הספר "הכלב היהודי" מאת אשר קרביץ (הוצאת ידיעות / ספרי חמד, 2010) מציג נקודת מבט ייחודית ומפתיעה על מלחמת העולם השנייה: נקודת מבטו של כלב הגדל אצל משפחה יהודית ושמו כורש. לספר זיקה יהודית חזקה. המנהגים והמסורת היהודית שזורים בעלילה, וכן יש קריצות רבות לתנ"ך. למשל: בספר יש ל"ו פרקים, כמניין ספרי התנ"ך וכקריצה לל"ו הצדיקים; והספר נפתח במילה הראשונה בתנ"ך- "בראשית" ומסתיים עם המילה האחרונה- "ויעל".
כורש מתחבט בשאלה לגבי זהותו האישית. הוא מבין שיש הפרדה בין בני האדם לכלבים, אך תוהה למי מן הבריות הוא קרוב יותר. תחילה הוא מעריץ את בני האדם ורוצה להיות כמותם, אך בסופו של התהליך כורש מצהיר באופן מובהק על היותו כלב - עקב חשיפה לאכזריות האנושית, ממנה עולה כי בני האדם הפסיקו להתנהג כיצורים בעלי רגשות.
לאורך הספר, אנו רואים נאמנות הדדית בין כורש לבעליו המתחלפים. כשהוא אצל היהודים הוא יהודי לגמרי וכשהוא אצל הנאצים הוא נאצי לגמרי. נאמנותו המוחלטת של הכלב לבעליו מאפשרת לנו לבצע השלכות על נאמנות האדם ועל האנושיות בתקופת השואה. כך נפתח לנו צוהר להזדהות והכלה של האנושיות אצל הדמויות הנאציות, דבר שניתן להגדיר כטאבו מוחלט בחברה הישראלית.
לקראת סיומו של הספר ניתנת במה למעט האנושיות שכן הייתה בתקופת השואה - חסידי אומות עולם, אנשים שאינם יהודים ופעלו למען הצלת יהודים בתקופה השואה תוך סיכון חייהם. עלתה בנו השאלה מה אנחנו היינו עושים במצב כזה והאם מותר לנו לשפוט את אלו שלא עשו דבר? כבני אדם בכלל וכאנשי חינוך בפרט אנו רוצים להאמין כי נפעל תמיד למען האחר. אולם כשאנו בוחנים את הדברים בכנות, נראה כי לא תמיד מתאפשר לשים את טובת האחר לפני טובתנו שלנו ושל בני משפחתינו, ולא תמיד נסכים לסכן את עצמנו לשם כך. מכאן ומתוך השאיפה ליצור חברה מכילה וטובה יותר, עלינו להיות מודעים למתרחש סביבנו ולשאול את עצמנו מה אנחנו יכולים לעשות טוב יותר.