טכניקת השרבוט הצבעוני בשמונה משבצות - לינור שטיינהרדט

מאת לינור שטיינהרדט - מייסדת ומרכזת תכנית להכשרת מטפלים באמנות במכללת סמינר הקיבוצים מרכזת תכנית להכשרת מטפלים במשחק בחול בגישה יונגיאנית
las@post.com

הקדמה

מאמר זה מציג את שיטת השרבוט הצבעוני בשמונה משבצות כשיטה להתערבות בלתי-פורמלית בטיפול באמנות. שיטה זו מספקת מידע ספונטני, גרפי ומילולי אודות המטופל במפגש טיפולי ראשון, ויאפשר להשתמש בה כאמצעי להערכה.

המבנה הבסיסי של השיטה הוא פשוט. המטפל מגיש למטופל קופסה של צבעי פסטל וגיליון נייר לבן שקופל כך שנוצרו בו שמונה מלבנים, המהווים בסיס לעבודה. המטפל מבקש מהמטופל לצייר שרבוט חופשי בכל צבע שיבחר, בכל משבצת. לאחר מכן המטופל מתבקש ליצור דימוי מכל שרבוט ולפתח את כל הדימויים בכל סדר שנראה לו. לבסוף, המטופל מתבקש לכתוב כותרת לכל משבצת, ולחבר סיפור או משפט מחובר מכל הכותרות.

טכניקת השרבוט הצבעוני בשמונה משבצות מציעה דרך עבודה נוחה וקלה המאפשרת למטופל לבטא תכנים עמוקים, לא מודעים, באופן לא מאיים. התהליך מתקיים בהתאמה לתפקודו וליכולת הריכוז שלו. את הטכניקה  פיתחה המחברת, והיא בשימוש כבר כ-20 שנה בעבודה עם ילדים ומבוגרים, במרפאה ציבורית ובקליניקה פרטית. הטכניקה מיושמת הן בתחילתו של טיפול והן בהמשכו, כדי לעקוב אחרי שינויים אצל המטופל.

בהליך זה אין המטפל באמנות מכתיב את תוכן הציור, והמטופל חופשי לבחור צבע ומיקום על הנייר. עם זאת, בשל הארגון הוויזואלי של מסגרת העשייה, לעתים הדימויים מתייחסים זה לזה בצבעוניות, בקווים ובצורות, ומשימת הכתיבה חושפת קשרים מפתיעים בין המטופל, הדימוי שיצר והבעתו המילולית.   

טכניקה זו מזמינה ויעילה הודות לשילוב של שישה גורמים:

- השרבוט הוא רישום גרפי של תנועה ספונטנית קצרה.

- שימוש חופשי ב-45 צבעי פסטל שמן.

- תהליך של ציורים מצוירים ברצף

- אפיונים ותכונות של המספר שמונה והחלוקה שלו לזוגות ולרביעיות

- פורמט חזותי מוגדר, המפעיל את נטיית הנפש להתאים בין דימוי מסוים ומיקומו במרחב.    

- כתיבה ספונטנית של כותרות ובניית משפט או סיפור באמצעותם.

בתחילה ראיתי טכניקה זו דרך לתקשורת אינטראקטיבית עם מטופלים. השתמשתי בה במפגש הראשון, כמו בטכניקת השרבוטים של ויניקוט (1971). שיטה זו אפשרה יצירת קשר שהיה מבוסס על "משחק בצוותא" באמצעות האמנות, וסייעה ביצירת ספונטניות בכל הקשור ליצירה אמנותית (שטיינהרדט, 1989). בהדרגה התברר כי ככל שהמטופל השקיע יותר בציור, כך הוא חש סיפוק גדול יותר. עבודה מושקעת יותר הניבה מלים וכותרות, שכאשר חוברו לסיפור, העלו חומר אבחוני בעל עומק רב יותר. משום כך ביקשתי בהמשך מהמטופלים לצייר את כל שמונת הדימויים ולהשלימם ללא התערבות גרפית מצדי. בהמשך ההליך, המטופל כתב כותרות והמשיך לכתיבת סיפור.

אף שעד כה טרם נערך מחקר מסודר לגבי יעילות השיטה, נעשה בה שימוש רב עם מטופלים בכל הגילים. הטכניקה נלמדת במכללת סמינר הקיבוצים בתוכנית להכשרת מטפלים באמצעות אמנות, וסטודנטים השתמשו בה במסגרות שונות של בריאות הנפש. השיטה מבוססת על ניסיון רב-היקף.

