ויקטוריה - בדידות, זקנה, יצריות ותקווה - פרק מהספר "לגעת בנפש - פסיכותרפיה באמצעות חומרים וצבעים"

מאת: ליאורה סוטו - מטפלת באמנות
sotto.koko@gmail.com

הטלפון צלצל והאישה מעבר לקו הציגה את עצמה. קולה היה קול פעמונים עליז וחברותי. בחיים בכלל ובעבודתי כמטפלת בפרט אני מייחסת חשיבות להתרשמויות ראשוניות, ומשתדלת לתייקן לשמרן בזיכרוני וגם בכתב. הן עוזרות לי לא פעם בהמשך.

היא קיבלה את מספר הטלפון שלי ממכרה משותפת. ישנם מטופלים שקושרים, חווייתית ואסוציאטיבית, ביני לבין האדם שהפנה אותם אלי, עובדה המהווה לא פעם נקודת פתיחה חיובית. ויקטוריה ידעה שאני מלמדת פיסול, מלמדת סטודנטים תרפיה ועובדת עם מטופלים אחד לאחד.[1] אילו עסקתי בטיפול בלבד ייתכן שלא הייתה פונה אלי. טיפול נפשי היה אז תחום שנמשכה אליו אך לא הרשתה לעצמה לפגוש בו.

היא ציינה שאינה מתאימה לעבודה במסגרת קבוצה. וכשדיברה הייתה לי תחושה שנעשה כברת דרך יחדיו. היא סיפרה לי על הרקע האמנותי שלה: בצעירותה חייתה תקופה ארוכה בלונדון, שם למדה ציור והדפס. גם אני חייתי תקופת מסוימת באנגליה, ואנגלית היא השפה שבה לרוב אני משוחחת עם הורי. תהיתי אם רקע משותף זה יסייע לנו בעבודתנו. ישנם מטופלים שחשוב שלא אחשוף בפניהם פרט ולו הקטן ביותר על אודותיי וישנם מטופלים שחשיפה מסוג זה מפיגה את הרשמיות המאיימת עליהם. לאחר שיחה קצרה קבענו מועד לפגישה. לא דנו בשאלה אם המפגשים יהיו בעלי אופי טיפולי או לימודי.

אישה נאה, גדולת ממדים, לבושה ומאופרת על פי צו האופנה ובהתאם לגילה, עלתה בכבדות לקומה השנייה, אל חדר העבודה שלי. היא ביקשה ליצור קערות, רצתה לעבוד מהר, לדלג על טכניקות, לתת לאצבעות לעבוד מעצמן.[2] יחד עם זאת, היא גם רצתה שהכלי ישרוד שריפה בתנור הקרמיקה, ושאלה על סוגי הצבע שעומדים לרשותה.

בפגישתנו השנייה החליטה ויקטוריה לוותר על יצירת כלים, “כי הרי לא מעניין אותי ליצור משהו פונקציונלי”, הסבירה, ופנתה לפיסול. מהצהרה זו ומאופן טיפולה בחומר הבנתי שוויקטוריה החליטה להיות מטופלת שלי. כעבור כמה פגישות היא אמרה לי: “אני יודעת שזה טיפול”. לא הרגשתי צורך לפתח דיון בנושא, חייכתי אליה מתוך כוונה להשרות בחדר אווירת ביטחון וכדי שנתפנה לברר את מה שעדיין לא ברור לנו. בכל צעד בעשייה הפיסולית שלה היא ביקשה ממני אישור כי המהלך שלה הגיוני ושפוי, ואני סיפקתי לה אותו. לא מצאתי לנכון בשלב מוקדם זה לעמת אותה עם חוסר הביטחון שהקרינה.

בפגישותינו שזרה ויקטוריה פרטים מסיפור חייה:“ עד היום לא העזתי לנסות ולפסל כי תמיד הרגשתי שאני לא מוכשרת. בבית גידלו אותי להיות אינטליגנטית, מוקפדת ומנומסת. כבת יחידה השגיחו עלי בשבע עיניים”.[3] אביה היה לדבריה “רודף שמלות”, ואמה “כנועה, איכותית ומבוזבזת”. על אופיים דיברה בהשלמה מאופקת.

כשהייתה בת שלושים נסעה ויקטוריה לאנגליה לחפש בה את מזלה. היא עבדה לפרנסתה במשרה מכובדת, השתלבה בחיי התרבות המקומיים. התחתנה עם ישראלי, “אלכוהוליסט, איש עולם, דיפלומט, כריזמטי”, וקיוותה שאיתו תפליג לעולם יפה יותר, משוחרר מחוקים ומגבולות. שנים אחדות אחר כך הרתה, אובחנה כחולת לב, שבה לארץ בלי בעלה והפילה את עוברה. “אלכוהוליסט וחולת לב ־ זה לא הולך ביחד”, סיכמה את כישלון נישואיה.

מאז ולאורך כל חייה, הייתה במעקב רפואי ובטיפולים רבים. כששבה מאנגליה שכרה דירה ליד הוריה, כך הרגישה בטוחה יותר. כשחלו היא סעדה אותם תקופה ממושכת, עד לפטירתם. כשהגיעה אליי הייתה כבת 65, לאחר שנים של חיי תרבות עשירים באזור מגוריה.

לאחר שנפטרו הוריה הרשתה לעצמה ויקטוריה לפנטז מדי פעם על שיבה לאנגליה, שם, חשבה, תוכל לשוב ולחיות חיים “בעלי משמעות רגשית” כלשונה. אבל דפוס הכניעות שירשה מאמה ־כך למדתי ־קיבע אותה במקומה. היא עצמה הסבירה את הדברים אחרת ־“המציאות לא אפשרה לי לעזוב”.        

