להיות מתעניין, ולא מעניין - שיחה עם פרופ' מולי להד - ד"ר נעמה לב ארי

ד"ר נעמה לב ארי - ראש המרכז להכשרת מטפלים ביצירה ובהבעה בסמינר הקיבוצים
naama_lev@smkb.ac.il

בכל גיליון של כתב העת נייחד מקום למפגש עם דמות מרכזית מן המרחב המקצועי שלנו, מן האקדמיה או מן העשייה התרבותית והאמנותית בארץ. הפעם אנו נותנים בימה לאחת הדמויות המובילות והמשפיעות ביותר בתחום הטיפול באמנויות בארץ ובעולם: הפרופסור מולי להד.

פרופ' להד הוא נשיא "מרכז משאבים", עמותה ומכון מחקר בשיתוף עם מכללת תל חי. הוא מייסדו ומנהלו, מאז 1988, של המכון ללימודי דרמה-תרפיה במכללה האקדמית תל חי. הוא פסיכולוג רפואי-מדריך, פסיכולוג חינוכי מומחה, ביבליותרפיסט ודרמה-תרפיסט ומדריך בטיפול ביצירה ובהבעה. הוא יסד את המרכז לשעת חירום ב-1981, ומומחה בעל שם עולמי בנושא התערבות וטיפול במצבי לחץ ובשעת חירום עם ילדים, מערכות וקהילות. הוא קיבל את פרס הסתדרות הפסיכולוגים על שם אילנה בנור לעבודת שדה מצטיינת בנושא היערכות למצבי לחץ ושעת חירום לשנת 1989. הוא גם חתן פרס אדלר של בית הספר לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת תל אביב, לשנת 1998, וחתן פרס ספיר לשנת 2000 בנושא ייעוץ באינטרנט ותמיכה באנשי מקצוע.

בין תפקידיו הרבים והמגוונים גם ניהול השירות הפסיכולוגי בקרית-שמונה בשנים 1988-1984, וראש המסלול לביבליותרפיה באוניברסיטת חיפה בשנים 1989-1986. הוא גם מנהל התוכנית הבין-לאומית לדרמה-תרפיה בבריטניה, דנמרק, יון  וקפריסין. הוא חיבר וערך 30 ספרים בנושא התמודדות עם מצבי לחץ, חירום ומשבר ועוד מאמרים רבים בתחום.

המפגש עם מולי היה חשוב, מעשיר ומלמד. בכל הצניעות הראויה, אפשר גם לומר כי מצאתי קווים דומים בתפישה האנושית שלנו ובדרך ההתבוננות על העולם. במובן זה דבריו של מולי הם צידה מחזקת לדרך המורכבת והמסובכת של חיינו הפרטיים והמקצועיים.

להלן תשובותיו של מולי על-פי נושאים שנוסחו כשאלות או כנקודות שמטרידות אותנו, בעלי עניין או עוסקים בתחום באשר הם. נראה כי יש לנו כאן הזדמנות להקשיב למולי ולקבל השראה הן מדעותיו המקצועיות והן מתפישת עולמו.

האמנות היא מהות המקצוע

לתפישתו של מולי, הזהות המקצועית של מטפל באמנויות עומדת למעשה על בסיס כפול. כמו אדם המתהלך על שתי רגליו, כך המטפל באמנויות צומח משני תחומים. ברגל אחת הוא נשען על עולם המושגים של הפסיכולוגיה והפסיכותרפיה, וברגל השנייה הוא נשען על העולם של האמנות. אפילו זהותו המקצועית המתבטאת בשמו הייחודי של העיסוק – מטפל ביצירה ובהבעה או מטפל באמנויות ­– שאולה מן האמנויות. על כן המטפל הוא מומחה בתחום האמנויות, להבדיל מן העושה שימוש באמנות כאמצעי. עבודתו היא פסיכותרפיה באמנות, ומוקד הכוונה הטיפולית הוא האמנות. כלומר, האמנות מכילה את התכונות הטיפוליות. אין האמנות מכשיר או כלי לשימוש טכני, שאפשר להחליפו בכלי אחר. האמנות היא מהות המקצוע, היא המומחיות, היא תפישת עולם.