להלן המקורות התיאורטיים שתרמו ליצירת הטכניקה, ודוגמה מהשדה, שניתוחה נשען על התיאוריה היונגיאנית.

סקירת ספרות

ויניקוט הציג את טכניקת השרבוטים בראיונות האבחוניים שלו, שבהם הן הילד המטופל והן המטפל השלימו לסירוגין זה את ציוריו של זה (1971). השרבוטים (squiggles) של ויניקוט הם צורה או קו המצוירים במהירות בעיפרון שחור. המטפל והמטופל מתחלפים לסירוגין בתפקידים. האחד מתחיל את השרבוט והאחר משלים אותו. הדימוי שנוצר אצל המטופל הוא בעל משמעות להבנת העולם הפנימי של המטופל (ויניקוט 1971). קיין (1983), מורה לאמנות, עשתה שימוש בקשקוש, שהוא שרבוט ארוך ומורכב יותר (scribble) כנקודת פתיחה לציור. השרבוט שלה הוא קו רצוף וריתמי שמציירים מבלי להרים את כלי הכתיבה מהנייר, באופן שיוצר סבך של קווים. הקשקוש (scribble) מכיל את הדימויים החבויים בתוכו, ואלה מודגשים ומפותחים בהמשך. השימוש של קיין בשרבוטים אלה נתן השראה לטכניקות בטיפול באמנות שעודדו יצירה לא מתוכננת וספונטנית כביטוי של חומרים מודחקים (נאומברג, 1966; קרמר, 1971 ; אולמן, 1992).

גם השרבוט ( (squiggleוגם הקשקוש (scribble) מהווים בסיס להשלכה חזותית ומאפשרים למקבץ הקווים המקרי לכאורה להציע דימוי. בקשקוש מזוהה הדימוי ומבודד משאר הקווים שבסבך; בשרבוט יש להעניק לו צורה.

זיגלר (1976) טוען שהשרבוט הוא מעין קרש קפיצה להבנת תכנים לא-מודעים שעלולים לגרום לחרדות או למופנמות. עם זאת, אני מאמינה שיצירת שרבוט והשלמתו – כאשר אפשר לבחור מקשת רחבה של צבעים, במקום להשתמש רק בעיפרון – עשויה לעורר דימויים שמבטאים חוזק ותקווה. מבחינה זו, לשיטה יש מטרה הדומה לזו של הערכת האישיות של אולמן, שתידון בהמשך, בכך שהיא מגלה פתולוגיה יחד עם נקודות חוזק ויכולות חבויות אחרות, "שהסתכלות קלינית ואבחון השלכתי לא הצליחו לאתר" (אולמן, 1992).

הערכת אישיות באמצעות סדרת ציורים

כמה מההערכות הגרפיות ההשלכתיות, כגון ציור בית, עץ ואדם (בק ,1966( ו- DDS(כהן, המר וסינגר, 1988) משתמשות בשלושה או ארבעה ציורים בעלי תוכן ייחודי מונחה. מבחן השלמת ציורים ((DCT בוחן את האישיות בממדים של רגש, דמיון, אינטלקט ונכונות (קינגט ,1952). גם הבקשה מהנבדק לספר סיפור אחרי שצייר לפי הנחיה היא טכניקה השלכתית מקובלת, אשר מבוססת על ההנחה שהמטופל יסכים לחשוף קשיים ולשתף בהם לאחר סיום הציור (לב-ויזל, 1998; ליבמן, 1999; כהן, 1983; כהן,המר וסינגר,1988).

שיטת הערכה אחרת, UPAP, על-פי אלינור אולמן (אולמן, 1992), משתמשת ברצף של ארבעה ציורי צבע על נייר מנילה (צבע חום צהבהב), כדלהלן:

1. ציור חופשי

2. חימום של שלוש תנועות בסיסיות באוויר אשר מועברות בהמשך לנייר.

