תרצה כהן - מטפלת באמנות, בוגרת תכנית לפסיכותרפיה יונגיאנית בסמינר הקיבוצים
עובדת בבית ספר כיח, לילדים חרשים ובקליניקה פרטית.
מבוא
המפגש שלי עם עולם החירשים החל לפני 13 שנים, כשהתחלתי לעבוד כמטפלת באמנות בבית ספר לחירשים, המחנך ומטפל בילדים יהודים וערבים מכיתה א' עד י"ב. בבית הספר שלנו, מדברים בהרבה שפות בניסיון לתקשר ולהבין זה את זה. התלמידים החירשים מגיעים ללא שפה. הם רוכשים שפת סימנים, וקצתם גם שפה אוראלית (דיבור), בלימודיהם.
בחדר הטיפול אנחנו מדברים בעיקר בשפת האמנות, מכיוון שערבית, עברית, השפה הכתובה, ושפת הסימנים אינן שפות השגורות בינינו, המטופל והמטפל. המפגש הטיפולי ביני, המטפלת השומעת למטופלי החירשים, משחזר במידה רבה את המציאות של מטופלי, הגדלים במשפחות שומעות, שאינן יודעות את שפת הסימנים ולכןאינן יכולות לתקשר עם ילדם החירש. השפה הנוצרת בין הילד למשפחתו מורכבת ממחוות, מהצגות, מקולות, מציורים, מביטוי בפעולה, ממגע, מקשר עין, מהבעת רגשות, תנועות, וכיוצא באלה. הילד החירש מבטא את עצמיותו בדרך חווייתית ויצירתית, השואבת את עוצמתה ממעמקי הלא מודע. ההבנה והתקשורת נבנות ומתפתחות בהתבססן על המשותף והארכיטיפי בנפש.
לשפה הזאת קראתי בשם "שפה אחרת"; זו שפה היונקת מן האם הגדולה- הלא-מודע המשותף לאם ולבנה, שהוא גם האחר בנפש הילד. כדי לרכוש את השפה המקובלת, המדוברת, צריך הילד החירש לצאת למסע קשה ומפרך, שבו ייפרד משפת האם, "השפה האחרת", וילמד את שפת האב, שהיא השפה המדוברת. במהלך השנים האלה, פגשתי גם מטופלים רבים עם נכות כפולה: חירשות ותסמונת אשר. השתאיתי שוב ושוב לנוכח כוחה של האמנות כתרפיה, היכולה ליצור מרחב מכיל, מחזיק ומרפא של מטופלים צעירים, ההולכים ומתעוורים.
אימת העיוורון אצל אדם שומע, עצומה על אחת כמה וכמה אצל החירש. עבודה זו חוקרת את כוחה התרפויטי של האמנות אצל מטופל חירש-עיוור.
סמיר - נער בן 13 חרש עם תסמונת אשר (ת"א)
סמיר לוקה בחירשות עמוקה, תסמונת אשר במצב מתקדם, שבו שדה הראייה מצטמצם ל-40 מעלות, עם עיוורון לילה וירידה ניכרת בחדות הראייה.
הוא הילד הצעיר מבין חמישה ילדים במשפחתו: שלושה שומעים ושניים חירשים עם ת"א (גילאים:26,24,18,16,15). אחותו בת ה-18, חירשת עם ת"א, לומדת בבית הספר שלנו, ובעבר טיפלתי בה. הם גרים בהר הזיתים בירושלים.
סמיר למד שלוש שנים בכיתת גן של ילדים לקויי שמיעה (כיתה המשולבת בגן רגיל). בגן היה ילד חברותי ואהוד, ובגיל שש תיקשר במחוות, ללא מילים וסימנים.
המשפחה סובלת ממצוקה כלכלית. הבית קטן וצפוף, וההורים מוגבלים ונזקקים להרבה מאוד הדרכה והכוונה.
האם: אנאלפביתית, דתייה, מדברת מעט. סיפרה על סמיר שהוא אהוב על כולם.
האב: קורא, מדבר ערבית ועברית, מובטל רוב הזמן.
הם חיים מתשלומי הביטוח הלאומי של ילדיהם הנכים. ההורים בני דודים מדרגה ראשונה. במשפחה המורחבת ישעוד אנשים הלוקים בחירשות ובת"א.
בגיל תשע, עבר סמיר ניתוח של שתל כוכליארי (אוזן מלאכותית). ילדים עם תסמונת אשר, עוברים לרוב השתלה כזאת כדי למנוע את הנכות הכפולה (חירשות ועיוורון). כשחזר לבית הספר, לאחר עשרה ימים בבית החולים, נצפתה נסיגה; סמיר רצה לשחק, ולא היה מוכן ללמוד.
לאחר כשלוש שנים, השתבש משהו בשתל. סמיר היה צריך לעבור ניתוח נוסף. הוא התנגד לניתוח, ואמר שהוא רוצה להיות חרש. לתחזוקת השתל, צריך משפחה חזקה דיה כדי ללוות את המשימות הרבות שיש סביבו.
במסגרת מודל הצלחה, סמיר נפגש עם חונך בוגר, חירש עם ת"א, במטרה לשמש מודל הצלחה להתמודדות עם התסמונת.
סמיר הוא נער קטן גוף, כמו הוריו ואחותו, ונראה קטן לגילו. המוטיבציה שלו ללימודים משתנה - היא קשורה בעיקר לדמות מחנכת, שיכולה להיות סמכותית. המחנכת הנוכחית מדווחת על תלמיד נבון, קורא וכותב ברמה של כיתה ג' (הרמה הממוצעת בגיל הזה בבית הספר שלנו), משקיע, מרוכז וחברותי. הוא מודע לקשיי הראייה ומבקש עזרה ממבוגרים. הוא מתבייש מן החברים, ונמנע מהרכבת משקפי הראייה שהוא זקוק להם.
הכרתי אותו בטיפול הכיתתי. הוא אהב מאוד לצייר, וגילה כישרון. כל התלמידים הלוקים בתסמונת מופנים אלינו לטיפול כבר מגיל צעיר. סמיר היה אצל מטפל במוסיקה בזמן שהיה עם השתל, וביקש לסיים את הטיפול לאחר כשנה וחצי. הוא נשאר ללא טיפול, ולכן הזמנתי אותו אלי, לטיפול דרך אמנות. סמיר לא כל כך רצה לבוא, אך בעידוד המחנכת, הוא הסכים לבוא אלי, והתחלנו את הטיפול.
לגדול ולהתבגר עם החירשות תסמונת אשר וגיל ההתבגרות
גיל ההתבגרות הוא שלב התפתחותי מורכב לכל מתבגר, כל שכן החירשים, שצריכים להתמודד לא רק עם המשימות ההתפתחותיות הטבעיות, אלא גם עם נכות ומוגבלות. מחקרים שונים הראו, כי אצל מתבגרים חירשים עלולים להופיע קשיים ביצירת יחסי אמון, מידה נמוכה של שליטה עצמית ואוטונומיה אישית, ביטויים מועטים מן הרגיל של יוזמה ואמונה ביכולת האישית ותחושה של נחיתות לעומת אנשים שומעים.