כבעלי מקצוע בתחום זה, עלינו לחזק את השדה העשיר והרחב של האמנות. עלינו לחדש שוב ושוב את הנהר שממנו אנו ניזונים, לחזור אל תכנים אמנותיים שמהם אנו באים, ולחזק בהתמדה בלתי-פוסקת את הקשר שלנו לעולם האמנות, המאכלס את היוצרים והאמנים ואת יצירות האמנות שלהם. מולי אומר כי הוא קורא ביוגרפיות של יוצרים, מתעניין במקורות ההשראה שלהם ומתחקה אחר דרך עבודתם.

כמטפלים ביצירה ובהבעה, וכראשי תכניות ההכשרה בתחום, משימתנו המורכבת היא לתת את הדעת בשלושה כיוונים:
א.  טיפוח עשייה  אמנותית, שכלול המיומנות של העבודה המעשית, תשומת לב לתוצרים האמנותיים ולשימוש בכלים האמנותיים
ב.  פיתוח תיאוריות מתחום הטיפול באמנויות
ג. פיתוח כלים אבחוניים של הטיפול באמנויות

מן המתרחש בשטח נראה כי המקצוע הולך ומתבסס. אנשים מתעניינים בו, פונים להיעזר בו ומדווחים על הצלחות רבות. בכל זאת, המלאכה עוד מרובה. כמטפלים וכחוקרים, כבעלי אחריות על המקצוע, איננו יכולים להסתפק בתוצר האמנותי עצמו. מולי מוצא, למשל, שימוש מושכל בדרמה ובמשחקי תפקידים, ורואה עיסוק איכותי בכתיבה ובפרשנות של טקסטים ספרותיים. זו עבודתנו והיא נעשית היטב.

מנגד, החסר המהותי של המקצוע הוא באי-פיתוח עולם המושגים הייחודי לו ובהעמדת מסקנות ברמה של הכללה. עלינו לחשוף ולהבליט את האיכויות הייחודיות של האמנויות שאנו עוסקים בהן. טוב יהיה להעמיק ולברר מה טיבה של האמנות ומה יש בה לטיפול ולריפוי.

 אתגרים במעמד המקצוע

יש עדויות, אין הוכחות. הפן האקדמי, המדעי, העיוני או התיאורטי של המקצוע לוקה בחסר. עשרות ספרים בתחומים השונים של הטיפול באמנויות ראו אור, ורובם מתארים באופן מעניין את השימוש הייחודי בכלי זה או אחר. הם פורשים גישות נרטיביות, סיפורים אישיים והצגה של מקרים פרטיים. ראוי לצאת מן השפע הזה ולפתח מחקרים שמרחיבים את הצגות המקרה; מחקרים שמוכיחים את חשיבות ההתערבות הטיפולית-האמנותית ברמה של הכללה. אבן דרך חשובה בדרכנו המקצועית תסמן את המעבר מתרבות העדות לתרבות ההוכחה. האתגר המונח לפתחנו הוא לדווח על הנעשה בשטח באמצעים כמותיים.

אפשר להתרשם מכיווני העשייה האקדמית המוכרת לנו גם דרך ההתבוננות בעבודות הגמר של רוב תלמידינו המסיימים את תכניות ההכשרה. עבודות הגמר עוסקות בדרך כלל בשתי תכליות: האחת היא תיאור מקרה והצגת שימוש במודל טיפולי מתחום האמנויות; השנייה היא סקירת ספרות תיאורטית סביב הבעיה המוצגת וסביב הגישה הטיפולית.

עלינו לחזק את העבודה המחקרית הטהורה הן בהנחיה ובעידוד של עבודות הגמר במסגרת תכניות ההכשרה, והן בפיתוח נטייה זו בקרב המורים והמטפלים.