3. ציור (scribble) המבוסס על טכניקת השרבוטים של קיין

4. ציור חופשי או ציור המבוסס על טכניקת השרבוטים

הרצף מובא בחשבון. מתחילים במשימה פתוחה, ובהדרגה עוברים למטלות שחושפות השלכה סימבולית רגשית יותר. רצף המטלות משפיע על הציור באופן מצטבר. בעת פירוש התוצאות אפשר להשוות את הציור הסופי לציור הראשון (אגל, כפי שצוטט אצל קוקס, אגל, כהן וגנט,2000).

אולמן (1992) מציינת שגירויים דינמיים גופניים ושרבוטים מאפשרים לדעת לא רק באיזו נקודה נמצא אדם בנקודת זמן מסוימת, אלא גם לאן תוליך אותו דרכו, אלו אפשרויות פתוחות בפניו ואיך להפוך מטרות אלו לבנות השגה. ציור דינמי ברצף, ללא הנחיה מבחינת קביעת הנושא, מאפשר לנפש לעקוף הגנות ולהנמיכן, ולשחרר בהדרגה ביטוי גרפי פחות רציונלי.

שיקולים הקשורים למספרים, ולמיקום

בטכניקה של שמונת הציורים, הרצף מעניק למטופל מרחב לשחק עם הרעיונות, כמו לצייר היוצר סקיצות מהירות תוך מתן אפשרות לדימויים לעלות לפני הבחירה באפשרות אחת. בנוסף לכך, המבנה הסימטרי – הנייר שמחולק לשמונה ריבועים, עם נקודת אמצע אך ללא תמונה מרכזית, כמו גם החלוקה הפנימית לזוגות, רביעיות ושמיניות – יוצר סדר ויזואלי המפעיל התייחסות לא מודעת לצד הימני או השמאלי או לחלק העליון או התחתון של הדף. מבנה זה משפיע על מיקום הצבעים, הקווים והצורות שיופיעו בדימוי החזותי ושישלבו את שמונה הכותרות לאמירה מילולית אחת שלמה.

למספר יש משמעות סמלית. על-פי קופר, המספר הוא לעתים, "עקרון בסיסי, שממנו כל העולם האובייקטיבי נובע; זה המקור לכל וההרמוניה העומדת בבסיס העולם" (קופר, 1978). החלוקה החזותית לשמונה מסגרות עם נקודת אמצע, ארבעה זוגות, או שתי קבוצות של ארבעה יוצרת מבנה בסיסי המאפשר ליוצר ליצור חוויה פנימית של המספרים 8, 4, 2. המספר 2 הוא זוג, וייתכן שיש בו ייצוג לשניות, שני קצוות, קונפליקט או תלות, וגם לדו-מיניות הטבועה בכל אחד מאתנו

המספר 4 הוא הייצוג של הסכימה המרחבית או סדר הייצוג הסטטי, בניגוד לדינמי ולסיבובי. זאת השלמות, הכולל, ההשלמה, הסולידריות, האדמה והסדר (Cooper, 1978).

בנוסף למספר, יונג  (1953) מייחס חשיבות רבה להופעה של תנועות, סימנים או אובייקטים הקשורים לצד הימני או השמאלי של הגוף ולהשלכות שלהם במרחב.

שימוש בעקרונות יונגיאניים לניתוח ההצבה במגש חול

אמאן (Ammann, 1991) מחלקת את מגש החול לריבועים, שבהם אזורים קרובים או מרוחקים, שמאליים וימניים. אמאן מתייחסת לאזור האחורי כפטריארכלי וקשור למרחק, אוויר ורוח. האזור הקרוב יותר לגוף הוא מטריארכלי וקשור לאדמה ולאינסטינקטים. בצד השמאלי מופיעות תכונות פחות מודעות, ובכך הוא מייצג את העולם הפנימי. הצד הימני מכיל תכונות מודעות ומתייחס למציאות בעולם שבחוץ ולמטרות בחיים. אמאן מתייחסת לרבע השמאלי הקרוב-התחתון כמחזיק את האינסטינקטים והדחפים היצירתיים העולים מ"אוקיאנוס" הלא-מודע. הרבע הימני הקרוב-התחתון קשור לאימא האישית, אימהות ראשוניות אחרות וענייני משפחה עכשוויים. ייתכן שהפינה השמאלית הרחוקה מכילה היבטים רוחניים, כוחות מגוננים או מאיימים, והפינה הימנית הרחוקה קשורה לאב האישי ולמטרות כלליות בעולם. מרכז מגש החול מסמל את מרכז האישיות או האגו (שם),  ומאיר במיוחד עניינים בוערים. זו נקודת המפגש של הכול, מקום ההתהוות, נקודת היציאה והחזרה (Cooper, 1978). המבנה הסימטרי והנתפש בקלות של המשבצות במסגרת טכניקת החלוקה לשמונה מעורר לעתים תגובה גרפית ספונטנית בדומה לזו שמתארת אמאן.