תסמונת אשר, היא תסמונת גנטית המאופיינת, על פי רוב, בחירשות מולדת, המלווה בצמצום הדרגתי של שדה הראייה. אובדן כושר הראייה נובע מ-Retinitis Pigmentosa מחלת עיניים מתקדמת וניוונית, שבה רקמת הרשתית הרגישה לאור מתנוונת בהדרגה.
בתחילת גיל ההתבגרות אצל חלק מתלמידינו מתחילים סימנים ראשונים של התסמונת. בתור חירשים, ההסתמכות על העיניים כאמצעי קשר עם העולם היא עצומה. כשהראייה משתבשת, הנפש חווה פחד, ואולי אפילו אימה, מפני המציאות.
מנגנוני-ההגנה הנפשיים מנסים לשמור ולהגן דרך התמודדות שיש בה הכחשה, הסתרה, סודות, דיכאון, אלימות והפרעות רבות נוספות.
חברים שאינם מודעים לקושי ואינם מבינים עלולים לפגוע, ללעוג ולהימנע מקשר עם חברם בעל התסמונת. גם הצוות החינוכי, שאינו מודע, יכול להגיב באי הבנה, בתסכול, בכעס ובדחייה.
נוצר מצב קשה מאוד, שבו התלמיד בעל התסמונת, החווה סבל בל יתואר עם עצמו ועם מוגבלותו, סובל בנוסף מצד סביבה שאינה מסוגלת להבין ולתמוך בו.
התלמידים בעלי התסמונת, הצמאים לקשר, לשיחה, להבנה ולתמיכה, מוצאים את עצמם במעגל מצוקה. הם נמנעים מיציאה למקומות לא מוכרים, לטיולים ולבילויים, כי אינם סומכים עוד על עצמם, וגם כי אינם סומכים על החברים והצוות שידעו לתת להם עזרה. את אובדן הביטחון והעצמאות הם מסתירים ומכחישים. הם מעדיפים להישאר בבית, בבדידות ובמצוקה איומה, ולא לסבול מן הדחייה ואי ההבנה מצד הסביבה.
השתל - הזדמנות למרוד בהורים
ההחלטה על התקנת שתל נעשית לרוב על-ידי ההורים. הם בחרו בשיטה זו, מתוך תקווה שהשתל ישפר את תפקוד הילד ויקל עליו. זו אינה החלטה קלה, בייחוד לנוכח העובדה שהיא אינה הפיכה, ומחייבת ניתוח ראש. העובדה, שההורים הם שהחליטו, מציבה את הנער המושתל לפני עובדה לא פשוטה, בייחוד בגיל ההתבגרות. מצב זה עלול לעורר בקרבו התנגדות, וייתכן כי ינצלן כסיבה ל"בעיטה" בהורים ולמרידה בהחלטתם, כפי ששכיח לראות אצל בני גיל זה. כלומר, העובדה שההחלטה לא הייתה של הנער, עלולה לגרום לו שלא להשתמש בשתל, או לבחור בזהות שונה מזו שייחלו לה הוריו ייחלו. עד שלא תסתיים סוגיית המרד, הנער לא יוכל להתפנות להתמודדות בוגרת עם השאלה: "מי אני?"
ההחלטה לעבור את הניתוח מעלה במקרים רבים תקוות גבוהות מאוד מן הנער לתפקוד נורמלי ככל האפשר. תקוות אלה מוזנות לעתים קרובות גם על ידי אנשי המקצוע הרבים, המעורבים בתהליך קבלת ההחלטות ובניתוח. הן מעלות ציפיות גבוהות מאוד מן הנער לתפקוד הדומה ככל האפשר לתפקודם של השומעים. במקרים רבים שבהם הנער כבר חי עם השתל כמה שנים, האכזבה עלולה להופיע במלוא עזה. לחץ ישיר או מוסווה זה אינו מקל על תהליך ההתמודדות של הנער עם המשימות ההתפתחותיות של חייו. הוא חש לחוץ ומחויב לספק את ה"סחורה", התנגדות החירשים עצמם לניתוח נובעת בעיקרה מכך, שהם תופסים את השתל כניסיון של העולם השומע ליצור מהם אדם חדש ולבטל את עולמם שלהם. רבים הקשיים העומדים בפני המתבגרים עם שתל בעת בניית זהותם. גם המחויבות הרגשית הסבוכה כלפי ההורים, וגם הקשרים עם קבוצת השווים השומעת והחירשת כאחד, עלולים להקשות וליצור עיכוב בתהליך ההתפתחות הטבעית. במצב כזה ייתכן שנראה מתבגרים עם שתל, הדוחים את ההחלטה לגבי זהותם, ופשוט אינם מחליטים.
סמיר עבר ניתוח שתל בגיל תשע. מנער חירש הפך לשומע המבחין בקולות, ברעשים ובמוסיקה. בגיל 13, עקב בעיות בשתל וצורך לעבור ניתוח נוסף, זנח את השתל וחזר להיות חירש.
הטיפול
סמיר ואני מכירים קצת משנה שעברה. אז השתתף בטיפול כיתתי. עכשיו אנחנו נפגשים רק שנינו בחדר הטיפול באמנות - זהו חדר קטן במקלט בית הספר, עמוס בחומרי אמנות. מתקיימת פגישה שבועית למשך כ-45 דקות (זמן השיעור בבית הספר). אנחנו מתקשרים דרך שפת הסימנים (שפת החירשים), מחוות, דרמה, משחק, אמנות, תיאטרון, תנועה, רגשות ושפה קולית – זוהי שפה שבה סמיר משמיע את קולו עם הגאים, שאפשר לשמוע בהם חלקי מילים בערבית ובעברית.
סמיר נוהג לחפש אותי בהפסקה, לקרוא לי שאבוא אתו לחדר. אני מגיבה שאבוא בסיום ההפסקה, הוא מגיב בעלבון וכעס, ואומר שלא יבוא אלי. לעתים הוא בא, ולעתים אני מחפשת אותו, ומוצאת אותו לרוב לומד בכיתה. המחנכת מעודדת אותו ללכת אלי, וכך הוא מגיע לחדר הטיפול. סמיר מגיע כועס, בועט בדלת, משמיע קולות ושברי הגאים, מראה לי שהוא עצבני ועצוב. אני מביטה בו, מנסה להבין איך להגיב. פתאום, הוא קופץ משמחה, ו"מראה" שהעמיד פנים.
סמיר הוא נער יצירתי, מלא רעיונות. הוא מבקש שאעזור לו בעבודה, נוכחותו ממלאה את החדר הקטן. הוא חסר שקט, מתקשה ביישום, עובר מעבודה לעבודה, מערבב משחק ויצירה בדרך המתאימה לילדים קטנים. אני מתקשה לשים גבולות, נסחפת אחר היצירתיות שלו, ומסיימת את הפגישות בתחושת הצפה, כעס, תסכול ואי הבנה. סמיר מחזיר לי בתוקפנות. הוא מתקיף אותי דרך ניסיון לאיים בשליחת חצים לעברי, תובענות אינסופית, קשיי ריכוז, דרישה לעזרה והשלכת האשמות.