פיתוח תיאוריות של טיפול באמנויות. כמו כל תחום מקצועי, חשוב לפתח שפה ייחודית לביטוי הידע המצטבר אשר תכלול מושגים מוסכמים עלינו ומודלים תיאורטיים שלנו. הניסיון מורה כי הנטייה הרווחת בתיאור העבודה הטיפולית של מטפלים באמנויות היא להסביר אותה תוך שימוש בתיאוריות פסיכולוגיות.

יש לצאת מן הדפוס המקבע אותנו אל הפסיכולוגיה. חשוב להרפות את האחיזה במודלים הפסיכולוגיים ולפתח את עצמאותנו המקצועית. אחד היעדים הקשורים לקידום מעמדו של המקצוע ולחיזוקו היא עבודה מחקרית בכיוון של פיתוח תיאוריות ייחודיות לנו. זו דאגתנו. משימתנו היא להסביר ולתאר את עבודתנו ואת הזהות המקצועית שלנו באמצעות שפה, מושגים ומודלים תיאורטיים שיצמחו מתחום הטיפול באמנויות.

בידול מקצועי. הטיפול בהבעה וביצירה נתפש לעתים בציבור הרחב כאחד המקצועות המסייעים, נע ונד במסגרת רחבה של עיסוקים מגוונים. על אלה נמנים, למשל, טיפול באמצעות צמחים ושמנים, טיפול עם בעלי חיים, הידרותרפיה, טבע-תרפיה, ליצנות רפואית, ייעוץ ואימון ועוד טיפולים אלטרנטיביים למיניהם. שפע של קורסים והיצע עשיר של "תרפיות" מגוונות יוצרים תחושה של עודפות ושל טשטוש זהויות. מקומנו אינו כאן. ראוי שנחזק את הדימוי העצמי שלנו ואת תדמיתנו בעיני אחרים .עניין זה יקבל סימוכין מהוספת חוזק של ממש לתחום עיסוקנו.

מנגד, עומדת באוויר דרישה ספק ממשית ספק מדומה "להתאים" את המקצוע שלנו לתחומים טיפוליים-אקדמיים קרובים, בייחוד למקצוע הפסיכולוגיה. משימתנו היא לחתור דווקא לבידול המקצוע ולהדגשת השוני בינו לבין המקצועות הטיפוליים האחרים. עלינו לחלץ את הזיהוי המקצועי של הטיפול באמנויות מן המעמד הפופולרי שלו – מעמד של טכניקה משולבת – ולהעבירו אל הגדה האקדמית החשובה והמכובדת. אלא שגם בה אנו פונים אל הבידול המקצועי. יש לדאוג, כאמור, לבסס את התחום העיוני הייחודי לנו, שמשמעותו היא פיתוח תיאוריות בטיפול באמנויות ושימוש בהן בשדה המחקר.

חיזוק ארגוני. ארגון יה"ת, הארגון המקצועי של המטפלים ביצירה ובהבעה, קיים ופועל מזה שלושה עשורים. בעבר קבעו ואישרו ראשי הארגון מסלולי הכשרה, תכניות לימודים ומוסדות אקדמיים להכשרה מקצועית. עם זאת, ברבות השנים חל פיחות במעמדו ומנגנוני ההסברה והפיקוח נדדו למשרד הבריאות.

יה"ת נשאר גוף בעל מעמד וולונטרי. חסרה לו העוצמה הארגונית של קבוצות מקצועיות דומות, כמו הסתדרות הפסיכולוגים או לשכת עורכי הדין. משרד הבריאות מנהל אפוא את אישורי התוכניות, אמור לערוך בחינות רישוי ולהוביל את ההכרה בתחום. המשרד אמור להוביל את תהליכי החקיקה להכרה במעמד הרשמי של המקצוע כאחד בקבוצה של מקצועות פרה-רפואיים.

