום גם הן מצליחות ליהנות מפירות היצירה.
הסריגה נחשבה במשך שנים לאמנות מלאכה נחותה. ייחוס האמנות לאישה בעולם הפטריארכלי מיצב אותה מידית בדירוג התחתון של המלאכות והאמנויות. ״ישנה היררכיה ברורה באמנויות: האמנות הדקורטיבית בתחתית, והדמות האנושית במקום הגבוה ביותר, מפני שאנו בני אדם״ - כך מצטט טל דקל (2011) את הצייר אמדי אוזנפנט משנת 1918 ומוסיף לציטוט: ״בני אדם, כלומר, גברים״. אך במחצית השנייה של המאה הקודמת, מלאכות דקורטיביות קיבלו מיתוג מחדש, כשזרם הדגם והעיטור הפמיניסטי שפעל בארה״ב ניסה למצב את המלאכות בלימודי אמנויות גבוהים.
אמנות הסריגה מצאה את עצמה מהר מאוד משולבת כטכניקת עבודה של אמניות ואמנים רבים, ולפתע המלאכה שנחשבה נחותה ביחס לאמנויות אחרות, החלה לקחת חלק משמעותי בתערוכות אמנות של ממש. היא הורחקה הלכה למעשה מהמקור האותנטי שלה, ממדינות המקור במזרח ובדרום, מבית המלאכה הקטן ומהידיים הפצועות מרוב סריגה, והוצגה בהקשרים שונים ברחבי העולם המערבי.
בעלות המלאכה בקו צ׳י נה טה, נשים מבקשות מקלט מסודן ואריתריאה, מחזירות לעצמן את השליטה על מלאכת הסריגה ומתפרנסות ממנה. כאמור, המלאכה לא נדדה עם הנשים לאורך מדבר סיני, אלא ״הושבה״ מחדש על ידי נציגת העולם המערבי. יש שיאמרו ששוב האדם הלבן בונה לעצמו את החלום האקזוטי על ידי לימוד נשים אפריקאיות את מלאכתן שלהן. אני חושב אחרת: פעולת הסריגה מקבלת מטען נוסף והופכת לדרמטית ממש, לאחר שטיילה מבתי המלאכה הקטנים, מידי הנשים, אל מכונות הסריגה והטוויה ואל ידי האמנים והאמניות המערביים, ושבה כתיקון מחדש, או החלת סדר ישן, אל הנשים.
התצלום מתוך עמוד הפייסבוק של קוצ'ינטה