פרסונה וצל
יונג, בספרו על הארכיטיפים והלא מודע הקולקטיבי, כותב: "הפרסונה... היא מערך ההסתגלות של היחיד לסביבה, או הנוהל שבו היחיד נוקט כדי להתמודד עם העולם... לכל תפקוד או תפקיד יש הפרסונה האופיינית לו... אפשר לומר כמעט ללא הגזמה, שהפרסונה היא הדימוי שהאדם וסביבתו מיחסים לו".
סמיר מצוי בגיל ההתבגרות, שבו רבים עוברים משבר סביב שאלות כמו: זהות מינית, תחושה שההורים אינם מבינים ואינם קשובים, לביליות רגשית, נטייה למרד, אימפולסיביות, תחושת ריקנות וניכור, חיפוש אחר הגדרה עצמית, צורך בפרטיות והתבודדות מול צורך גדל להשתייכות חברתית ומחשבות על העתיד. בנוסף לקשיים של המתבגר הרגיל, יש לסמיר את הקשיים הגדולים של זהות חירש- שומע, חירש שהחל לשמוע בתחילת גיל ההתבגרות, וחזר להיות חירש, כשברקע של כל זה מתרחשת הדרמה של ההתעוורות. (לסמיר יש צמצום ניכר בשדה הראייה) לנוכח הריבוי העצום של האתגרים שסמיר צריך להתמודד אתם, ממלאת המסכה (הפרסונה) מקום נכבד בטיפולו. הפרסונה כייצוג וביטוי של היחיד המתמודד עם זהותו, תפקודו ותפקידו בעולם.
מסכת הצל
המסכה שבתמונות למטה נוצרה בפגישתנו הראשונה.
סמיר בוחר את הספוג כחומר למסכה, גוזר עיגול בגודל פניו, ומביט במראה בעודו מנסה לצייר את דיוקן עצמו על הספוג באמצעות טוש שחור ועבה במיוחד. הוא מתחיל בציור העיניים, מביט בתוצאה, מתוסכל מכך שהן לא יצאו סימטריות. כועס ומתוסכל, הוא מצייר פה עם שיניים חדות, ומספר שצייר מפלצת. סמיר ממשיך ויוצר עיגול ספוג נוסף. זהו צִדה האחר – צִִדה האחורי של המפלצת. הוא צובע צד זה בשחור. את שני עיגולי הספוג, שני הצדדים של המפלצת, הוא מחבר בחבל שחור. נוצרה מסכה שסמיר עוטה על פניו. הוא מסמן לי בידיו את סימן המפלצת בשפת הסימנים - עכשיו סמיר מפלצת.
בפגישה שלאחר מכן, הוא מחבר למסכה בד אדום גדול, ושוב עוטה את המסכה על עצמו. עכשיו כולו אדום, מi הבד שעוטף אותו, ושחור בראשו. הוא מציג מפלצת שטנית, המפחידה אותי מאוד, מאיימת לבלוע אותי. אני מציגה את הפחד. סמיר נהנה מאוד לראות אותי מפחדת.
 |
 |
הספוג על פניו של סמיר משחזר את הגוף: כמו הגוף של סמיר, הספוג סופג, חווה וחש את העולם בחוץ, וכמו גופו החירש-עיוור הוא גם סגור ואטום לעולם שבחוץ. מסכת הספוג אטומה, ללא חורים לעיניים ולפה. דיוקן מפלצתי שחור מסורטט עליה. היא מביאה לביטוי את העולם שבפנים: עולם חנוק, אחוז בקומפלקס אם רעה, שהולידה אותו עם החירשות והעיוורון. סמיר הנער המתבגר, צריך לצאת למסע, מסע הגיבור, שבו ינצח את החירשות ואת העיוורון. סמיר יוצא למסע לקראת יצירת שלמותו – מסע האינדיבידואציה.
יונג: "האינדיבידואציה משמעותה היות יחיד, ישות הומוגנית... היא אף מעניקה לנו את היותנו אנו עצמנו. נוכל לנסח מונח זה כ"מימוש עצמי"... אינדיבידואליות אינה סוגרת את היחיד בפני העולם, אלא אדרבא, אוספת את העולם אל היחיד". (שם, 275P,(C
הצד האחורי השחור של המסכה (ראה תמונה), מדמה את צִִדו האפל, המודחק, הלא מודע, צדו של הצל. יונג: "הצל נושא את כל מה שהיחיד מסרב להכיר בתוך עצמו ועם זאת, הוא תמיד כופה עצמו על האישיות באופן ישיר או עקיף, לדוגמה: תכונות אופי נחותות ונטיות אחרות שאינן תואמות".
סמיר מציג בחיוניות, ביצירתיות ובכישרון, חוויה קיומית של נער המתמודד עם הלא מודע הצִִלי והמאיים של חייו. יונג: "...הצל הוא הנסתר והמודחק, האשם והנחות שבאישיות, אשר שורשיו נעוצים הרחק במקורותינו החייתיים, ולפיכך הוא מכיל את מכלול ההיבטים ההיסטוריים של הלא מודע... אם עד עתה האמנו שהצל האנושי הוא מקור הרוע, נוכל עתה להיווכח שהאישיות הלא מודעת, כלומר הצל, אינו כולל אך ורק נטיות בלתי מוסריות, אלא גם תכונות חיוביות, כמו: אינסטינקטים נורמליים, דפוסי תגובה מקובלים, תובנות מציאותיות, דחפים יצירתיים ועוד". AION , עמ. 286
ארכיטיפ המסכה
מסכות ממלאות תפקיד חשוב בקרנבלים רבים ובתרבויות שונות. המסכה מאפשרת לאדם לעבור מטמורפוזה. עם לבישת המסכה הוא שומט את זהותו היום-יומית, החברתית, המוכרת, המגבילה אותו כל כך בחוקיה ובהרגליה, ומפליג אל מחוזות קיום שונים לחלוטין. בלטינית, מסכה היאPersona . מקור מלה זו הוא במלים Per-Sono, כלומר, "להישמע דרך" או "להוליך את הקול". המסכה היא הכלי, שדרכו נשמע קולו של השחקן. כוחה המאגי של המסכה הוא בלתי מוסבר. מדהים לגלות עד כמה משתנה שפת הגוף ברגע לבישת המסכה. כל מי שלבש מסכה יעיד על האפקט המהיר והמוזר של פעולה זו: אתה נעלם, ומופיע מיד בדמות חדשה, פרועה, משוחררת, שונה, או אף הפוכה משלך. הנה אתה הרשע, הנה אתה הפושע, הנה אתה פחדיך.