יונג (1953) דן בסימטריה שכזו ובעיקרון של שיקוף: "כמו שהימין מייצג את העולם המודע ועקרונותיו, כך בשיקוף התמונה של העולם, יש לסובבה לשמאל וכך יוצרים עולם חופף במהופך. יכולנו באותה מידה לומר: דרך שיקוף הימין מופיע בעצם ההיפוך של שמאל. לכן, לשמאל יש אותו תוקף כמו לימין. במלים אחרות, הלא-מודע והסדר הלא נתפש שלו הופכים בעצם להעתק סימטרי של המודע ותכניו, על אף שעדיין לא ברור מי משניהם משקף ומיהו המקור. אם לקחת זאת עוד צעד קדימה, הרי יכולנו להתייחס למרכז כנקודת ההצטלבות של שני העולמות שמתייחסים זה לזה באמצעות שיקוף" (שם, 225 .para. p 263). יונג מוסיף: "הרעיון של יצירת סימטריה מצביע על שיא מסוים במשימה של קבלת הלא-מודע ושילובו בתמונה כללית של העולם"  (שם, para.226, p. 264).

 

טכניקת השרבוט הצבעוני בשמונה משבצות

בטכניקה זו, הציור ומתן הכותרות או הסיפור הם ביטוי לאנרגיה נפשית המופעלת פנימה על-ידי בחירה אישית של צבע (ולא עיפרון) ותנועת היד. בעוד האנרגיה הנפשית צוברת מומנטום, היא מתחילה לזרום לדימויים הנוצרים בהדרגה. לאחר שהשרבוטים הושלמו, המטופל יכול לראות במבט חטוף את הנייר כולו כקומפוזיציה של שמונה רעיונות גרפיים, אשר אחדים מהם מושקעים יותר מאחרים. המעבר לכתיבת הכותרות גורם לנפש לנוע לשלב ורבלי כהמשך יצירתי של התהליך הפנימי. הצפייה מחדש בתמונה לאחר הכתיבה מאפשרת לתפוש את התמונה כיחידה המורכבת מתת-קבוצות. קורלציה מבנית בין הדימויים או בין המלים חושפת לעתים זוגות או שתי קבוצות של הפכים, המאזנים לעתים בין תכונות נשיות לגבריות, או נושאים הנוגעים יותר לעולם הטבע או לעולם התרבות. המבנים הפנימיים הללו חושפים גם מידע אישי וגם מידע ארכיטיפי. נושאים הקרובים יותר לחוויות מודעות יופיעו יותר בתוכן הגרפי, בעוד שהיבטים פחות מודעים יקבעו מיקום, אופן הביטוי הגראפי  ויחסים בין הדימויים.

הגילוי של הסדר הגרפי הפנימי, המבוסס הן על גורמים אישיים והן על גורמים אוניברסליים, כפי שהם עולים בטכניקה, עשוי לעודד את המטופל: כך נחשף מדריך פנימי השולח מסרים באמצעות סמלים גרפיים. יחסים לא-מכוונים יופיעו במשך הסיפור עם שמונה הכותרות כמסר מן הלא-מודע, הנותן לדימויים צורה מילולית. כאשר המלים משולבות ברצפים שונים, נפתחות אפשרויות שונות לפתרונות יצירתיים ולגילוי עצמי (McKim and Steinbergh, 1983). גם ילדים וגם מבוגרים אוהבים את התהליך וחוזרים עליו לעתים מרצונם במסגרת טיפולית בהמשך.

שיטת שמונת השרבוטים מתוארת להלן בששה שלבים, תוך כדי הדגשת הפרטים של המסגרת הטיפולית. שלושת השלבים הראשונים מגדירים את המבנה הגרפי הבסיסי של התהליך. התפתחות הדימויים המצוירים תהיה הבסיס לשלושת השלבים הבאים: הכתיבה, ההתבוננות וההבנה.