מאז שבה מאנגליה לא חייתה ויקטוריה בזוגיות ולא ילדה ילדים.

העבודה בחומר ריגשה והלהיבה אותה. היא חשה שהיא מגלה תגליות אסתטיות, אמנותיות, צורניות. הרגשתי שהיא מבקשת להגשים משאלה שאליה שאפה כל חייה: ליצור מתוך שחרור מחוקים ומהיגיון, ללא חשש מהתוצר הסופי או מכל גילוי נפשי.

לפעמים היא הגיעה לפגישה עם רעיון ליצירה, אך הפסל שיצרה בעקבותיו היה שונה מזה שתכננה, והרעיון הראשוני נזנח. לפעמים הכריזה בתחילת הפגישה: “היום אני ריקה לגמרי!” ורק לאחר שידיה לשו את החומר ושיחקו בו היא חשה מה ברצונה ליצור. “אני משחקת כמו ילדה קטנה. למעשה, בתוך–תוכי אני ילדה, החזות שלי מבלבלת”, אמרה באחד המפגשים. ברגעים אלו חשבתי שאינה מעוניינת לפתח דיון פסיכולוגי בנושא, אלא רק לזכות באישורי שמותר לה לשחק. כל חייה היא פיתחה את הפן האינטלקטואלי–הרציונלי שבה, בבגרותה הוסיפה ללמוד שפות ואימנה מוחה במשחקי זיכרון. אלה היו “הקלף החזק” שלה. כעת היא רצתה להתפנות לרגש, להביעו בצורה.[4]

לפעמים היא סיפרה לי בפרטי–פרטים על תקופה מסוימת בחייה, פעמים אחרות נידבה מידע מועט בלבד, ותמיד הייתה השיחה מתקיימת בצד העבודה. הידיים העסוקות כמו אפשרו לפסל להתהוות מעצמו. הצורך שלה לעבד את החומר היה אימפולסיבי, בדומה לצורך של ילדים קטנים. לפעמים החומר הוא שנתן לה את האומץ לדבר, לפעמים הוא אפשר לה להסתתר מאחוריו.

לעתים הגיעה ויקטוריה למפגש עם רעיון מאוד מגובש לפסל, וניגשה מיד להגשימו, אך כשהידיים לא הצליחו לבצע את מה שהדמיון ראה נתקפה ויקטוריה אי–שקט וחרדה שמא לעולם לא תוכל להגיע לתוצר המיוחל, או לתוצר כלשהו. בימים כאלה כל התערבות מצדי, ולו הקטנה ביותר, נדחתה בכעס. עם הזמן למדתי שברגעי משבר מסוג זה עלי להימנע מלהיגרר אחר מצוקותיה, עלי לסמוך עליה שתעמוד בהן ושתמצא את הפתרון המתאים לה; להאמין שהכוחות הקונסטרוקטיביים שבה יגברו על הכוחות ההרסניים. באותם רגעים היא ביטאה תוקפנות, הן בתוכן דבריה והן בטון דיבורה. למעשה ויקטוריה בדקה את תוקפנותה כלפי עצמה: “אני לא מסוגלת ליצור כלום!”, כלפי החומר: “החומר הזה לא טוב!”, וכלפיי: “החומר שהבאת לי קשה מדי!” אבל לאחר שתקפה מי מאיתנו, את שתינו או את שלושתנו, ושרדנו את תוקפנותה, נוצר פסל בעל נוכחות עצמאית. אינני זוכרת ולו מקרה אחד שבו לא הצליחה ויקטוריה למצוא פתרון ולא השלימה בסופו של דבר את הפסל במהלך הפגישה, אף כי בחווייתה, זה כמעט קרה בלא מעט מהפגישות. בתום פגישות רבות היא שיבחה אותי על העידוד הרב שלטענתה קיבלה ממני.

ברגעים שבהם ביטאה ויקטוריה תוקפנות, כבמקרים הללו, חשתי צער. אני מאמינה שחוויתי אז את הנסיגות של ויקטוריה, נסיגות רגשיות שבהן חוותה את עצמה חסרת אונים.

את תוקפנותה היא פרקה גם בעבודה עצמה: בכוח היא דחפה את אגודליה לחומר, מעכה אותו באימפולסיביות, “הרביצה” בו להשטיחו, ובעזרת שיפוד מחודד “שרטה” ו/או “דקרה” את פני השטח של כל הפסלים. כל זאת לא כדי להרוס את הפסלים, אלא מתוך חיפוש ייחודי שסיפק את ויקטוריה אמנותית וברובד העמוק יותר ־ את צרכיה התת–הכרתיים. פסליה היו ללא ספק אקספרסיביים מאוד.

לא דנתי עמה בצורך האובססיבי שלה לטפל כך בחומר. האמנתי ששיקוף[5] יבלום ערוץ זה של תוקפנות.

ככלל, הערותיה אודות התהליך שחוותה ביטאו מודעות חלקית: “שתינו יודעות שבזכותך אני מרגישה רגשות שמעולם לא הרגשתי, שדברים שהתביישתי בהם אינם מביכים אותך, שאפשרת לי לבטא את הדמיונות שלי בפסלים, ואני גאה בהם. בלעדייך זה לא היה קורה, את שחררת אותי, בלעדייך הייתי נשארת באותה נקודה”. המילה תוקפנות לא הוזכרה מעולם במפגשים שלנו.[6]

לפעמים היא הביעה משאלה, או ביטאה געגוע לתקופה, לגבר, למצב בחייה שבו חוותה אינטימיות, מיניות, ייצריות. עודדתי אותה לספר על כך, ויותר מכול הקפדתי לשדר שמותר להרגיש, לחשוב, לחוש ולבטא באמצעות מילים וחומר תכנים אלו. ככל שוויקטוריה הרשתה לעצמה לחשוף את עצמה באמצעות השפות שעמדו לרשותה כך גם התקצרו רגעי התסכול בפיסול.