כאמור, באמצעות המסכה, הופך האדם לאחד היצורים השוכנים במחוזות קיום אחרים: עולם הרוחות, השדים החיות,האויבים והאלים. ובכך הוא משיג שליטה עליהם. למעשה, האדם חווה מציאות מורכבת יותר בזמן לבישת המסכה. הוא משיג זהות כפולה: זהותו שלו ושל הדמות אותה מייצגת המסכה. ילדים כמבוגרים מגיבים בתערובת של רתיעה ומשיכה למסכה. המסכה היא חי ודומם, אורגניזם בעל הבעה וחומר חסר הבעה, חומר חי ומת גם יחד. אנו רוצים לדבר אתה כי היא דומה, אך היא מגיבה בזרות, כמי שאינה דומה. היא המוכר והלא-מוכר בו זמנית.
מסכת העצמי
בפגישות רבות מתקיימות אינטראקציות עם מסכות. סביב מסכה אחת נוצר טקס:
סמיר עוטה על פניו מסכות מוכנות רבות שמצויות בחדר. הן עשויות פלסטיק זול. יש מסכות בצבעים שונים, המבטאות דמויות מגוונות. הוא בוחר מתוכן את מסכת הסיני (ראו תמונה), מבקש ממני שאשים אותה על פני, ואשב בידיים משולבות. סמיר מציג שהוא מפחד ממני. אני יכולה לראות אותו דרך החורים של עיני המסכה. מפחד הוא עובר למתקפה, יורה ומכוון עצמים שיחדרו את המסכה דרך חורי העיניים ויפגעו בעיני. לאחר כמה דקות אני מורידה את המסכה ומסמנת שחם לי בתוכה. לולא הורדתי אותה, הוא היה ממשיך עוד זמן רב באותה אינטראקציה. הוא מבקש שאתן לו את המסכה במתנה, שיוכל לקחת לביתו. אני מבטיחה שבסוף שנת הלימודים אתן אותה. בסוף השנה הוא עוטף אותה בבד שחור כאילו, עטף מתנה, ומבקש ממני שאקנה את המתנה ממנו. אני קונה, הוא פותח את הבד השחור, מוציא את המסכה, ושם אותה בתוך מכל עם עבודות שהוא נושא אותו מחוץ לחדר הטיפול לביתו.
אני משקיעה אנרגיה וזמן במסכה הזאת: התבוננות, מחשבה, הדרכה ודמיון, כדי לנסות להבין את מה שסמיר משליך דרכה. המחקר מביא אותי למחשבה שסמיר אינו רואה בה את דמות הסיני – הוא מעולם לא התייחס לדמות שהיא מייצגת. סמיר רואה דמיון בין המסכה לפני שלי. כשהוא לוקח את המסכה אליו, לביתו, לעצמו, הוא לוקח משהו ממני, המטפלת, פניה של האם הטובה, הבריאה, הרואה, שומעת, מבינה, ואולי גם אם שולטת, חזקה, יהודייה, חופשייה, האם האחרת, הניזונה מן הקוטב הארכיטיפי המנוגד למה שאימו מייצגת.
הילד החירש זקוק עוד יותר לחוות את פניה של האם, בעיקר דרך חוש הראייה,כי הוא אינו יכול לשמוע את קולה ולדעת שהיא מצויה בסביבתו. נצר: "המטופל חווה את המטפל כמי שמאחד את הניגודים בנפשו שלו ובנפש המטופל, וכמי שמשגיח, מכוון, מווסת, מעניק סדר ומשמעות ומוליך למרפא. כך המטופל מייחס למטפל את האיכויות הארכיטיפיות האלה של התפקוד המרכזי של האישיות, והוא משליך עליו את ארכיטיפ העצמי. כך המטפל נושא עליו את השלמות הגואלת של הלפיס, ואת ההשלכה של מוליך הגאולה, מרקורי, שמאפשר תהליך זה של התפקוד הטרנסצנדנטי בנפש". (מסע אל העצמי עמ' 432)
פני המסכה נראים גבריים ונשיים: שפתיים ורודות ובשרניות, קווים שחורים כשפם מעליהן, לחיים שמנמנות, סרט ורוד על הראש ככתר, פנים המחברות בין הארכיטיפים המנוגדים ומשלימים של אב ואם, אנימוס ואנימה.
המסכה צהובה רובה. נצר אומרת על הצהוב באלכימיה, שהוא קשור בעיקר לגופרית, שהיא צהובה ותרכובותיה מסריחות. לכן הצהוב, שמבטא את סרחון הקלקול והבליה של החומר, מסמל קלקול של יחסים ורגשות שליליים כמו קנאה. אצל סמיר אלו רגשות של פחד ותוקפנות.
הצהוב הוא גם פוטנציאל הזהב. לצהוב יש גם את משמעות של זהב השמש התודעתי והמואר. כמו הגפרית, הצהוב הוא צבע פעיל, אמוציונאלי, מלא תשוקה... לצהוב יש משמעות של צבע מתווך. (שם עמ 232)
המטפלת, אני, יושבת בפגישות רבות עם המסכה, חווה משהו ממה שסמיר חווה. גם לי יש מסכה, פרסונה, תפקיד. אפשר להציג לי את רגשות הפחד והתוקפנות, שאני המחוללת שלהם. נצר: "על המטפל להחזיר למטופל את החומרים שהושלכו עליו כדי שהמטופל יכיר את הדמויות המרכזיות של הדרמה הפנימית... כדי שהמטופל יכיר שכל האיכויות הארכיטיפיות היו בתוכו מכבר לפני שהכיר בהם ובעיקר כדי שיכיר את השלמות האלכימית של עצמיותו, שתמיד הייתה שם, בפנימיותו, כפוטנציאל שממתין לטפוח ולקבל הכרה, והיא הולכת ומאחדת ומתארגנת לשלמות חיה נושאת מרפא". (שם עמ433)
כך, לסיום השנה, אני מחזירה לסמיר את ההשלכות עלי באמצעות נתינת המסכה שייקח לביתו. הוא, מצדו, מבקש ממני ש"אקנה" ממנו את המתנה העטופה בשחור, כאומר לי שאתן לו חלקי עצמי בריאים מחשכת החירשות והעיוורון (הבד השחור). דרך מסכת העצמי סמיר מקבל את עצמיותו, את נפרדותו ואת זהותו, כמתנת התרפיה.
האל הנכה
עבודה מלוחות עץ וגואש (בתמונה), שיצר במקביל לפעילות עם מסכת הסיני.
הצבעוניות כאחד מן הסמלים של העצמי מתבטאת בעבודה זו: סדר, גבולות, נפרדוּת. קומפוזיציה צבעונית, המזכירה דגלים של מדינות, דגלים כסמל לזהות ועצמאות. את שני הלוחות המרכזיים חיבר סמיר בחוטי ברזל, חיבור חזק.
מתוך המפגש הטיפולי עם האם הטובה, "הצהובה" נולדה חיוניות צבעונית, נולד אגו צעיר, היכול להיות מודע לכוחותיו. החיבור החזק בין השניים (הלוחות המרכזיים) יכול להעיד על כך שנפרדוּת תמיד תהיה יחד עם חיבור. כך מתאפשר הציר אגו – סלף, מסע אינסופי, אינדיבידואציה של הנפש להתאחד עם האחר המנוגד לה.
