התבוננות נפשית - פרק מספר של ד"ר עומר לאנס

ד"ר עומר לנס- יו"ר האגודה לטיפול זוגי ומשפחתי, מנהל ומרצה בביה"ס לפסיכותרפיה, מכון מגיד
omerlans@013net.net

"אלו שלא מתו ואלו שחזרו לחיות" - נרקיסיזם ותהליכי עיבוד אבל

"אני ב'בְּרוֹךְ' נוראי, אתה חייב לעזור לי לחשוב איך יוצאים ממנו, אם בכלל יש אפשרות כזאת. שמעתי שאתה טוב במשברים ללא מוצא..." - כך פתח אהוד, מרצה באקדמיה בן ארבעים וחמש, את פגישתנו הראשונה. מיד הוצפתי בגל חרדה ונזכרתי בחוויית המפגש הראשון עם מורתי הנערצת לטיפול זוגי, ד"ר רותי לירון.

היה זה בוקר חיפאי חורפי אופייני, בתחילת סמסטר ב' של לימודי התואר השני, ואת רותי לא הכרתי. רק שמעתי דברי הלל ושבח מאותם סטודנטים ברי מזל שזכו כבר ללמוד אצלה. וכך, מלווה במטען של ציפיות המעורבות בניחוחות הערצה, חיכיתי בקוצר רוח לפגוש "אַיְיקוֹן", סמל ומופת בתחומה. רותי פתחה את הדלת ונכנסה לכיתה בהילוכה הצנוע. השתרר שקט ועשרים זוגות עיניים ואוזניים "עברו לדום". בקול שקט, בעל איכות מיוחדת של רוגע, פתחה רותי את הקורס וסיפרה על פגישה ראשונה שהיתה לה הבוקר עם זוג שפנה אליה לטיפול. "אתם יודעים", היא גילתה לנו, "זה בטח היה הזוג החמש-מאות וכמה שאני פוגשת במהלך עשרות שנות עבודתי ובכל זאת, כשפתחתי להם את הדלת, מיד חלפה במוחי השאלה: 'למה אני? למה באתם אלי? במה אני, הקטנה, יכולה לעזור לכם עם בעיותיכם שבוודאי הן מאוד מורכבות?..."

עד היום זכורה לי ההפתעה שחשתי, האכזבה הרגעית, ולאחר מכן הלגיטימציה לחוויותיי כמטפל צעיר, כשגיליתי שתחושות  החרדה, כובד המשקל והאחריות, שעימן התמודדתי בעבודה הטיפולית אז וגם היום, הן עדיין מנת חלקה של אשת מקצוע כה מנוסה ורצינית. דבריו של אהוד החזירו אותי בבת אחת לאותו בוקר חורפי בחיפה. אהוד המשיך בדבריו; כגברים רבים שפגשתי בתחילת הטיפול, הוא היה מכוּוָן-מטרה למרות ייאושו ובלבולו – כאילו אם יצליח להעביר לי את תמצית הדברים באופן המהיר והמדויק ביותר, ייפתרו הבעיות שהובילו אותו אל משרדי.

"הכרתי את סמדר דרך אורן", הוא החל לספר. "אורן היה חברי הקרוב ביותר מאז השירות הצבאי. הכרנו בטירונות ודרכינו לא נפרדנו מאז. בהרבה מובנים, הוא היה קרוב אלי יותר מהורי ומעדי, אשתי לשעבר. אמנם, לא גרנו בקרבת מקום ועסקנו בתחומים שונים – הוא בהיי-טק ואני בהוראה באקדמיה - אבל חברות כזאת לא מחליפים. היינו נפגשים במילואים וגם לקפה כשאורן היה מגיע לאזורנו. הוא היה בדרך כלל קופץ אלי לעבודה. כשנולדו הילדים היינו מבלים לפעמים עם המשפחות ביחד, כך שאורן למד להכיר את עדי ואני את סמדר".

"כשגיליתי שעדי בוגדת בי, אורן היה שם בשבילי; בשקט ובחוכמה שלו הוא לא יעץ לי מה להגיד ומה לעשות, אלא הקשיב והבהיר לי שיתמוך בכל דרך שאבחר. וכך, כשהחלטתי להילחם על הקשר וללכת יחדיו לטיפול זוגי למרות העלבון, באופן טבעי היה זה הוא שהשיג את השם והטלפון של אשת מקצוע מהמובילות בתחום. גם אחרי חמש השנים הקשות ביני ובין עדי, שבהן ביליתי בעיקר אני עם הילדות כדי שעדי תסיים את הדוקטורט המיוחל שלה, אורן תמיד עזר לי, בשקט ובחוכמת החיים שכל כך אפיינו אותו. כשלפני שנה גיליתי שהבגידות ממשיכות,  והחלטתי הפעם לעזוב את הבית למרות גילן הצעיר של הבנות – שוב היה זה אורן שעזר, ליווה ותמך. יחד מצאנו דירה מספיק גדולה, והרבה מהשבתות הראשונות שלי לבד עם הבנות היו ביחד אתו ועם משפחתו.