האם שפר חלקנו בכך? דומה כי גם בעניין זה, כמו בנושאים האחרים שנדונו כאן, קצב ההתקדמות אטי ואינו מספק. כמו בדרך של מעגלים משתלבים הכרוכים זה בזה, כך משיקים ונוגעים הבעיות והאתגרים המאפיינים אותנו. חסרה לנו המנהיגות המקצועית הייחודית לנו, ומעמדנו נותר חסר. לדוגמה, משרד הבריאות אינו מציע תקנים למטפלים באמנויות. לפיכך, אנשי המקצוע שלנו העוסקים במוסדות לבריאות הנפש, בתחנות טיפוליות שונות, בבתי סוהר ועוד, נכנסים למקומות אלה בדלת הצדדית או האחורית.

יתר על כן, המקצועות הטיפוליים היוקרתיים, כמו פסיכיאטריה ופסיכולוגיה קלינית, נהנים מתחנות התמחות ייעודיות שקולטות את מסיימי הלימודים הפורמליים ומאפשרים לעוסקים בהם את ההתמחות. לעומתם, מטפלים באמנויות מתנהלים ללא תחנות התמחות בלעדיות, ולכן רכישת המקצוע במלואו נעשית במסגרת תכניות ההכשרה. האחריות המקצועית על אימון והתמחות מעשית משולבת אפוא במסגרת הלימודים האקדמיים.

מציאות זאת עשויה להסביר את התופעה שצמחה באחרונה: המגמה לשותפות ולאיחוד כוחות של תכניות ההכשרה השונות, ומעורבות פעילה בניסיון לעצב את תעודת הזהות שלנו ואת ההכרה המקצועית של המטפלים באמנויות.

תפישת עולם הומניסטית

מולי להד מגדיר עצמו כמנהל וכאדם מאסכולת בית הלל. הוא מאמין בנדיבות רגשית, בשיתוף, בפתיחות, בקבלת האחר. הוא מעריך את הטוב שבאדם ואינו נבהל מבעיות ומקשיים. "בכל מה שקשור באנשים, אפשר להסביר ולפתור. הכול נתון לשיחה, לבירור, לטיפול", הוא אומר.

אין זה מפתיע אפוא שמולי אימץ את נקודת המבט הפסיכולוגית של הגישה ההומניסטית. גישה זו רואה את טבע האדם כטוב מיסודו, מדגישה תהליכים מודעים בהווה, ומקדישה פחות תשומת לב לתהליכים לא-מודעים ולגורמים מן העבר. פסיכולוגים הומניסטיים מבליטים את היכולת הטבועה בבני האדם להכוונה עצמית אחראית. מולי מזדהה בייחוד עם קרל רוג'רס, מי שתרם תרומה משמעותית לנקודת המבט ההומניסטית, בגיבוש שיטתי של מושג העצמי, חשיבות האינדיבידואליות והחתירה למימוש עצמי.

בדרכו המקצועית המגוונת ארוכת השנים נותן מולי ביטוי לתהליכים אופטימיים כמו אהבה, תקווה, יצירתיות, ערכים, משמעות וצמיחה אישית. אם לתרגם זאת הלכה למעשה, ובלשונו:

"בחיים אין סיטואציה של win-win. אני תמיד מציע את המודל של win a little, lose a little". במלים אחרות, כאשר עובדים עם אנשים, אינך יכול ללכת רק עם עצמך, עם האמת שלך ועם הדרך שלך באופן בלעדי. תמיד צריך קצת לוותר, קצת לעגל פינות, קצת להתחשב, ולהיות מוכן לחולל תמורה כלשהי בתוכנית המקורית. "אני מאמין בשיתופי פעולה, ואוהב לעבוד ביחד על פרויקטים מחקריים, יצירתיים ויישומיים", אומר מולי.

גם בהיבט המקצועי הוא מאמין בריבוי ובשילוב. חשוב לפרוש את כל המודלים הטיפוליים במסגרת הלימודים ובהכשרה המקצועית, ולעודד כל מטפל לאמץ לעצמו בהמשך הדרך מודל וגישה שמתאימים לאישיותו.