אמפיליפיקציה למקרהו של סמיר מצאתי במיתוס של הפיסטוס - האל הנכה. הוא היה בן האלמוות היחיד שהיה מכוער ופיסח, כפות רגליו היו הפוכות: אצבעות לאחור ועקבים לפנים. מסופר שאימו חסרת הבושה השליכה אותו מן האולימפוס, כי לא אהבה את התינוק הפגום. כשפגע הפיסטוס בקרקע, נשברו שתי רגליו. למזלו, מצאה אותו תטיס, נמפת ים טובת לב, שריפאה את פצעיו, וגידלה אותו כבנה. כשבגר והיה לנער, מסרה אותו תטיס לידי משפחת קיקלופים, שגידלוהו ולימדו אותו את מלאכת הנפחות. הוא מוכר כאל המתכות והנפחים. הוא נראה כאנטי גיבור- מעוות, צולע, נכה... לא לפי הנורמה, שנאלץ למצוא דרך חיים אחרת. הפיסטוס השתמש באש בצורתה החיובית ליצירה, ובצורתה השלילית להגנה על עצמו ועל האחרים. הוא לעולם אינו קורבן, למרות מצבו: לא שייך, מעוות, נכה... במיתוסים אינו מצטייר כמסכן. על כן הוא יכול להדריך וללמד מהו כוח פנימי, יוכל להפוך כוח הרסני לכוח בונה. יש בו האומץ למצות ממה שיש, ולהיות שמח ביצירתו תהיה מה שתהיה. הוא בוחר להיות שונה מאימו הדוחה. לפיכך, אינו הולך לאיבוד בתוך נפש האם אלא יוצר את אישיותו הנפרדת.
מסכת הדגל
סמיר חזר מן החופש הגדול (חודשיים), אנחנו ממשיכים את הטיפול. סמיר מבקש להכין מסכה מגבס. הוא מכין אותה על גבי אימום של מסכת פלסטיק שקוף (מסכה מוכנה).
הוא מניח תחבושות טבולות בגבס על גבי מסכת האימום. כשהגבס מתייבש, הוא מוריד את המסכה מן האימום, וצובע אותה בצבעי גואש: שחור בראש, אדום בעיניים וסגול בפה. הוא שם אותה על פניו, חש אותה, פניו עטויים במסכה. לאחר שהות קלה עם המסכה, הוא מוריד אותה מפניו, ושם על שולחן העבודה. בסכין יפנית הוא חותך בגבס המסכה פתחים גדולים לעיניים ולפה. הצבעים של המסכה מתכסים אבקה לבנה, כתוצאה מן החיתוך. סמיר שב וצובע, מחזק את הצבעים, ושוב עוטה את המסכה. הוא נראה נינוח, ומאחורי המסכה אני חשה שהוא שמח. הוא מוריד את המסכה ומניח אותה במדף שלו בין עבודותיו.
המסכה של סמיר עשויה מגבס, חומר רך, שהופך לקשה ומשמש לתיקון ולריפוי של שברים. חומר שאפשר לעצב כשהוא רך וכשהוא קשה. כשהחומר רך, הוא מעצב אותו לצורת פניו, וכשהחומר קשה ואטום, הוא חותך בו בעוצמה בסכין ויוצר לו את המסכה הרצויה, פוער בה פתחים לעיניו ופיו. בזכות המסכה המאפשרת לו להישמע דרך PER- SONO , חוויית האילמות והעיורון מונצחת בעוצמה דרך הפעולה של הסכין הנלחמת במציאות, אגו גיבור היוצר מעברים ודרכים היכן שהוא צריך.
נוימן, בספרו על התפתחות האגו אצל הילד, יצר שלבי התפתחות מהשלב האוריבורי- מטריאכלי של אחדות טוטלית עם האם, וחוויה של participaton mystic , שבו האם נושאת את העצמי של הילד, והיא אף הסלף שלו. למעבר של הילד לפטריאכט שבו האגו אקטיבי ומתגבר על תלותו באם. אפשר, לדעתי, לראות את סמיר דרך מסכתו את היותו בשלב הפאלי-מאגי, שבו מתפתחת שפה ויכולת סימבולית. יש פנטזיות מאגיות, מתגלה יצירתיות רבה, הוא מכוון על ידי אגו אקטיבי, עם רצון להשתמש בכוח (הסכין). מתחילה עצמאות כלפי הזולת ועצמאות מהסלף, ולכן עולה ומתגבש הציר אגו-סלף. עם זאת, הוא עדיין חי בעולם מטריאכלי-אימהי. התודעה לא בטוחה. חשוב לסמיר שישתחרר מן האם ויעבור לפטריאכאט – האב. זהו מעבר לשלב המאגי- מלחמתי. המאגיה הכרחית להתמודדות, כי אילו היה מודע לחולשתו, הפחד היה גובר והוא לא היה פורץ קדימה.
המסכה צבועה בסגנון המזכיר לי את האסתטיקה של הדגלים: פסי צבע, כשכל צבע מופרד בגבול ברור. השימוש בדגלים החל בשדות הקרב העתיקים, לשם תיאום וקישור בין יחידות, ובמרוצת הזמן הם שוכללו לכלי איתות וזיהוי, בייחוד באזורים שבהם היה קושי בתקשורת. משהחלו מדינות להקים ציים גדולים, במאה ה-15, נוצר הצורך לזהות בים, ממרחק ניכר, לאיזו מדינה שייכת הספינה. צורך זה הביא ליצירת דגלים גדולים יחסית, בצבעים חדים וברורים ובעלי צורה גרפית חדה, במקום סמלי האבירים ופסי הבד של ימי הביניים. אפשר לדמות את סמיר כאונייה, בים הסוער של מציאות החירשות, תסמונת אשר, שתל וגיל ההתבגרות, היוצר את הפרסונה כדגלו- זהותו, כדי שיוכל לתקשר החוצה ופנימה, ולמצוא בעולמו את היציבות ואת ההבנה. אפשר גם לדמות את האגו הצעיר, המאהב, היוצר התחלה של נפרדות מן האם, הוא, האגו, כספינה בים האם הלא מודע.
נצר, בספרה "הקוסם, השוטה והקיסרית" (עמ' 245), כותבת, שצבע כשלעצמו מהווה סמל. הצבעים פועלים עלינו בכוחות רגשיים של משיכה ודחייה. מכאן, שלצבעים יש משמעות ארכיטיפלית. צליל המילה "צבע", מזכיר גם "עיצוב", הרומזת לעיצוב התחושות והרגשות של הרובד הלא מילולי. אדום (באזור העיניים) קשור לצבעים האקטיבים, חמים, רגשיים- דחפיים הקשורים לטבע האדמה והגוף, ולשמחת חיים. וגם קשור לעוצמה ולחיוניות, לפוריות הדם וליצרים, ולרגשות חזקים של אהבה, תשוקה, שנאה, כוחונות ותוקפנות. סגול, ( באזור הפה) נחשב לפסיבי, קר, וגם רוחני ומרוחק, אבל גם בעל איכויות מסתוריות ואזוטריות. שחור, (במצח) מסמל פחד, אבל, סכנה, איום, רוע, דיכאון, שליליות, יצרים אפלים, תוקפנות חבויה, סבל ומוות, כיאה לצבע הצל. לבן, צבע הבסיס שמציץ ונחשף מחדש במקומות שנחתכו בידי סמיר עם הסכין, מסמל חגיגיות, טוהר, התעלות, רוחניות, טוב, תמימות, קדושה, ועם זאת, גם מוות, משום החיוורון, שהוא מיעוט אנרגיה.