שלב ראשון: מסגרת ישיבה.

המטופל יושב בצד האופקי של השולחן בעוד המטפל יושב בצד השמאלי האנכי. בישיבה כזו חש המטופל כי המטפל קרוב אליו ומתעניין בו, אך לא קרוב מדי ולא מתערב. ישיבה מול המטופל עלולה ליצור תחושה של עימות או תחרות. תחושת הזמן – עבר, הווה ועתיד – תופיע בדרך כלל בדף כמעבר משמאל לימין. מכיוון שהעתיד יופיע בדרך כלל בצד ימין, המטפל, היושב בצד שמאל, לא ייתפש כחוסם פעולה "עתידית" של המטופל. כאשר המטופל הוא שמאלי, יש לשקול עם המטופל אם עדיף לשבת לימינו.

חומרים. על השולחן מונחים נייר לבן בגודל 50X70 ס"מ ו-45 צבעי פסטל באיכות גבוהה. מגוון רחב זה של צבעים מאפשר דיוק רגשי. המטפל יקפל לחצי את הנייר שלוש פעמים, כדי ליצור שמונה משבצות זהות בגודלן. שמונה משבצות אלו ייתפשו כשורה בת ארבעה זוגות מלמעלה למטה, או כארבע מסגרות לעבודה מצד ימין ומשמאל. גם את סימון הקפלים עצמם אפשר לתפוש כטורים אנכיים. יש מטופלים המתכחשים לקפלים ומציירים בכמה משבצות במקביל.

שלב שני: שמונה תנועות צבעוניות

שרבוטים ראשוניים. המטופל מוזמן לצייר שרבוט בכל משבצת. אפשר להשתמש בצבע אחד בלבד בכל השרבוטים או לגוון בצבעוניות חופשית. אין מכתיבים סדר מסוים לציור השרבוטים. יש המתחילים למעלה מימין ועובדים לכיוון שמאל, יש המתחילים למטה ויש הקופצים ללא סדר. המטפל עשוי להבחין בשיטה מסוימת, אישית, המעידה על מודעות עמומה של מיקום המשבצת למעלה, למטה, בשמאל או בימין.

יתכן שכמה משבצות יושארו ריקות. אפשר לאפשר זאת למטופל, אך עדיף במידת האפשר שיצייר בכל משבצת. המטפל צריך לנהוג בעדינות, אם יחליט להציע למטופל להשלים אפילו משהו קטנטן במשבצת שנשארה ריקה.

שלב שלישי: פיתוח והשלמת השרבוטים

המטופל מתבקש להתבונן בשרבוטים ולנסות למצוא בהם דימויים כמו חפץ, נוף, דמות אדם, בעל חיים או דוגמה מופשטת כלשהי, ואז להשלים את השרבוט תוך שימוש בצבעים כראות עיניו ועל-פי כל סדר שנראה לו. חופש זה מאפשר למטופל שליטה מרבית על משימתו, ליצירת ציורים המהווים השתקפות מדויקת של מצבים פנימיים.

אחרי שפיתח את כל השרבוטים, המטופל מתבקש להסתכל שוב בדימויים ולחזק ולהדגיש את מה שהוא בוחר. הבחירה להתעכב ולהקדיש זמן לדימוי מסוים עשויה להצביע על חשיבותו ביחס לאחרים. השקעה מעטה של זמן לדימוי עשויה לגלות את היותו בעייתי באופן לא-מודע, ולהצביע על חוסר מוכנות להתמודד עם הנושא החבוי בו. התוכן לא חייב להיות המכשול ליצירת דימוי. יתכן שהקושי נובע דווקא מהמיקום בדף.

המטפל יכול לבחור לסיים את התהליך כאן, או להחליט להמשיך לשלושת השלבים הבאים. ההחלטה תתקבל מתוך שיקולים על יכולת המטופל, מידת הריכוז שלו ומידת שיתוף הפעולה אתו.

שלב רביעי: כתיבת כותרות

המטופל מתבקש לכתוב בעיפרון כותרת לכל דימוי בפינה של כל משבצת. הכותרות יכולות להיות קצרות ומדויקות, כמו "סירה" או "עץ גבוה", או הבעתיות יותר, כמו "בלבול" ו"חידה".