בשונה ממקרים של מטופלים אחרים, האמנתי שנכון יהיה שוויקטוריה תיקח את עבודותיה לביתה, כפי שאכן ביקשה, חוויה שהייתה עבורה תרפויטית.[7]

האימרה האנגלית “ביתי הוא מבצרי” הולמת ביותר את ויקטוריה. לכל חפץ בביתה היה מקומו הקבוע עם ההיסטוריה והסיפור שלו, והוא היה חקוק בזיכרונה. הפסלים הוצבו על מדפים שנקבעו במיוחד עבורם בסלון דירתה. “אלו חברים חדשים שאני נהנית לבלות במחיצתם”, סיפרה לי פעם. היא ידעה שהם אינם נושמים ומדברים, היא ידעה שהיא זו המנהלת איתם דיאלוג, לא הם עמה.

ויקטוריה הייתה מאוד סלקטיבית באשר לאנשים שהזמינה לביתה. מתגובותיהם לפסליה למדה מי מהם מקבל אותה כפי שהיא. “דרך הפסלים אני מסננת את האנשים שאני רוצה להיות איתם בקשר. חופש הביטוי שלי כל כך חשוב לי, ומי שאינו מכבד אותי אינו ראוי להיות במחיצתי”, אמרה. ביתה היה הקליניקה שהיא יצרה לעצמה.

הפיסול היה המדיום שדרכו ביטאה ויקטוריה את ייצריותה, והיא ידעה זאת. פסליה ניצבו בביתה, קישטו אותו, אך גם שימשו מעין אנדרטאות ליצר ולפנטזיה שלה, שאותם העיזה עתה לחשוף באופן משוחרר מבעבר.[8]

גילה ובעיקר מחלתה היו לה מראה כואבת שממנה למדה כי חלומות מסוימים כבר לא יתממשו. לפעמים עדיין השתעשעה ברעיון ש“הוא” יופיע, אבל זה קרה לעתים נדירות. באחת הפגישות היא העלתה את הרעיון שתיסע לאנגליה לביקור. לפעמים תהיתי אם אין היא מתחרטת על ש“בזבזה” שנים כה רבות מנותקת מביטוי רגשותיה העמוקים. באחת הפגישות שאלתי אותה על כך בעדינות, ותשובתה היתה: “לא הייתה אפשרות שאשתחרר קודם לכן, זה פשוט כמו לבקש ויקטוריה אחרת. כך גידלו אותי, כך התפתחתי, כל אחד והקצב שלו. תודה לאל שזה קרה לי עכשיו”. מתשובתה למדתי שהיא מבקשת שנצעד בזהירות, שארסן את ההתלהבות והמרץ שלי ושאתאים את עצמי לקצב שלה.

מדי פעם בתום הפגישה, הדגישה ויקטוריה שהיא מגיעה למרות שאין לה כוח פיזי, רק בכוח הרצון. באחד המפגשים היא סיפרה כי יומיים היא במנוחה מוחלטת כדי לאגור כוחות למפגש שלנו. לפעמים נאלצה לנוח כמה דקות כשטיפסה אל חדר עבודתי שבקומה השנייה. מצד שני, לפעמים היא דיווחה שפגישתנו הסדירה לה את קצב הלב, מה שהכדורים לא הצליחו לעשות.

פעמיים במשך השנתיים שעבדנו יחד, לא יכלה ויקטוריה להגיע למפגשינו למשך תקופה של למעלה מחודש בשל מצבה הבריאותי הירוד. אך גם אז נהגה לדווח לי אחת לשבוע על מצבה.

לאחר שנתיים של עבודה משותפת התדרדר מצבה הרפואי. היא הבהירה לי שהטיפוס לקומה השנייה הוא מאמץ שעלול להיות מסוכן עבורה, ויחד עם זאת הפסקת מפגשינו היא מבחינתה חסימת האפיק לביטוי הפנטזיה שלה, שהוא לטענתה טעם חייה. למרות שלוויקטוריה היו מכרים אחדים וידידות, את אותה אינטימיות שביטאה בחדר העבודה היא לא ביטאה בשום מקום אחר. “את היחידה שיודעת את הסודות שלי, שבעצם הפסל הזה הוא... אולי... איבר מין?”

הייתי משתעשעת איתה ואומרת:“ את מתכוונת לזין עומד?“

והיא הייתה צוחקת ואומרת: “איך את מדברת?!“

סיכמנו אפוא שניצור בסלון ביתה פינת עבודה ופגישותינו יתקיימו בביתה. שנזמין חומר מהספק שלי ושאקבל תשלום נוסף עבור ההגעה לביתה וההוצאות הנלוות (הובלת העבודות מביתה אליי לשם שריפה והחזרתן). הידיעה שנוכל להמשיך לעבוד יחד שיפרה את מצב רוחה ונתנה לה כוח.

ככל שחלף הזמן המעיטה ויקטוריה לצאת מביתה בשל הידרדרות מצבה הבריאותי, והמפגשים שלנו הפכו ליותר משמעותיים עבורה. לפעמים היא עבדה בעצמה על פסל בין מפגש אחד לשני, וחיכתה לבואי כדי שאתן לה “אישור” שעבודותיה הן בעלות ערך, ולעתים, היא אהבה את הפסל החדש עד שלא יכלה להתאפק עד בואי וצלצלה אלי נרגשת מאוד לספר: “פיסלתי פסל מדהים, אני כנראה מוכשרת. קשה לי לחכות עד שתבואי לראות”.