שלושה צבעים צבע סמיר. שלוש מסמל את המעבר מן המצב האחדותי הראשוני- האורוסבורוס, להבחנה בין התכנים המרכיבים שלו, שבו האחד מתפצל לניגודיו, והשלישי, שהוא הסינתזה וגם יוצרה של שני הניגודים המזדווגים שבה. אפשר לראות במסכת הדגל של סמיר את השחור על המצח כאחד הראשוני והלא מודע, שממנו החלה להיווצר המודעות האדומה והכואבת של העיורון, והשלישי הסגול של הפה והשפה, המאחד את הידיעה, הנושאת בתוכה כאב רב, עם אי הידיעה ואי היכולת לדבר בשפה המקובלת, שפת המילים. אי הידיעה היא גם זו שמאפשרת את המאגיה והתום, המלחמה וההתמודדות של סמיר, נער בגיל ההתבגרות היוצר את דמותו, הפרסונה שלו בעולם.
מסע הגיבור דרך בובות
"הבובה נולדה בשחר העתים,כשראה האדם הראשון את צילו בפעם הראשונה וגילה שזה הוא עצמו ולא הוא בעת ובעונה אחת.כך הבובות,כמו צילו של האדם,חיות ומתות עמו" חבייר וייפניה
במחצית השנייה של שנת הטיפול, החל סמיר ליצור בובות ולהציג אתן. הוא נהג לבקש ממני שאציג ראשונה עם הבובות שיצר, הוא הניח ראשו על השולחן, מביט בי כילד המקשיב לסיפור לפני השינה. לא פשוט להציג עם בובה וגם לסמן בו בזמן. הידיים שמחזיקות בבובה צריכות גם לסמן את מה שהיא אומרת. סמיר היה רואה את הקושי שלי. הוא היה לוקח ממני את הבובה בחיוך סלחני, והיה מציג בכישרון וביצירתיות. הוא החירש האמון על השפה של החירשים היה יכול להציג וגם לסמן בו זמנית.
סמיר מתחיל את מסע הבובות עם בובה אחת ראשונה של מפלצת הנלחמת בי ובו בדרך משחקית, סמלית, דרך מעודנת של תיאטרון הבובות. מצטרפת אליה בובת הבן (ראו תמונה בהמשך עם שיער ורוד), שנלחמת במפלצת. במהלך פגישות נוספות הוא יוצר עוד בובות לפי הסדר: הבת (שיער ירוק), מפלצת שנייה, הארנב, הורים-ציפורים ומפלצת שלישית. הבן הגיבור הוא האח של הבת (שיער ירוק ארוך). הוא מציל אותה מתוקפנותן של המפלצות. הוא נלחם בהן לבד, בחירוף נפש, עד שמגיע הארנב, שעוזר לו במלחמה, ולפעמים גם עוזר למפלצות הרעות. ההורים-ציפורים (אמא-כנפים ורודות, אבא-אדומות), מופיעים ונושאים את הבן עמם לשמים, ולעתים גם את הבת, ומצילים אותם מן המלחמות המתישות. הבן, שמרגיש לבד על האדמה, קורא להוריו הציפורים לרדת מן השמים. הן שומעות את קולו ויורדות אליו, לוקחות אותו אתם לשמים.
הגיבור
לקראת סיום שנת הטיפול מתרחשת דרמה רבת עוצמה, בובת הבן נלחמת מלחמה איומה במיוחד שבה היא מפרקת, והורגת את כולם (תמונה – מוות). היא לוקחת מההורים הציפורים את כנפיהם והופכת את עצמה לציפור. בן-ציפור הוא השורד, הגיבור של המסע.
המפלצות אח ואחות הארנב הורים ציפורים
גיבור - להתגבר על קושי: תכונת אופי, מעצור, מצב רוח, דחף, יצר, רגש,פחד, ספק.
להתגבר - גבר (לעומת הנשי-אימהי המכיל מעגלי שומר) – האגו מאופיין בתכונות גבריות – הפריצה של האני כפאלוס, חץ קדימה אל העתיד. כאקט לוחם, נאבק, מסרב לוותר, מתעקש על רצונו ההישגי, נחוש, תקיף-תוקפני, אקטיבי, יוזם, מכוון. האלמנט הקווי המפלס דרך אל העתיד. הקו של ציר האקסיס מונדי. האגו כגיבור – עשייה. פעולה. הוצאה לפועל. המוציא לפועל של העצמי.
מן השלם הראשוני-אם-ילד. היעדר תודעה. הים, עולה ישות נפרדת, האי מהים. ההבקעה. הלידה ממי השפיר - מסע הגיבור הראשון. מאבק במפלצת-אם. אחר כך ביסוס יחסים עם האם-לא-מודע. ציר אני-עצמי - קו שהוא מסע הגיבור. דיאלוג מתמיד בין האני המודע והלא-מודע. כל משימה שהגיבור-האני עומד מולה היא לעמוד מול הרגשות-צרכים-דחפים פנימיים והתייחסות מודעת. מסע פנימי. ללכת פנימה. פנימה והחוצה. זה קו הדרך. הנרטיב. רצוא ושוב. מסמל אותו הרמס. המילה גיבור מתקשרת לנו עם עלילות גבורה יוצאות דופן, עם תכונות אישיות יוצאות דופן. הגיבור גדול מן החיים. באמת, פעמים רבות יש הרגשה שהחיים גדולים עלינו ושצריך להיות גדול מן החיים כדי להצליח, או לפחות לשרוד. שהחיים הם באמת מעשה הרואי. גיבור בסיפור הוא גם דמות ראשית בעלילה. כל אחד מאתנו הוא גיבור עלילת חייו (כדמות ראשית-מרכזית), שכולל בו בפועל שילוב של גיבור, אנטי גיבור, גיבור כושל וגיבור פצוע. היכולת להמשיך להתמודד עם משימות החיים, מתוך קבלה של כוחנו, ובו בזמן את גבולות הכוח והקשיים– מאפשרת את התהליך.(נצר)
מאבק הנפש להתפתחות ואינדיבידואציה הוא מסע הגיבור, מסע על הציר אגו–סלף, בין מודע ללא מודע, המסומל גם כמאבק בין אור לחושך. אצל סמיר, המאבק בחושך של העיוורון מעצים עד מאוד את מאבק הגיבור במפלצת, תודעה הנאבקת בכוח בולעני כדי להיפרד ממנו. היפרדות מן העיוורון, החושך והמוות, לחיים שיש בהם בריאות, פיקחון, אור, חופש ושליטה.
