הספר מתאר קבוצת קריאה שאירחה אזאר נאפיסי בביתה שבטהרן. היא עזבה את משרתה כמרצה באוניברסיטה כאשר לא יכלה עוד ללמד בתנאים הבלתי אפשריים של המהפכה האסלאמית, כשבין היתר הוכרחה ללבוש רעלה. בעקבות כך, היא פתחה מעין 'מועדון ספר', בו השתתפו סטודנטיות שלה שהגיעו בחשאי לביתה לדון בספרים שהוצאו מחוץ לחוק. הספר מורכב מארבעה פרקים. בכל פרק מובא ניתוח ספר וההקשר שלו לימי המהפכה האיסלאמית בטהרן ולחיי הסופרת כדמות המרכזית.
קריאת הספר הייתה עבורנו לא פשוטה. זאת היתה לנו הפעם הראשונה בה התמודדנו עם ספרות תיעודית. תהליך הכנת הדיון לקראת המפגש עם הכיתה היה מאתגר. גם לשאר המשתתפים בקבוצה לא היה קל להתחבר לז'אנר, והייתה הרגשה כבדה בכיתה. זאת ועוד. ההזדהות עם האחר האיראני שהכותבת מבקשת ליצור גם היא הקשתה על כולנו, לאור המצב המדיני המתוח בין ישראל לאיראן. לפיכך, ניסינו להתמקד בשאלות שיאפשרו גם למי שהתקשה להתחבר לספר לדון בנושאים העולים בו, שהם רלוונטיים לנו: האם איש חינוך רשאי לערוך 'מועדון ספר' חתרני באופן חשאי המסכן את תלמידיו ואותו? האם זו זכותו, אולי אפילו חובתו? איפה הגבול בין הסתה לחופש ביטוי?
בחרנו להקריא קטעים מתוך ראיון עם נאפיסי שיצא לאחר פרסום הספר, בו היא מספרת על הזיכרונות מאיראן ועל התחושות שליוו אותה בכתיבת הספר. הצגנו קטע בו היא מתארת את עצמה כאזרחית העולם מבחינת תחומי העניין שלה וערכיה. הקטע עורר דיון בשאלות מהו 'אזרח עולם' ועד כמה החינוך שקיבל בביתו דומיננטי לעומת ערכים אוניברסליים אחרים?
העבודה עם הספר גרמה לנו להתעמק בו ולחפש את השאלות שיעוררו מחשבה בקרב המשתתפים. זאת הייתה חוויה מאתגרת, החל מקריאת ספר מהז'אנר הזה וכלה בהעברת הדיון בכי