היא שיכללה את יכולתה לפנק ולהתפנק. כשהגעתי, חיכה לי מגש קטן ועליו כוס תה ועוגיות. היא כבר ישבה לשולחן העבודה שלה עם הסינר ששמרה מתקופתה באנגליה, מחכה בכיליון עיניים שנתחיל. אני ניגשתי למלא את כוס המים הרותחים כדי לחסוך מוויקטוריה את ההליכה עד למטבח וחזרה, לא רצינו שתבזבז את כוחותיה.

שוחחנו בינינו בעיקר באנגלית, כמו על מנת לשחזר את תקופת השחרור (החלקי) שהיא חוותה באנגליה. סיפרתי לה על עברי האנגלי, אבל את פסליי לא הראיתי לה מעולם. חששתי שהיא תשווה בין עבודותינו ותשפוט לחומרה את שלה.

ההסתגרות מאונס של ויקטוריה בביתה הגבירה את בדידותה וגרמה לה לפתח חשדנות רבה כלפי הסביבה. ויקטוריה החלה לבטא חשש, שמטופלים אחרים שלי מושפעים מעבודותיה ואף מעתיקים אותן בזמן שהן מונחות על המדפים בביתי, לפני שריפתם. למען האמת, עבודותיה לא היו גלויות כלל לעיני מטופלים אחרים. ניסיתי להרגיעה באומרי לה כי את כשרונה הרב ואת אופיין הייחודי של עבודותיי האיש לא יוכל לקחת ממנה. התבוננו יחדיו בספרי אמנות של פסלים שונים, וניסיתי להראות לה שטוב אם נלמד ונושפע מאמנים אחרים ומהטבע. האמנתי שהיא לא תישאר אדישה לעבודותיו הארכיטקטוניות של גאודי, מאחר שמוטיבים בעבודותיה הזכירו מוטיבים בעבודותיו, ואכן ה“מפגש” שיצרתי בין שני אמנים אלו רומם את רוחה של ויקטוריה ועוררבה התרגשות רבה. “אני מתחילה להבין שאני באמת אמנית. רק עכשיו בזקנתי אני מבינה זאת”, אמרה.

ויקטוריה עשתה כמה ניסיונות לפסל ראשים. מזגה האימפולסיבי הניב פסלי פנים לא–סימטריים, אקספרסיביים מאוד. אלה שימשו מראה מבהילה מדי לוויקטוריה, ולכן היא התמקדה בפיסול מופשט. עבודותיה הזכירו לי ארמונות חול מעוטרים בעלי מוטיבים רנסנסיים או ויקטוריאניים, או מבנים מקושטים בסגנון מזרחי בעלי תנועתיות וטקסטורה מוקפדת וייחודית. אילו הייתה מבקשת להציג את עבודותיה בגלריה, אני מסופקת אם היו מעוניינים לקבלן להצגה. חשיבותן הייתה בכך שהן הלהיבו אותה. ויקטוריה צבעה את פסליה בצבעוניות עדינה, כדי “שהם יראו גמורים” לדבריה. האמירה הרגשית שלה התבטאה בעיקר בתהליך העבודה ובצורת העבודות, ופחות מכך בצבעוניות שלהן.

לפסלים הראשונים של ויקטוריה היה בסיס רחב במיוחד, והם דמו בצורתם לקונוס העומד על בסיסו. היא טענה שהם נראים כבדים. כששאלה אותי לדעתי, השבתי לה בזהירות שלדעתי הבסיס הרחב של הפסלים הוא שיוצר את רושם “הכבדות”. ככל שעבר הזמן הפסיקה ויקטוריה לחשוש שהפסל“ אינו יציב מספיק”, ובסיסי הפסלים הפכו לצרים יותר. האמנתי שהמיומנות שרכשה בעבודה בחומר והשקט הנפשי שרכשה איפשרו לה לוותר על בסיס רחב בעבודותיה.

לרוב בתחילת המפגשים נטלה ויקטוריה כמות מסוימת של חימר, הניחה אותו לפניה והחלה לעצב בו בקווים כלליים את הצורה שרצתה. במהלך המפגש הוסיפה וגרעה חומר מהכמות שהקציבה לה בתחילה על מנת להגיע לצורה המדויקת שביקשה. היא נזקקה תחילה לכל “הארוחה” ורק אז יכלה להתחיל לפסל. כלומר, היא נזקקה לגבולות ברורים על מנת לשחק בתוכם.

ביתה של ויקטוריה, כמו חזותה כולה, הקרין תמיד אסתטיות ואלגנטיות. גופה וביתה הדיפו ריח עדין של בושם, בגדיה היו צחים ומגוהצים וביתה נקי מאבק למרות החפצים הרבים ש“גרו” איתה. עם זאת, בחוויה שלי ויקטוריה לא עבדה בחומר ־ היא התפלשה בו. באינטואיציה שלה ידעה ויקטוריה שכדי ליצור בחומר עליה “להתיידד” עמו, ולכן כלל לא נרתעה מכך שחומר חדר תחת ציפורניה המטופחות או נפל על הרצפה, או מכך שבגדיה התלכלכו. בהנאה גלויה הכריזה: “חימר לא מלכלך!” בפרקים רבים בספר זה אני מייחסת את כוחו של הטיפול לחוויה הוויזואלית. במקרה של ויקטוריה אני מאמינה שהחוויה התחושתית הייתה משמעותית במיוחד. כמו ילדים הטובלים את ידם כולה בתוך המרק, הגלידה, הפירה, יצרה ויקטוריה את פסליה תוך כדי לישה והתפלשות בחומר. השפות החושניות ־ התחושה והמראה ־הן שהדריכו אותה בעבודתה, והתוצר סיפק אותה.

