המקבץ
מרון אסטפנוס משדרת תוכנית רדיו מביתה שבשוודיה במטרה לסייע לשחרור מבקשי מקלט המוחזקים תחת עינויים קשים. אסטפנוס שהגיעה מאריתראה לשוודיה כילדה, מראיינת בתכניתה אלפי שבויים אשר נמלטו מהשלטון הדיקטטורי במולדתם. בדרכם לישראל נחטפו על ידי מבריחים בדואים, הדורשים תשלום כופר מבני משפחתם של החטופים. לעתים רבות, גם אם סכום הכסף הושג, לא משוחררים השבויים, אלא נמכרים לחוטפים אחרים, הדורשים גם הם כופר. הבמאית הישראלית קרן שעיו מלווה את אסטפנוס בשיחות ובמפגשים שהיא מנהלת מול החוטפים, השבויים ומקורביהם, בסרט הדוקומנטרי "כופר נפש" (2013).
נפגשנו עם קרן שעיו במכללת סמינר הקיבוצים, צפינו בקטעים מהסרט ושוחחנו עליו איתה. הסרט חושף כוח נשי מלא חמלה. אסטפנוס לוחמת הצדק מתמודדת באמצעותו עם סיפורי הזוועה. שעיו מבקשת דרכו לחשוף את אותם סיפורים ולהנכיח את מצבם הקשה של מבקשי המקלט בתל-אביב. כוח עוצמתי זה ליווה אותנו לכל אורך הסדנה, והציג את האמנות ככלי פוליטי וחברתי.
על אף הזוועות והקשיים הרבים, ישנם גם מקרים בהם אסטפנוס מצליחה לסייע לשבויים ולקרוביהם. בדומה לכך, גם הסרט הדוקומנטרי, אשר הוקרן ועורר הדים בישראל ובעולם-- בין השאר גם במצרים ובאו"ם, הביא לקידום מצבם של השבויים במחנות העינויים בסיני.
בתוך הכאב הבלתי נסבל והמחריד, הידיעה הזו מהבהבת כאור באפילה. האם לאמנות יש כוח לשנות את המציאות? האם יש טעם לשדר ברדיו ולעשות סרטים על רקע אכזריות מתמשכת שכזו? הסיכוי שאמנות תציף רגשות ומחשבות, תעורר מודעות ותקווה-- ויהא זה הסיכוי הקלוש ביותר, רק בשלו היא כדאית.