כאן עומדות למטופל כמה אפשרויות להמשך, כדלהלן:

לומר אלו תמונה וכותרת מועדפים עליו;

לספר סיפור ספונטני על הכותרות;

לדרג את התמונות לפי העדפה; או

למצוא הקשרים באמצעות תוכן או מאפיינים גרפיים כקו, צבע וצורה.

שלב חמישי: כתיבת סיפור

המטפל יכול להציע לכתוב שמונה כותרות על פיסות נייר קטנות. הופכים את הציור, ומפזרים את פתקי הכותרות כשפניהם כלפי מעלה על גב הנייר. המטפל מבקש מהמטופל לסדר את המלים ברצף כדי ליצור משפט או סיפור, בהוסיפו מספר מועט של מלות קישור לפי הצורך. המטופל כותב את הסיפור בגב הדף שעליו צייר את השרבוטים. אם הוא מוכן, הוא יכול לבלבל את סדר המלים ולסדרם מחדש, ביוצרו סיפור נוסף, שלעתים יקבל משמעות אחרת מזו של הראשון. אם המטופל מוכן לערבב שוב את המלים, הוא יכול ליצור רצף שלישי וסיפור תואם. לבסוף, המטופל יכול לסמן קו מתחת למלים החשובות ביותר, או לפסוקים החשובים ביותר בכל הסיפורים, ולשלבן לסיפור חדש וסופי.

שלב ששי: חזרה לאמנות

הופכים שוב את הנייר, והציורים שוב נראים לעין. לאחר כתיבת הסיפורים, התוכן הסמלי שבהם עשוי להיות יותר נגיש. הדימויים מקשרים את המטופל עם אנשים, מאורעות או מטרות מהעבר ומההווה. המטופל והמטפל בוחנים יחד את ההקשרים הגרפיים בין הדימויים, תוך דגש על דמיון, שינויים בצבע, צורה, קו, שימוש במרחב וכדומה. המטפל אינו פורש את פירושיו מעבר להבנה של המטופל.

דוגמה קצרה

A4

A3

A2

ע ת י ד  /  הו ו ה  _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _  ע ב ר

A1

B4

B3

B2

B1

הדוגמה הבאה תציג תיאור ויזואלי של יחסים גרפיים המועצמים על-ידי משפטים או כתיבת סיפור. כל מסגרת תזוהה באות או במספר. A – למעלה; B -- למטה. מספרים מ-1, המתייחסים לצד שמאל (עבר), עד ל-4 בצד ימין (הווה ועתיד).

רון, בן 26 (תרשים 2 במאמר המקורי, עמ' 116)

רון הוא בחור נאה אך מוזנח למראה, איש מחשבים בעל השכלה אקדמית. הוא ביקש פגישת טיפול אחת כדי להבהיר לעצמו את מטרותיו, אך לא סיפר בפגישה הרבה על עצמו. הוא הגיב לטכניקה בעניין ובסקרנות, שקע בציור, בבחירת צבע, קו וצורה (ציור מס' 1). בעבודתו, בקבוצה 1 (A1 A2 B3 B4) קיים שימוש חופשי בקווים ארוכים על גבי קבוצה לבנה-שחורה. בקבוצה 2 (A3 A4 B1 B2) קיים שימוש בצבע רב למילוי הצורות. ב-A1 וב-B4 (הזוג המשלים בקבוצה 1) יש קווים ישרים בצורת V (B4 מצויר בלבן על לבן). ב-A2 ו-B3 הקווים הגליים יוצרים שני פנים באופן מופשט. הזוגות המשלימים בקבוצה 2 הם A3 ו-B1, ובשניהם יש שימוש במילוי צבע בתוך צורה עגולה או מעוגלת. B2 הוא בצורת X שחור, בעוד שב-4A יש X מתעגל מוקף בצבע עשיר. בחלוקת הדף לצד ימני ולצד שמאלי רואים זוגות משלימים בכל חצי. A1 ו-B2 הם בעלי צורת X. בשרבוטים A2 ו-B1 יש קווים מעוגלים בכל אחד. ב-A3 ו-B4 יש עיגולים המנוקבים על-ידי צורה חדה. המבנה של A4 ו-B3 דומה, ובשניהם קווים מעוגלים. המשפטים שרון כתב היו:

1. הטיפש חיפש אהבה ולכן שם חרם על דמעותיו. אך דמעותיו זלגו כמו גשם, ומבעד לגשם הדמעות הוא ראה גבר עומד מול הים ואומר שקרים.