במהלך הזמן, ככל שהכוח בידיה פחת, התקשתה ויקטוריה לעצב את החימר כפי שרצתה. היא גם איבדה מעט מהתחושה בקצות אצבעותיה. לאחר שהייתי מרככת את החימר במעט מים (בעשותי זאת נזכרתי בציפורים, הלועסות את המזון ומרככות אותו לפני שהן מוסרות אותו לפיות הגוזלים), התגברה ויקטוריה גם על המכשול המוטורי ויצרה את הפסל כפי שראתה אותו בעיני רוחה. העובדה שגם אני אוהבת מאוד את היצירה בחומר הורגשה בעבודתנו. שעה שלשתי את החומר נהניתי מכך גם אני הנאה מרובה. אין די בכך שמטפל משתוקק לעזור, להעניק, עליו גם לאהוב את החומר שאיתו הוא עובד, ואת שפתו. רק כך אפשר ליצור את החוויה המשותפת שבה שני אנשים יוצרים, לומדים, חוקרים עולם, את עולמם שלהם

בכל אחת מפגישותינו התחילה ויקטוריה וסיימה פסל אחד, ולפעמים אף שניים. האימפולסיביות שלה לא אפשרה לה לעבוד על פסל במשך כמה פגישות. בתום העבודה היא היתה מותשת פיזית, עד כיהיתה חייבת לחזור למיטתה. תמיד בתום המפגש הודתה לי ויקטוריה בחום מרגש על שאפשרתי לה לשוב ולחוות אושר וסיפוק. לפעמים היא הייתה כה חלשה עד שלפני צאתי מביתה עזרתי לה לעלות על מיטתה. לפעמים התקשרה אלי כעבור כמה שעות וביקשה להודות לי שוב. מעולם לא אמרתי לה “זה רק בזכותך”, משום שהעבודה המשותפת שלנו היא שאפשרה לה לממש את התכנים שלה בפסל. יחד עם זאת תמיד הדגשתי כי היא היוצר, ולא אני.

לאחר חמש שנים של עבודה משותפת, כשהגיעה ויקטוריה לשנות השבעים בחייה, היא החליטה לעבור לגור בבית אבות. לאורך חודשים רבים היא שיתפה אותי בלבטיה ובמחשבותיה בנושא זה. לא הבעתי עמדה, היא ידעה לנווט בהיגיון רב את הפן המעשי בחייה (כלכלה ומגורים).יחד עם זאת חשתי הקלה כשנודע לי שתעבור לגור במקום מוגן יותר. היא מצאה בית אבות שבו מתקיימות סדנאות לקרמיקה, ושמחה שתוכל להוסיף וליצור שם. גם אני שמחתי איתה, אך הייתי ספקנית באשר ליכולתה להשתלב בעבודה בקבוצה ולעבוד בהנחיית מורה שאין לו גישה טיפולית. ליצור לגמרי לבד עדיין לא האמנתי שיכלה. חוסר ביטחון בסיסי שליווה אותה בחייה ליווה אותה גם בעבודה בחומר. סמכתי על כך שהזמן יספק לנו את התשובה כיצד יימשך הדיאלוג של ויקטוריה עם עצמה באמצעות החומר. הייתי סקרנית. ויקטוריה הביעה באוזניי את המשאלה שאם לא תוכל ליצור בלי עזרתי, נמצא פתרון שיתאים לשתינו.

אחת לשבועיים-שלושה התקשרה אלי ויקטוריה לספר לי מה שלומה. חצי השנה הראשונה שלה בבית האבות הייתה נפלאה. וכך גם העבודה שלה בקבוצת הפיסול, “כולם מתלהבים מהעבודות שלי”, דיווחה. שמחתי איתה. כעבור חצי שנה, לאחר בקשות חוזרות שאבוא לבקרה, נסעתי לבקר אותה. מטופל משלם בכסף עבור המפגשים הטיפוליים, אבל לא רק עבורם. התשלום הוא בעיקר כי אנו, המטפלים, מאפשרים לאדם נוסף להיכנס לחיינו. באותה תקופה הייתי עסוקה מאוד, אך היה לי מאוד חשוב לבקר את ויקטוריה שהפצירה בי לבוא, שתוכל “להשוויץ” בפסליה(בתחום ויזואלי כשלי, אין תחליף למראה עיניים).

דירתה בבית האבות הזכירה באווירתה את ביתה הקודם: הכול נראה אסתטי ועשיר בתכניו. חלק מפסליה החדשים היו מרשימים, ושיבחתי אותה עליהם. פסלים אחרים נראו לי אסתטיים אך פחות הבעתיים, וציינתי בעדינות שהם “מדברים אלי פחות”. ויקטוריה טענה שאת הפסלים שהעדפתי גם היא אוהבת יותר.

לאחר חצי שנה נוספת החלה ויקטוריה לדבר על געגועים ליצירה אותנטית, שכבר אינה עולה בידיה כבעבר. באחת משיחות הטלפון טענה ששותפיה לסדנה והמורה מפריעים לה ליצור בחופשיות, ושאינה מתכוונת להמשיך ולפסל במסגרת הקבוצה. ניסיתי לחזק אותה בשיחת הטלפון, אך לשווא. היא ביקשה שאבוא לעבוד עמה בבית האבות, מודיעה לי שכבר פינתה למטרה זו פינה בסלון דירתה. מאחר שהמרחק בין בית האבות לביתי היה רב, סיכמנו שאבוא אליה אחת לשלושה חודשים.