תפישה פלורליסטית זאת נטועה גם בתחום השילוב של האמנויות. אנו מציעים את המסלולים והחטיבות הייחודיות: ביבליותרפיה, דרמה-תרפיה, פסיכודרמה, תנועה, אמנות, מוסיקה. עם זאת, בכל תחום התמחות חשוב להכיר ולהיחשף גם לתכנים מענפי האמנויות האחרים. אפשר להציע שניים או שלושה קורסים שמשלבים אמנויות, הן במסגרת ההכשרה הראשונית והן במסגרת של לימודי המשך מתקדמים.

מולי מציע לחזק את התחומים האמנותיים: מפגשים עם במאים, עם יוצרי תנועה ומחול, עם מוסיקאים. "הייתי נותן מקום לקריאה ולהעמקה בספרות, במחזות, בביוגרפיה של אמנים.אני אישית פניתי לאחרונה מן ההרצאות העיוניות אל הסדנאות, שמאפשרות התנסות, חוויה, משחק. לשחק פירושו להפסיק לעמוד על המשמר. המשחק מאפשר לנו תנועה בין מרחב מציאות לבין מרחב דמיון".

הספר "מציאות פנטסטית"

אחת הדוגמאות המובהקות לעבודתו היצירתית והמקצועית של מולי, ולתפישת עולמו כמטפל באמנויות, הוא ספרו "מציאות פנטסטית – הדרכה יצירתית בתרפיה", אשר ראה אור בהוצאת נורד, 2006. הספר פותח בפנינו את הדלת לעולם המורכב והקסום של המציאות הפנטסטית ומזמן אותה למרחב ההדרכה. הוא נועד לפיתוח דרכים חדשות, רעננות ומפתיעות שיש בהן לחלץ את הטיפול התקוע, תוך התמקדות במיומנויות האישיות והמקצועיות של המטפל. המציאות הפנטסטית היא הקשר בין היכולת האין-סופית של הדמיון היצירתי לברוא תמונת עולם רצויה או נדרשת לבין הפעילות לפתרון בעיות במציאות, במרחב המשותף של הטיפול או של ההדרכה. ספר זה מציג דרכים רבות ומגוונות שבהן המדריך מציע למודרך, ובעקבותיו המטפל מציע למטופל, לפתוח את הדלת לדמיון ולאפשר לו לזרום לתוך חיי המציאות, להיות לרגע המציאות עצמה. 

הספר כולל עשרה פרקים המציגים את התיאוריה והפרקטיקה של החשיבה היצירתית בתרפיה בליווי דוגמאות רבות. "מציאות פנטסטית" מביא לקורא בצורה בהירה את תמציתה של תורת החוסן הנפשי ואת מודל החוסן הרב-ממדי, גש"ר מאח"ד. הספר מעשיר את הידע של המטפלים והמדריכים במגוון רב של שיטות טיפול והדרכה המפעילות במשולב את שתי ההמיספרות של המוח, הימנית והשמאלית, להפעלת התחום האינטואיטיבי-היצירתי והלוגי-ההגיוני. הוא מעודד את השימוש במטפורות, בדמויות ובסיפורים המעניקים ידע ושיפור ההבנה של התהליך הטיפולי, ותומכים במטפל ובמדריך בעבודתם. שיטות אלו כוללות שימוש דרמטי בסיפורים ובסרטים; הזמנת הדמיון לפריצת דרכים חדשות בטיפול; והתנסות בעיבוד התהליך הטיפולי באמצעים לא-מילוליים, כגון פיסול בחומר ובאבזרים, ציור ושימוש בצבעים ובצורות. הדוגמאות הרבות המופיעות בספר מתגבשות למצע רחב שיש בו הארה פנימית לתהליכים האישיים והמקצועיים העוברים על המטפלים בעבודתם.

ברכת הדרך לכתב העת החדש שלנו

עם היציאה למסע היצירתי הזה יהיה נכון להתייחס לשתי האפשרויות הקשורות להוצאה לאור של כתב עת מקצועי, ולהכיר בכוח ובממשות של כל אחת מהן.