2. אהבה נדרשת ויש חרם, ואז דמעות. טיפש מחפש קשר. אנשים צריכים ללכת לים. כל זה שקרי מעט.

3. במקום לבכות בגלל שקרים, אנו מתאהבים בטיפשים, ושמים חרם על אנשים ואין קשר לים.

הכותרות שחיבר רון מראות על פיצול. בארבע משבצות יש חיבור למים (זרימה רגשית) ורגש. לארבע המסגרות התחתונות נתן רון כותרות מרירות, ציניות המבטאות מחסור באהבה. הרצף שבו נכתבו המשפטים שלוש פעמים מראה על מעבר מציניות לראייה יותר אופרציונלית בגרסה השלישית, והצעה לצורך להתחבר עם הים, הסמל העיקרי ללא-מודע. ביצירת המשפט השלישי נתן רון לעצמו כביכול תשובה לגבי דאגותיו.

מסקנות מהדוגמה

הדוגמה שהוצגה ממחישה את תרומת הניתוח המבוסס על עקרונות יונגיאניים לפירוש הדימויים המילוליים והחזותיים. אפשר לראות כי באופן לא-מודע, יש כאן חלוקה לשתי קבוצות בעלות ארבעה דימויים כל אחת. אפשר להבדיל בין הקבוצות על-פי החלוקה לקווים מעוגלים או ישרים, אזורים ממוסגרים או עמומים, חללים מלאים או ריקים. אפשר למיין על-פי תוכן, מוחשי או מופשט, חי או דומם. החלוקה על גבי הנייר משקפת חלוקה פנימית בנפש, כמו בין היבטים נקביים לזכריים או בין טבעי לתרבותי.

דמיון מבני יכול לצוץ בתוכן, צבע, מרקם, קו, צורה וקומפוזיציה, ביצירת זוגות דימויים ואיזון באמצעות זוגות של הפכים. לעתים יש למבנה מקצב אופייני. לדוגמה, הצד השמאלי יכול להכיל תימות יחידות בסיסיות, בעוד שבימין תהיה חזרה עליהן בגרסה שונה או באופן הקשור אליהם. יתכן מקצב בין הטורים כאשר, לדוגמה, ריבועים זה מתחת לזה יוצרים זוגות משלימים.

המסגרות באלכסון וממול יכולות להיות הפוכות או משלימות זו את זו בצורה, צבע או תוכן. מסגרות אלו מייצגות את ההיבטים הרחוקים ביותר זה מזה, העשויים לייצג הפכים בנפש, וחייבים להיפגש כדי לאפשר עבודה על היפוכים.

לבסוף, אפשר לסדר את המסגרות ביחס של 3 ל-1 , כאשר שלושה דימויים מבוססים על עקרון אחד ודימוי אחד הפוך בשורה העליונה, ושלושה דימויים הפוכים ואחד מן העיקרון הראשון בשורה התחתונה. דבר זה יוצר מעין יחס ין-יאנג, כאשר יש מעט זכריות בכל דימוי נשי, ולהיפך.

בהקשר למתן כותרות וליצירת סיפור, מאחורי המלים שצצות יש סדר מסוים, חבוי, שבדרך כלל מזהה זוגות, קבוצות, הפכים וזהות למבנה הפנימי הגרפי. אפשר לראות אם אפשר לשלבם לקבוצות בעלות משמעות באופן שניתן לחיזוי או בלתי צפוי.

מסקנות

טכניקת השרבוט הצבעוני היא אמצעי אבחון מהיר ולא-מאיים. אפשר להשתמש בה כבר בפגישה הראשונה או במשך התהליך הטיפולי. היא ייחודית בכך שעל דף בודד המקופל לשמונה משבצות מתקיים תהליך אמנותי שלם המתבסס על יצירה ספונטנית, תהליך שאין בו הגבלה של צבע או נושא. טכניקה זו יכולה להוביל את המטופל להתבוננות פנימית, לבהירות ולתחושה של הישג. המטפל יקבל מידע על כאב סמוי, בעיות, טראומה וקונפליקטים, שכן הדימויים הגרפיים משקפים את עולמו הפנימי של המטופל. הטכניקה יכולה גם לחשוף נקודות חוזק, פוטנציאל יצירתי לפתרון בעיות ולמציאת כיוון, ולבחירת דרכי טיפול הולמות.