ואכן במשך השנתיים הבאות, נפגשנו אצלה אחת לשלושה חדשים. כבעבר ויקטוריה שאבה סיפוק והנאה רבה מהיצירה. עבודותיה הפכו לשקטות יותר. את מקום הביטוי הייצרי הבולט שהיה בהן בעבר תפס ביטוי הרמוני יותר. “אני שקטה יותר בתוכי ולכן עבודותיי השתנו”, הסבירה. עתה המעיטה לפנטז על פסלים חדשים,“ כי לא יהיה לי הכוח הפיזי ליצור אותם”, אמרה בפיכחון. שעות רבות בילתה עתה במנוחה במיטתה, כוחותיה הלכו ואזלו. גם ההפסקות הארוכות שבין מפגשי העבודה שלנו היוו גורם שמיתן את ביטויי הפנטזיה. תסכל אותה לפנטז ולא להיות מסוגלת לבטא בחומר את הפנטזיה. הישרדות הפכה לצורך ראשוני של ויקטוריה, על חשבון הצורך ליצור.

הפסל האחרון שיצרה היה גדול יחסית לרוב עבודותיה, והוא עסק בשיווי משקל שבין גוף העומד ליפול לגוף מוחזק ומוכל. היא מאוד אהבה אותו והתגאתה בו:“ הגוף נראה כמעט נופל”, אמרה, “אבל הוא לא נופל”, הוסיפה לאחר רגע.

עוד לפני שעברה לבית האבות הצהירה ויקטוריה שכשתגיע השעה לכך היא תיטול את התרופות “שארגנה לעצמה”, ותיפרד מהעולם. באחד הערבים התקשרה אלי ויקטוריה וסיפרה לי בקול עייף ועצוב שהגיעה להכרה שכנראה לעולם לא תוכל ליטול את התרופות, שאין לה האומץ הדרוש. כל שיכולתי לעשות מעברו השני של הקו הוא לנסות לנחמה. מעולם לא שמעתי אותה כה עצובה.

יומיים אחר כך לקתה ויקטוריה בהתקף לב. באתי לבקרה בבית החולים. המחלה השתלטה עליה, היא ניסתה לקרוע מעליה את הטיטול. גופה הזקן היה מעורטל כמעט כולו, ניגוד מוחלט לחזותה האלגנטית בעבר וגם לילדותיות וליצריות שביטאה כשיצרה בחומר. במבט לאחור, עלו בי מחשבות על כוחם של הבגדים ושאר אמצעי האיפור ליפות ו“לטייח” את חזותנו, תפאורה העלולה להתפורר בכל רגע... אבל שם, באותם רגעים, כשעמדתי ליד מיטתה, חשתי רק איך קרביי מתהפכים.

ויקטוריה התלוננה על כאבים בגופה ובין דבריה השמיעה גם משפטים רבים חסרי היגיון. במצבים מסוג זה לעתים קרובות לא ברור אם הפגיעה היא ביכולת השכלית או ביכולת הוורבלית. ניסיתי לעודדה ואמרתי לה שכאשר תרגיש טוב יותר, ייתכן שתוכל ללוש מעט חומר. חיוך ענקי התפשט על פניה, והיא השיבה “זה יהיה נפלא!” ניסיתי לחברה לחוויה, אף שבתוך–תוכי לא האמנתי במימושה. פניתי לנשמה שבה, לא לגוף.

רציתי להחזיק בידה, סוג של קשר שלא התקיים בינינו עד כה, אך האינטימיות הזאת הייתה קשה לי מדי.

בפעמים הספורות שפגשתי בה לאחר מכן, היא הייתה שקטה יותר הודות לתרופות שקיבלה. שוב לא יכלה לשבת, לאכול בעצמה, לשלוט בצרכיה או לנהל שיחה של ממש. עם זאת, ידעתי שהיא הכירה אותי ושמחה לבואי.

חודשים אחדים לאחר התקף הלב נפטרה ויקטוריה. עלי להודות שחשתי הקלה. עלו בי הרהורים על מהות הקיום ועל המוות, על הפרידה, על הגוף האנושי המתכלה ומתכער בסוף הדרך, על כל שלמדתי מוויקטוריה ומהקשר שנרקם בינינו, על מצבים טיפוליים המחייבים את המטפל (בייחוד מטפלת אנרגטית כמותי) לאיפוק, לעמידה מהצד, להתערבות שקולה ומחושבת, ולעתים להימנעות משיקוף ומביטוי של תובנות פסיכולוגיות,[9] ועל הצורך התרפויטי שלי עצמי, שגרם לי להתחיל בכתיבת מילים אלה כמה ימים לפני שוויקטוריה נפטרה... יהי זכרה ברוך.

דיון נוסף על המושג תוקפנות ככלל ובמקרה של ויקטוריה בפרט

אני שואלת אם תוקפנות, כמו זו שגילתה ויקטוריה במהלך הטיפול, היא מרכיב התנהגות מולד או שמקורה בחסכים ובפגיעות נפשיות שנוצרו במהלך החיים. שאלה זו רלוונטית לטיפול, כי בהתאם לתשובה עליה יקבע המטפל אם תפקידו “רק” לעזור למטופל לחיות עם תוקפנותו, או שמא אפשר למתן את התוקפנות ואולי אף “להבריא” את המטופל ממנה. במילים אחרות, האם תוקפנות כמו זו של ויקטוריה היא עובדה מוגמרת, גנטית, מעין נכות שממנה אדם סובל, או שמא בטיפול מתאים ניתן לרפאה.

(הציטוטים של התיאורטיקנים בפיסקאות הבאות מתוך ס‘ א‘ מיטשל, תקווה ופחד בפסיכואנליזה, בפרק “התוקפנות והעצמי המאויים”). פרויד הגדיר תוקפנות כ“לחץ מתמשך העולה ממקורות פנימיים ותובע פורקן”. לעומתו, הגדיר סליבן תוקפנות כ“הגנה מפני חוסר האונים העמוק הנוצר בעקבות חוויית החרדה”. הנרי פרנס שילב במידת מה בין התפיסה הרואה בתוקפנות תכונה מולדת לזו הרואה בה התנהגות נרכשת. הוא ערך תצפיות על תוקפנות בקרב ילדים ומסקנתו היתה  ש“היכולת לבטא תוקפנות היא נתון ביולוגי [...] אולם מנגנון זה אינו פועל בדרך של פורקן ספונטני כתוצאה מלחץ ממקור פנימי, אלא נדרש תנאי ייחודי כדי שיופיע זעם: חוויה שיש בה די והותר אי–נחת”.