המסע של סמיר דרך תיאטרון הבובות שלו, מבטא בצורה מעוררת התפעלות את השלבים של הגיבור הארכיטיפי. בפרק הבא אתאר את ההקבלה בין מסע הבובות של סמיר לבין תיאור מסע ההתפתחות מילדות לבגרות של הגיבור הארכטיפי, (רות נצר- מסע הגיבור, הרצאות)
תחנות במסע
לידה, סמיר - הב ן- אגו נולד מתוך מאבק במפלצת הראשונה.
פרידה וגירוש מגן עדן, הבן מוצא את עצמו לבד מול שלוש מפלצות מסוכנות מאוד, המסמלות, לדעתי, את החירשות, את השתל ואת העיוורון של סמיר.
יתמות וסכנות קיומיות, הבן מוצא את עצמו לבד מול המפלצות, ונאבק בהן בחירוף נפש.
מורה דרך, אח, סמיר יוצר לעצמו בת-אחות, כבת ברית וחברה למסע. הוא- הבן, נלחם במפלצות שרוצות להמיתה, ומגן ומציל את אחותו- אנימת נפשו.
הורים חדשים, סמיר יוצר לעצמו הורים- ציפורים, הורים אידיאלים, שיכולים להוליד אותו מחדש, כמי שיהיה בריא וחופשי.
מאבק באם הגדולה - הטבע, סמיר שב ונאבק בכוחות עצומים, החוברים יחד כנגדו בדמות של שלוש המפלצות. לעתים הוא נותן לי להחזיק בהן, וכך נאבק במי שמחזיק. מטפל מוליד את הכול– זו האם הגדולה והטבע.
טריקסטריות, סמיר יוצר את הארנב, יצור טריקסטרי בעל אוזניים גדולות וגוף שמנמן, יצור שיכל לשמוע ולחוות את העולם באמצעות גופו וחושיו. הוא עוזר לו במאבקיו במפלצות, ואחר כך בוגד בו אתן.
גבורה ככוח פיסי, הזדהות עם הגברי – האב, חִִברות, מוסר ומצפון, קורא בקולו להורים-ציפורים, הרחוקים למעלה בשמים, מתחבר אתם בדרך חברתית-אוניברסאלית של קול ושפה. קולו של סמיר הקורא להוריו מרגש אותי מאוד. אני שומעת לראשונה רגש ואינטונציה.
חניכה, חישול כוחות אגו, נלחם כל שבוע במפלצות וכך מחשל את כוחותיו, והופך לנער.
מרד באב, אינדיבידואליות, התמודדות עם גאווה, הקרבה הרואית, גאולת הנשי-האנימה, מציל באופן תמידי את האחות-האנימה מידיהן של המפלצות, וכך גואל את האנימה שלו. זוהי גם מלחמה בגברי-האב, שרוצה להיות שליט יחיד, פטריאכלי בנפש הגיבור. זהו מסע אינדיבידואציה של חיבור הניגודים אנימה-אנימוס וכך מימוש האינדיבידואלי
מימוש רוחני, חיפוש משמעות, עולה למעלה לשמים, עף עם ההורים-ציפורים המצילים אותו ממפלצות האדמה. הוא בשמים, מחפש אחר הרוחני ואחר משמעות למציאות חייו הקשה.
שיבה אל ההתחלה האימהית, מפרק את כל חבריו למסע, ואת הוריו הציפורים, מהם הוא לוקח את זהותו החדשה. מתוך המוות הוא נולד מחדש.
קבלת המגבלות, השלמה והתפיסות, זו אינה קבלה של הנכות המגבילה. הבן-ציפור עף במרחבי היקום, מקבל את מוגבלותו הציפורית, לבד בשמים ללא חברים והורים למסע. שב רגוע, מפויס עם זהותו החדשה, בחדר הטיפול הוא משתנה, נרגע, יוצר את מסכת הדגל, מונע על ידי כוחות חדשים.
קבלה והכנה למוות, כציפור המודעת לחייה הקצרים.
טרנספורמציה - מוות ולידה מחדש
לקראת סיום שנת הטיפול מתרחשת דרמה רבת עוצמה, בובת הבן נלחמת מלחמה איומה במיוחד שבה היא מפרקת, והורגת את כולם (תמונה – מוות). היא לוקחת מן ההורים הציפורים את כנפיהם והופכת את עצמה לציפור, בן-ציפור הוא השורד, הגיבור של המסע
המוות באלכימיה הוא תמיד סמל לשלב מעברי, ולכן תמיד בעקבותיו באה התחייה. ללא מות הישן, לא יבקע החדש. מוות הוא תמיד הוויתור על הקיים והסבל הכרוך בכך. אלא שהוויתור מאפשר התהוות חדשה, ולכן הוא הכרחי. מוות, כלידה מחדש, הנו הארכיטיפ של כל מצבי המעבר בחיי האדם, והמעבר מתאפשר באמצעות הוויתור, הקורבן, מות הישן. סמלים של מוות ולידה מחדש אנחנו מוצאים במיתוסים. המיתוס המצרי מספר על האל אוזיריס, שהוא אחד מצאצאיו של אל השמש. אחיו סת שנא אותו וניסה להרגו.
מוות
מוטיב הביתור מופיע במיתוסים שונים כהתגלמות הספרציו – ההפרדה. הלא מודע מפצל ומפורר את תודעת האני, שכבר נוצרה והתגבשה. במיתולוגיה המצרית, זהו הביתור של סת, החיה הפראית, את אוזיריס, הוא האל-אדם המבותר והסובל (כמו דיוניסוס וישו). ההתקפה של סת על אוזיריס מסמלת את סכנת ההתפרקות האורבת לתודעה, שנראה שכבר התבססה. האיחוי מחדש של הבתרים על ידי איזיס, מסמל את האפשרות לעמוד בביתור ובפירוק המשברי, וביכולת לטרנספורמציה מתוכו בשלב התפתחותי גבוה יותר. הביתור מאפשר באופן פרדוקסלי את ההתפתחות הנפשית: איזיס, האם הגדולה, כדגם מוקדם של העצמי הארכיטיפי השואף להתממשות, ממיתה-מבתרת (באמצעות סת), כדי להכריח את ההתפתחות של (אוזירוס). הנפש מבותרת (דיסאינטגרציה) על ידי סבל בצומתי מעבר ומשבר, כדי להתאחות מחדש (אינטגרציה), באיכות נכונה יותר לקראת ייעודה.
