אורית גרוס - מטפלת בתנועה
or_gross@yahoo.com
על ספרו של יורם עשת-אלקלעי אדם הולך הביתה
"את הסיפור הזה אני כותב בראשי זה עשרות שנים, מאז היום שבו הכריזו על מותי. כמו ערפילית של אבק הסיפור מסתחרר במוחי והולך ומתגבש לכדי שלמות כוכבית ברורה וצלולה. אין זה מסמך היסטורי, אלא הסיפור שאני מספר לעצמי היום, ממרחק של כמעט ארבעים שנה, על המלחמה שלי – ובעיקר על מה שהתרחש אחריה".
זוהי פסקה החותמת את הפרולוג, פסקה שמתמצתת כמו קפסולה, את הווייתו, את אופיו ואת מטרתו של סיפור "מותו" וחייו של יורם עשת-אלקלעי.
ב-18 לאוקטובר 1973, נפל פגז בשולי השוחה שבו עמד חייל המילואים יורם עשת-אלקלעי, פגז שריסק את מוחו, או במילים מדויקות יותר - פגז שריסק את חייו. שם, על גדות התעלה החל מסע ארוך ומייגע בדרכו אל חיים תקינים ומלאים ככל האפשר. שם החל מסעו חזרה הביתה אל ביתו שלו, אל עצמו, כשכתיבת הספר היא רובד נוסף בשכבות המסע הזה.
ואולי לא במקרה, בדפיו הראשונים של הספר שבהם מתוארים הימים שקדמו לפציעה, מובא הקטע הזה: מעמדת המאג בשעת שמירה, צופה סביב אל השדות בשולי הכפר, הוא מבחין בחייל מצרי שחוצה את השדה בצעדים מהירים והחלטיים. הוא עוקב בדריכות אחר הליכתו המהירה כמעט לוחץ על ההדק, ובאחת הוא קולט שהאיש שצועד לפניו פשוט הולך הביתה. מלחמתו של ההולך הסתיימה.
בדומה לחייל המצרי, גם עשת-אלקלעי יתחיל את דרכו הביתה עוד בטרם תסתיים המלחמה, אבל דרכו לא תחצה שדות, ויחלפו עוד חודשים ארוכים עד שיוכל לעמוד על רגליו וללכת. בנקודה שבה הסתיימה עבורו מלחמה אחת, החלו מלחמות אחרות – המלחמה על חייו ו"מלחמת" השיקום שלו, מלחמות שגם במהלכן נאספים ניצחונות ואבדות.
אך בל ישגה הקורא. אין זה ספר על מלחמה. זה ספר על התמסרות לתהליך שיקום ועל המאבק לשרוד ולחיות חיים מלאים ובעלי ערך למרות ועם הנכות, ובכך כוחו וייחודו.
חלקו הראשון של הספר- סימני חיים - עוסק בליקוט ובארגון חומרים, כמו איסוף רסיסים להשלמת תמונה קוהרנטית, הקשורים לימי המלחמה והפציעה.
חלקו השני - חורים במסך הקרוע - מתאר את ימיו במחלקה הנוירוכירורגית.
"לאחר הטיפול, (פיזיותרפיה שבו הוא מנסה ללכת - א"ג) אני מהרהר בכך שאני כעת כמו תינוק, לומד מההתחלה את כל מה שידעתי לעשות פעם באופן אוטומטי. לא, לא כמו תינוק, אני מתקן. אף אחד אינו מלמד תינוקות ללכת, הם לומדים לבדם, בדרך שלהם". כמו מי שבוקע מחדש מתוך קליפה שנסדקה, הוא קולט בהדרגה (צללים וקולות) מי הן הנפשות הפועלות סביבו ולומד את סדר ושגרת החיים במחלקה. תיאוריו את המתרחש סביבו ואת מה שמתרחש בגופו שלו (כמו למשל הכאב הבלתי נתפס בשערות גופו...) חיים ומדויקים, עד שנדמה לי, כקוראת, שגם אני שם בחדר בין המיטות, שומעת חריקת גלגלים שקרבים למיטתו – סימן לבואו של האח סוויסה ועגלת הטיפולים שלו, או מוצאת את עצמי מתרגשת כשרגלו המשותקת מפתיעה ומתעוררת לתנועה, מעודדת אותו כשהוא מדבר אליה שתזוז... הפרטים הקטנים הם שבונים את צעדי המסע שלו, והקורא הולך לצדו, לעתים מאחוריו, ולרגעים גם לפניו.