אצל ויקטוריה, חשתי בקונפליקט הפנימי. מחד, היא נמשכת כמו מגנט “להתפלש”, לשחק, ליצור בחומר ־ חוויה שהעניקה לה שחרור ואפשרה לה לנהל את הדיאלוג הפנימי שנפשה ביקשה שנים רבות מאוד. ומאידך, עמוק בתוכה הופנם קולם של הוריה, שלימדו אותה בילדותה כי פעילות זו אינה “תרבותית”, ושהיא אף חסרת ערך ונחותה. זו הייתה חוויית ילדות מתסכלת, הרסנית ומסרסת.

במהלך העיסוק בפיסול ביקשה ויקטוריה, אולי לראשונה בחייה, להתחבר לאמת הפנימית שלה, לקרוא תיגר על החינוך המסרס שהפנימה בילדותה, ולהכריז: “הנני, אני זו אני!” כלומר להתגבר על חוויית הילדות שניתן להגדירה כ“חוויית ילדות דחויה”, כי בה דחו את אשר נפשה רצתה, או במונחיו של פרנס: ויקטוריה חוותה בילדותה חוויה שיש עמה “די והותר אי נחת”. חווית ילדות זו התעוררה בה כשעבדה בחומר, אף שכמובן הוריה כבר מזמן לא היו עמה וכבר לא הפריעו לה בפועל לממש את רצונותיה. אלא שהעבודה בחומר הציפה אותה בכעס על כל מה שהוריה ייצגו עבורה. רגשי האשם שהתפתחו בה עקב כך הובילו אותה לחרדה, והחרדה והכאב שלא בוטאו באופן גלוי קיבלו את ביטויים בתוקפנות.

כפי שציינתי, ברגעי כאב או תסכול שחוותה ויקטוריה במהלך עבודתנו, כאשר ניסיתי להתערב התערבות מילולית, היא הדפה אותי בכעס. אנסה להציע הסבר להתנהגות זו: בהתערבותי ניסיתי להעניק לוויקטוריה לגיטימציה להמשך התהליך הנפשי שחוותה, מה שגרם לה לחוות אותי ב“צד” שלה ו“נגד” הוריה, שמנעו ממנה בילדותה את החיפוש האותנטי אחר האמת הפנימית שלה (הכוללת בתוכה מחשבות ורגשות “לא יפים“). מצב זה הבהיל אותה. לכן התגובה הרצויה במקרה כזה מצדו של המטפל היא נוכחות תומכת ושקטה, שתעניק למטופל מעין “הורות מתקנת”, ותאפשר למטופל “להניח את ההורים בצד” ולפנות אל עצמו, או ליתר דיוק לחלקים המודחקים שבו ־ הייצריות, החרדה, חוסר האונים ־ על מנת להתפייס עמם. לא להעלימם, אלא להכיר בהם ולקבלם. וכשיכלה ויקטוריה להיפגש עם אותם רגשות, פחתו ביטויי התוקפנות, וצפו הכאב, הרגיעה, ההשלמה, הייצריות והביטוי האמנותי.

לא פעם במהלך טיפול נשאלת השאלה: מתי, עם מי, והיכן ־ יש לבטא תוקפנות?

במהלך כל הקשר שלי עמה עוררה בי ויקטוריה התרגשות. גם עכשו, שעה שאני כותבת עליה, מתחדדת בי ההכרה העמוקה בכך שכל עוד יש חיים, יש תקווה. בגיל 65 הרשתה לעצמה ויקטוריה לצאת למסע האמיתי שאליו כמהה שנים רבות ־ לפגוש ברגשות ילדותיים, ביצרים, במאוויים. אלו קיבלו תחילה ביטוי חיצוני בתוקפנות ואגרסיביות כלפי החומר, כלפיי וכלפי עצמה. ויקטוריה ידעה בתוכה (במודע או שלא במודע), שבכוחה להתמודד עם חוויות אלה, ולכן היא הרשתה לעצמה לצאת למסע, והוסיפה לצעוד בו גם כש“תרמילה” היה כבד. לעולם אין זה מאוחר מדי

[1]באותה תקופה עסקתי בארבעה תחומים, דומים אך שונים: לימדתי פיסול לילדים בבית ספר ייחודי לאמנות, קיימתי סדנאות פיסול למבוגרים, נתתי הרצאות על טיפול לסטודנטים, ועבדתי כמטפלת באמצעות חומר וצבע עם מטופלים באופן פרטני. הייתי ערה מאוד לשוני בין תפקידיי ־ מורה ומטפלת. הקפדתי שה“חוזה” שלי מול התלמידים/מטופלים בכל אחד מהתפקידים הללו יכלול הגדרה מדויקת של מטרת העבודה.

[2]אסור שהטכניקה תכתיב לאדם היוצר את העבודה. על המטפל באמצעות חומר וצבע להכיר היטב את טכניקות העבודה בחומרים השונים, להכיר את האפשרויות הגלומות בכל חומר מתוך התנסותו האישית, כך שמטופלים (או התלמידים), יוכלו לעסוק ביצירה ככלי לביטוי, כשהמטפל מסייע על ידם במידת הצורך. גישה זו התאימה לוויקטוריה.

ועוד על טכניקה: לפעמים לימוד טכניקה הוא תרפויטי (ראו הטיפול עם דויד ־ עבודה באובניים), אך לא כך היה במקרה של ויקטוריה.