כתב עת שפיט. מודל זה מציע מעמד אקדמי ראוי ומכובד הן למוסד היוזם והמפיק והן לכותבי המאמרים, המתוגמלים על פרסומיהם באופן פורמלי. עם זאת, זהו מודל מורכב ומסובך מבחינה ארגונית, התובע משאבים כלכליים ניכרים. כתב עת מסוג זה מחייב גיבוש צוות של מערכת מגוונת, אשר נותנת ביטוי לקוראים מתחומים שונים ומשתפת חוקרים ואנשי אקדמיה. כן נדרשת הקפדה יתירה על כללי כתיבה ואחריות ניהולית ומקצועית כבדה. אילוצים אלה מסבירים את הקושי העקרוני ליזום ולהניע דפוס זה של כתב עת לאורך זמן וגם יש בהם להסביר את העובדה כי אכן  אין בארץ דוגמה לכך. הדוגמה המוכרת הבלעדית הוא כתב העת המחקרי הבין-לאומי בתחום הטיפול באמנויות Psychotherapy The Arts In היוצא לאור בארצות הברית.

כתב עת מקצועי כבימה פרסומית חופשית. מודל זה מציע מקום, או מיכל, שתכליתו רחבה. הוא נועד למורים, ליוצרים, למטפלים, לבוגרים ולתלמידים, המבקשים להתבטא, לספר, להביא עדויות מן המציאות הטיפולית ולהתעדכן. מולי רואה בכך חשיבות, ומוצא עשייה זאת מעניינת ומועילה, הן בחיזוק המודעות לחשיבותו של המקצוע והן בגיבוש שפה ייחודית לו.

ניסיונות מן הסוג הזה הכרנו במקומותינו, והם קמים, צומחים, ומתרחשים מדי פעם ביוזמתו של אדם, מוסד אקדמי או ארגון מקצועי. במסגרת דפוס כזה של כתב עת, לכותבים אין קרדיט פורמלי על פרסומיהם, ואפשר שהמוטיבציה להתארגנות ולהצגת הידע אינה גבוהה. עם זאת, הדגם של כתב העת האינטרנטי, המציע נגישות אל המידע, הוא המודל הנכון במציאות הטכנולוגית של חיינו. יש לו כוח משיכה ייחודי, הן לקוראים והן לכותבים. ההתחקות אחר מאמרים לפי נושאים או לפי שמות המחברים חושפת את החומרים הכתובים, וממילא מחזקת את הפרסום וההכרה. שמו של הכותב עשוי להופיע שוב ושוב בהקשרים שונים של חיפוש ידע ומידע.

גם העיסוק העיוני בתחום הטיפול באמנויות, תהיה דרכו אשר תהיה, עשוי למלא כך יותר ויותר נפח במרחב שבין המציאות המקצועית הממשית לבין המציאות הספרותית והתרבותית.

תודות

המערכת מודה לפרופ' מולי להד על שיתוף הפעולה ועל נכונותו להגיע ממרחקים אלינו, לסמינר הקיבוצים, ולהקדיש מזמנו וממרצו. הוא באופן אישי בוודאי אינו זקוק לחשיפה ולפרסום, ולכן אנו רואים את דבריו בבימה זו כעשייה למען מטרה מקצועית משותפת, או כבעלי חשיבות עקרונית לפיתוח התחום המקצועי הייחודי לנו.

בהיותו איש מעורב במציאות חיינו ובאתגרים המונחים לפתחנו, נמשיך ונפגוש את מולי בכנסים אקדמיים שונים, או בהזדמנויות חברתיות מגוונות. עם צאתו של הגיליון הזה לאור, אנו יכולים לומר כי עתה אנו יודעים עליו או על דעותיו, קצת יותר. תודה והערכה, והמשך עשייה ויצירה. הצלחתו של מולי תהא גם הצלחתנו שלנו.