חלקו השלישי - שיקום עצבים - מתאר את המעבר ואת החיים במחלקה שיקומית, שלב נוסף בדרך אל העולם שמחכה בחוץ. במחלקה הזאת החיים דרשניים ופחות מוגנים מאלה שבמחלקה הנוירוכירורגית - כעין מעבר ממקום רך עוטף ומגונן אל מקום קשה ואדיש כמעט. כאן מתוארת עבודה קשה ומייגעת. "בדידות, עצמאות ותפקוד, זה שם המשחק במחלקת שיקום עצבים: ללמוד, לבצע להשתפר – ומעל לכול לעשות זאת לבד, בלי עזרה" – מילים פשוטות וברורות לפעולות כמעט בלתי אפשריות כמו רכיסת כפתורי מכנסיים, או כתיבה ביד ימין למי שהיה שמאלי עד רגע הפציעה.
חלקו הרביעי - בדרך הביתה - מתאר את הדבר הקשה מכול: השיבה הביתה. המעבר ממחלקת השיקום אל חיים עצמאים. פרק זה נוגע יותר מן הפרקים האחרים בספר גם באותם אנשים קרובים החיים לידו ובצלה של הפגיעה.
לא בכדי מסתיים הספר בקטע שבו עשת-אלקלעי "מדבר" אל בנו, שעה שהוא מלווה אותו מן הגן חזרה הביתה. "אבא, אני רעב, בוא ניכנס הביתה. וכך, ידך בידי, אנחנו נכנסים וסוגרים את הדלת מאחורינו". לכאורה ימים כתיקונם. אבל צל נוכח שם בין שניהם. ה"נגטיב" של צל זה מוצג כבר בחלקו השני של הספר כשהוא מתאר שעת פגישה בבית החולים: עוד רגע הוא יפגוש את בנו בן השנתיים שלא ראה מאז הפציעה. והבן מתקרב מבקש את קרבתו. שם, בכנות מעוררת כבוד מביא עשת-אלקלעי עדות לכאב ולמרחק, ולא הפיזי, שמונע את הנגיעה. וכשהוא לא מצליח לחבק את בנו, מבקש הבן אישור מאמו לחבוש קצת את אביו ומעביר על גופו את התחבושת הלבנה. זהו רגע קטן ומצמרר של כאב גדול, ללא מילים.
שתי התמונות האלה - היעדר החיבוק והרצון לסגור את הדלת מזמנות שאלות חשובות: האם אפשר בכלל "לסגור דלת"? או האם יש סוף או נקודה או רק אתנחתאות או רגעי הכרה בתהליך הסיזיפי הזה של שיקום – של נפש, של גוף, של יחסים, של חברה? והרשימה ארוכה. וגם אם מתאפשרת סגירת דלת, האם זאת סגירה מהודקת? ועד מתי? כתרפיסטית אני מוצאת את השאלות האלה לאורך הדרך שלי במרחב העולם הטיפולי.
קריאת הספר אדם הולך הביתה במשקפיים של תרפיסטית בתנועה מעלה שאלות נוספות לגבי מקומו ותפקידו של הטיפול הרגשי בתהליך השיקום, והרהורים על הקשר המורכב שבין הגוף לנפש, הפצעים הפיזיים והנפשיים של הנכה של משפחתו, וגם של המטפל.
אני מבקשת לסיים שורות אלה בתמונה הלקוחה מעולם הזיכרונות מתקופות שונות בחייו, שמלווה את הנרטיב. הקטעים האלה הכתובים בטקסט באות רזה, יוצרים רקמה נוספת לתהליך, ומאירים חוויות משמעותיות בחייו וצדדים באישיותו.
שנים אחרי הפציעה, עשת-אלקלעי חוזר לסיני. בכפר של חושות מבמבוק ששמו בסאטה הוא פוגש מצרי מבוגר. הם מחליפים שני משפטים כשהמצרי מספר לו שהוא מאיסמעיליה, ועוד משפט מגלה שהוא בעל מטעים, ועשת-אלקלעי שמכיר מקרוב, שמכיר בגופו את האזור, מפתיע את המצרי ואולי גם את עצמו.
"מכיר את דרך החול שמגיעה מתעלת סואץ? זו עם המסגד הקטן בקצהו?
כן, שם המטעים שלי. הוא (המצרי, א"ג) נבוך בעליל, ופתאום הוא מקשה: איך זה שאתה מכיר את המקום כל כך טוב?
אני נוטל את ידו בידי, מוביל אותה ומניחה על השקע הגדול בצדו הימני של ראשי, לבי פועם בטירוף ושפתי מתלעלעות בבכי: זה מהמטעים שלך. והוא מחבק את כתפי אויבי משכבר הימים, בוכה יחד איתי".
לקיחת היד הזאת, התנועה הקטנה אל מקום הפצע בגופו שלו כמוה כנגיעה בנפשו. שם בסיני, עומדים שני הגברים, חשופים ונוגעים זה בנפשו של זה, ונגיעתם נוגעת וצורבת את נפשו של הקורא המתבונן בהם.