[3]אי בשלות היא חלק יקר ערך בעולמו של המתבגר. כלולות בה התכונות המסעירות ביותר שלמחשבה יצירתית, הרגשה חדשה ורעננה, רעיונות לדרך חיים חדשה [...] אין ניצחון בבשלות המזויפת, המבוססת על גילום שטחי של דמות מבוגר”. ד‘ ו‘ ויניקוט, משחק ומציאות, עמ‘159.

[4]החיפוש יכול לצמוח רק מתפקוד מפוזר וחסר צורה, ואולי מתוך משחק ראשוני. רק כאן, במצב לא מגובש זה של האישיות, יכול להופיע הדבר שאנו מתארים כיצירתי”. ויניקוט, עמ‘88.

[5]שיקוף ־ טכניקה טיפולית שבה המטפל מנסח מחדש לפני המטופל את דבריו, מעשיו, התנהגותו, ובכך מציג בפניו את המשמעות הרגשית של התוכן שהועלה בחדר הטיפול.

[6]ד‘ הנלי, בספרו תרפיה באומנות עם חימר (עמ‘25-26), מתאר את החשיבה וההבנה בעקבות עשייה באמצעות חומר וצבע: “חשיבה בצורה מטפורית יכולה להעצים את ההיבטים התרפויטיים והאסתטיים של חוויית העבודה בחימר”. הוא מצטט אחרים: כריס (1952 Kris,) בוחן את המטפורה מנקודת המבט הפסיכואנליטית, ורואה בה גירוי ל“רגרסיה פונקציונלית”. כלומר, היא מאפשרת למטופל גישה לתהליך הראשוני ולתת–המודע שלו. בכניסתנו למרחבי התת–מודע, אנו יכולים להתחיל להתייחס לסיבות שבבסיס הקונפליקט הנפשי באמצעות כלי שהוא כשלעצמו דימוי. דמויים כגון אלה יכולים לעקוף את הצנזור של הנפש ולהפוך לנקודות מוצא רבות ערך לתהליך האסוציאציות החופשיות (1987 .(Naumburg, 1966; וינר (1981 ,(Winner כותבת כי השימוש במטפורות היא דרך חשובה יותר להבנת משמעות מאשר השפה המילולית. היא מצטטת את אריסטו, שאמר כי מטפורות נחוצות לנו לביטוי תובנות חדשות. בספרו רטוריקה כתב אריסטו: “מטפורות מעוררות לחיים את רעיונותינו ותחושותינו”.

[7]מקובל שתלמידים לוקחים לביתם את עבודותיהם לאחר סיום העבודה ואילו מטופלים משאירים אותן בקליניקה. העבודות הן חלק מהתכנים שהמטופל מבטא, ועליהן להישאר במרחב האינטימי שבין המטפל למטופל. עם זאת, כל מקרה יש לבחון לגופו, כשם שיש לאבחן ברגישות כל מטופל ומטופל על הסקאלה של בריאות וחולי, ולהסס בעת השימוש במינוחים פסיכולוגיים או פסיכיאטריים להגדרתו.

[8]ויניקוט: “יצירתיות [...] שייכת למצב של היות חי [...]” (עמ‘91).

[9]ועוד בעניין זה, סיפור קצר על התערבות קטנה, אך גדולה. כשהייתי כבת שלושים העירה לי חברתי הטובה ענת כי “הגיע הזמן לסדר לך

[10]קצת את השיער. איזה תספורת. כי די כבר ל‘זנב הסוס’ הזה”. ענת ביקרה בקביעות אצל ספר, שאותו תיארה כ“ממש מקצועי, ויודע להתאים את התספורת לאדם”.

לאחר שהבעתי את נכונותי להרפתקה, קבעה לנו ענת תור. ישבתי בכיסא הספר, והוא במהלך רבע שעה הרים והוריד את שערי שהגיע עד מתחת לכתף, העבירו מצד לצד, התעניין באיזה שמפו אני משתמשת ובמה אני עוסקת, וכששמע שאני בין היתר מפסלת, הוביל אותי לחדר הסמוך להראות לי פסל שיצר. במהלך השיחה נתתי לו יד חופשית לספר אותי כפי שייראה לו. לאחר החפיפה, הוא שוב סרק את שיערי ושוב התבונן בדמותי שבמראה. ניראה שהוא מגבש את ההחלטה כיצד לספר אותי. שוב הדגשתי שאם הוא מוצא לנכון, הוא רשאי לקצר את שיערי כפי שיחליט.

לבסוף נטל הספר מספריים, גזר את קצוות השיער, אמר שיש ברשותו קרם מזין מעולה “בדיוק לשיער כמו שלי”, והכריז שסיים את מלאכתו. מאוכזבת שילמתי סכום הגון ויצאתי לרחוב. שבוע אחר כך, לא לפני שנרגעתי מהסכום הנכבד ששילמתי עבור ה“תספורת”, ניגשתי אל ספר אחר והסברתי לו שאני מעוניינת בתספורת חדשה, לא רק ביישור קצוות. ביד נמרצת ייצב הספר תספורת מדורגת, ייבש במייבש שיער, והכריז שעכשיו אני נראית ממש נפלא.

שעה אחר כך, כשהכנתי ארוחת ערב לבני משפחתי, אספתי את שיערי בגומייה, סילקתי הצדה את קצות השיער הקצרים שהפריעו לעיניי, וכך, בעודי מכינה את הסלט, הבנתי שהחכמה היא להתערב במידה הנכונה, ושדבר זה נכון לא רק בענייני תספורות... מאז אני רק גוזרת את קצות שיערי, ומשתדלת יותר מבעבר למצוא את המינון הנכון, המדויק, בהתערבויות שלי מול כל מטופל.