לפני השימוש בטכניקה זו עם אחרים, על המטפל לחוות אותה בעצמו, רצוי כמה פעמים, בנוכחות מטפל אחר. לאחר ביצוע טכניקת השרבוט הצבעונית מספר פעמים לאורך שבועות אחדים יהיה המטפל יכול לחוות ישירות את תגובותיו הספונטניות לצבע, צורה ומיקום. מרווחי זמן ממושכים יותר בין פגישות שבהן יש שימוש בשיטה יאפשרו מעקב על שימוש במבנה שמונה המשבצות על ידי הנפש. חזרתיות בדימויים מאשרת את יכולת הזיכרון שיש לנפש. דימויים צפים אחרים מצביעים על תמיכת הנפש בקצב ובכיוון האישי של המטופל.

References

Ammann, R. (1991). Healing and transformation in sandplay: Creative processes become visible. LaSalle, IL: Open Court.

Bassin, D. I., Wolfe, K. M., & Their, A. (1983). Children’s reactions to psychiatric hospitalization: Drawings and storytelling as a data base. The Arts in Psychotherapy, 10, 33-44.

Buck, J. N. (1966). The House-Tree-Person technique. Los Angeles: Western Psychological Services.

Cane, F. (1983). The artist in each of us. (rev. ed.). Craftsbury Common, VT: Art Therapy Publications.

Cirlot, J. E. (1996). A dictionary of symbols. London: Routledge.

Cohen, B. M., Hammer, J., & Singer, S. (1988). The Diagnostic Drawing Series: A systematic approach to art therapy evaluation and research. The Arts in Psychotherapy, 15(1), 11-21.

Cohen-Liebman, M. S. (1999). Draw and tell: Drawings within the context of child sexual abuse investigations. The Arts In Psychotherapy, 26, 185-194.

Cooper, J. (1978). An illustrated encyclopaedia of traditional symbols. London: Thames and Hudson.

Cox, C., Agell, G., Cohen, B., and Gantt, L. (2000). Are you assessing what I am assessing? Let’s take a look! American Journal of Art Therapy, 39(2), 48-67.

Jung, C. G. (1953) Individual dream symbolism in relation to alchemy. Psychology and Alchemy, CW 12. London: Routledge & Kegan Paul.

Kinget, G. M. (1952). The Drawing-Completion Test: A projective technique for the investigation of personality, based on the Wartegg Test Blank. New York: Grune and Stratton.

Kramer, E. (1971). Art as therapy with children. New York: Schocken.

Lev-Wiesel, R. (1998). Use of drawing technique to encourage verbalization in adult survivor of sexual abuse. The Arts in Psychotherapy, 25, 257-262

McKim, E., & Steinbergh, J. (1983). Beyond Words. Green Harbor, MA: Wampeter Press.

Naumberg, M. (1966). Dynamically oriented art therapy: Its principles and practice. New York: Grune and Stratton.

Steinhardt, L. (1989). Six starting points in art therapy with children.In H. Wadeson, J. Purkin, & D. Perach (Eds.), Advances in art therapy (pp. 336-356). Chicago: Wiley and Sons.

Steinhardt, L. (2000) Foundation and form in Jungian Sandplay. London: Jessica Kingsley.

Ulman, E. (1992). A new use of art in psychiatric diagnosis. American Journal of Art Therapy, 30(3) 78-88.

Winnicott, D. W. (1971). Therapeutic consultations in child psychiatry.

New York: Basic Books.

Ziegler, R. G. (1976). Winnicott’s squiggle game: Its diagnostic and therapeutic usefulness. Art Psychotherapy, 3, 177-185. USA: Pergamon Press.

לינור שטיינהרדט היא מייסדת וראש תכנית הכשרת מטפלים באמנות במכללת סמינר הקיבוצים. אפשר להתקשר אליה באימייל: las@post.com

תרגום מאנגלית: ליאלה אברמוביץ

 All rights reserved. Reprinted with permission from the American Art Therapy Association, Inc. (AATA). Originally published in Art Therapy: Journal of the American Art Therapy Association, 23(3), 112-118