(נצר, מסע אל העצמי עמ' 212)
לידה מחדש
במיתולוגיה היוונית, וכן במיתולוגיות אחרות, האמינו שעוף החול – הפניקס הוא ציפור האש הקדושה. לפי המיתולוגיה המצרית, עוף החול חי במדבר במשך 500 או 1461 שנים, לפני שכילה עצמו באש וקם מחדש לתחייה מן האפר. עוף החול הוא תמיד ממין זכר, והוא אינו מתרבה. לקראת סיום חייו, הוא בונה לעצמו קן העשוי ענפי קינמון, ומצית את עצמו. מן האפר נוצר עוף החול החדש, אשר לוקח את האפר של עוף החול הישן, עוטף אותו בקליפה עשויה מור, ומניח אותו בהליופוליס שבמצרים. עוף החול מופיע בספרי המתים המצריים, ובהם הוא מתואר לרוב כמו אנפה ולעתים כנחליאלי צהוב או כעיט עם נוצות אדומות וזהובות. הוא מקושר לאל השמש רע, הנולד כל יום מחדש, לאחר מותו בערב הקודם. המצרים קישרו את עוף החול גם למילה "בנו" - כלומר גרעין דקל, הצומח מתוך חולות המדבר. זהו גם מקור השם היווני "פויניקס" שמשמעו ביוונית "צבע חום-אדום".
החיה מסמלת את היצרים, הדחפים, האינסטינקטים והתחושות, שמשכנם הוא בלא מודע. בשפתו של פרויד – האיד, בשפתו של יונג – הצל. כשהאגו חלש, הוא חווה את היצרים כמפלצות. בתחילת הטיפול, סמיר יצר מפלצת ולבש אותה. הוא החצין את היסוד החייתי הארכיטיפי, המשרת את האדם.זהו מדריך פנימי הנשלח על ידי העצמי. בהמשך יצר את הציפור, חיה המייצגת את היסוד הרוחני שבנפש, את התודעה בעלת היכולת לראות במבט מגבוה, להמריא מעבר למציאות הקונקרטית. הציפורים מייעצות על פי רוב לגיבור. הסמלים כמו הציפור הם השפה שבה הנפש הלא מודעת מדברת אלינו. הסמל מתאר מציאות פנים נפשית. הסמלים מגיחים באופן ספונטני ממעמקי הנפש דרך חלומות, אמנות, מיתוסים. הבן, המסמל את העצמי, הפך לציפור, המסמלת עצמי חופשי, היכול להתנועע ללא מגבלות, ויכול להשמיע את קולו היפה ללא שפה ומילים.
ארכיטיפ הציפור בכלוב
הפסיכואנליטית היונגיאנית Linda Schierse Leonard כתבה את הספר "Meeting The Madwoman" (1993), על העצמת הרוח הנשית דרך שבירת דפוסים של פחד והרס עצמי לשם יצירת חיים מאוזנים ויצירתיים. המסע של סמיר, הנער המתבגר, העובר מחסות האם, המטריאכט, לאב, הפטריאכט, דומה לדעתי למסע הנשי. מעבר מהאימהי-נשי לגברי-האב ואיחוד פנימי שלהם. מצאתי בפרק , The Caged Bird, את קיומו של ארכיטיפ הציפור בכלוב. הכלוב הוא המוסכמות התרבותיות והחברתיות, החוסמות אותנו בפני גדילה והגשמה. הציפור מסמלת ברוב התרבויות את האפשרויות של הנפש להגשמה. היא יכולה להדריך לעבר הטרנסנדנטי, היא מחברת בין האדמה לשמים, בגלל מסוגלותה לעוף, את הרוחניות. במצרים, סימלה את הרוח האנושית, באפריקה, את הכוח והחיוניות, היא מסמלת נצחיות ולידה מחדש של הנשמה דרך מיתוס הפניקס.
הציפור, במעופה על פני המרחבים, מחברת את החלקים המבותרים. הכלוב של סמיר הוא גופו, על חושיו הלקויים: חירשות ועיוורון. הוא צריך לשבור, לבתר, להמית את כלובו-גופו, כדי למצוא לעצמו גוף חדש, בריא ויפה, שאתו יוכל לחיות חיים בריאים. סמיר-ציפור עפה רחוק וגבוה, ובמעופה היא מחברת ומרפאה את שברי הגוף והנפש. הציפור עפה בשמי היקום, חופשייה מחוקי האדמה, מתקרבת לשמש, מקור האור והחום, אל האב, לרוחניות, לשפה ולחוק חדשים, שפה הניזונה מקוליות הבאה ממוסיקת העצמי, כמו הציפור המצייצת ושרה אל העולם.
נולדנו לעוף
"כל עוד הציפורים אינן יכולות לעוף, הן חושבות את המעוף לדבר בלתי אפשרי" רבינדראנט טאגור
בטיפול באמנות, גילה סמיר את יכולתו לעוף,הוא יצר את עצמו כמי שיכול לבטא את חווייתו של נער חירש-עיוור עם גוף, קול ושפה של ציפור, וכך גם הוליד את האנימה, ציפור הנפש האדומה.
"יש לי ציפור קטנה בלב
והיא אולי כל התקוות
ולפעמים אני חושב
שהיא תשובה לאכזבות..."
סמיר המשיך לשנה שנייה של טיפול באמנות,הציפור שלו הונחה על המדף, הוא לא לקח אותה משם"היא" הייתה אתנו בחדר הטיפול, כשהיא מלווה אותנו ממקומה הארכיטיפי בהמשך המסע.
מקורות
אפק, בינה (1997). "סיפורי יוון העתיקה, מאגדות המיתולוגיה היוונית".הוצאת עופרים.
אלווארז, אן (1992). "נוכחות חיה", פסיכותרפיה פסי אנליסטית עם ילדים אוטיסטים, ילדים גבוליים, ילדים שנפגעו מחסכים, וקורבנות של התעללות". הוצאת תולעת ספרים.
הרמן, ל' ג' (1992). "טראומה והחלמה". הוצאת עם עובד, תל אביב.
יונג, ק' ג'. "זכרונות, חלומות, מחשבות". הוצאת מודן, בן שמן.
כהן, תרצה (2003)."תיאטרון הבובות כמרחב תקשורתי מרפא בין חירשים לשומעים".
נצר, ר. (2004)."מסע אל העצמי, אלכימיית הנפש - סמלים ומיתוסים". הוצאת מודן, בן שמן.
נצר, ר. (2008). "הקוסם, השוטה והקיסרית, קלפי הטארוט במעגל החיים ובתרפיה". הוצאת מודן, בן-שמן.
פארקר, ג.ופארקר, ל' (1988)"חלומות", ספריית מעריב.
שבתאי, א. (2000). "המיתולוגיה היוונית". מפה - מיפוי והוצאה לאור.
שטיינהרדט, ל' (2004). "בין כוכבי שמים לחול הים, עשיית דימויים בטיפול באמנות ובמשחק בחול", הוצאת שער הים.
שלו, שרה ( 2008)."חלום והחלמה, הלא-מודע ותפקידו בתהליכי ריפוי וצמיחה על פי התפיסה היונגיאנית", הוצאת הקיבוץ המאוחד.
Schierse Leonard, L."Meeting the Madwoman, Empowering the Feminine Spirit, Breaking Through Fear and Destructive Patterns to a Balanced and Creative Life", Bantam Books, 1993
Karen A. Signell, Ph.D., "Wisdom of the Heart, Working with Women's Dreams", Bantam Books, 1990
יוסי בנאי ויגאל בשן, השיר "יש לי ציפור קטנה בלב"