"זה לא היה 'חלק'. עדי נלחמה עלי ועל הנישואים שלנו. על אף בגידתה, היא טענה שהיא אוהבת אותי ופעם אחר פעם מצאתי את עצמי בזרועותיה, רק בכדי לגלות שהיא לא ממש רואה אותי ולא אוהבת אותי באמת. רק לפני חצי שנה הצלחתי סוף-סוף להיפרד ממנה סופית".

אהוד עצר, נאנח כאילו הוא אוסף כוחות, והישיר אלי מבט. שיערתי שאנו מתקרבים לחלק הקשה ביותר של הסיפור, שבעקבותיו הגיע אלי.

"לפני חודשים וחצי", המשיך, "אורן הגיע אלי בלי ההתראה הרגילה. הוא פשוט התייצב במשרדי במכללה והודיע: 'בוא, נוסעים'". אהוד חייך חיוך חם: "אתה יודע, בקשר מסוג זה, שהתשתית שלו נבנתה בצבא, מתפתחים מין קודים לא כתובים לאורך השנים והחוויות המשותפות, שמייצרים תחושה של הבנה ללא צורך בהרבה מילים – כאילו שלצאת באמצע היום מהעבודה ללא תכנון והתראה זה דבר הכי טבעי לטיפוס מרובע ומתוכנן שכמוני. לקחתי את ארנקי ויצאתי אתו. נסענו לבית הקפה המיתולוגי, במרינה על חוף הים.

"אחרי שהזמנו קפה, אורן נעץ בי מבט חודר כזה. פתאום ראיתי עד כמה פניו השתנו וגופו הצטמק, ועוד לפני שאמר משהו כבר ניחשתי שכיוון הדברים רע וחמור, רק לא שיערתי עד כמה. 'אני הולך למות', הוא אמר. 'הרופאים לא נותנים לי יותר מחצי שנה, וגם זה יהיה כנראה מגעיל למדי ועם הרבה סבל. מצאו לי סרטן עם גרורות בכל הגוף'.

"שתקתי. זה מסוג המצבים שבו כל ניסיון החיים לא יכול לעזור לך למצוא מה לומר. אורן המשיך בקול חד ונחוש : 'אני עושה לרופאים חיים קשים. לא מוכן לכל התרופות והניתוחים הניסיוניים שלהם. שימצאו קוף אחר לעשות עליו את כל הניסויים שלהם. אני הולך למות ואין מה לעשות יותר כנגד זה. אז החלטתי שעדיף לקבל זאת בלי הכחשות, להכין מה שאפשר בכדי לרפד ולהקל על סמדר והילדים את המשך חייהם, ואני רוצה שאתה תעזור להם בזה. עליך אני יודע שאני יכול לסמוך'.

"מכאן, הדברים התפתחו מהר. המחלה התקדמה במהירות ולא עבר זמן רב ואורן אושפז. כפי שניבאו הרופאים, הסבל היה רב, אך המוות הגיע מהר מהצפוי ותוך חודש הוא תפס את כולנו 'עם המכנסים למטה', מופתעים ועדיין לא מוכנים לבואו. לפני חודש היתה ההלוויה ומאז אני בבלגן נוראי".

למרות הסיפור העצוב, באופן מוזר נשמתי קצת לרווחה. משהו בפתח דבריו של אהוד רמז לי שאני בפתחה של סערה שכמוה עוד לא פגשתי. דבריו, למרות הכאב הרב והעצב שהכילו, נשמעו כמכוונים לתהליך טיפולי קשה אך מוכר לי, של סיוע וליווי בעיבוד האבל, שעימו קרוב לוודאי אהוד מתמודד.

"אתה יכול לספר לי יותר על הבלגן?" שאלתי כשראשי כבר מרפרף באופן דמיוני בכתביה של אליזבת קובלר-רוס (1973/2002), שחקרה את תהליך האבל, והתיאוריה שפיתחה הפכה לאורים ותומים בתחום השכול. חשבתי על שלב ההלם הראשון האופייני שהגדירה, ולתוך העיון הדמיוני הזה בחומר הרקע הפסיכולוגי התווסף מיד מאמרו של פרויד על אבל ומלנכוליה (1917/2002). לרגע קצר אחד נפלתי בפח היוהרה, והערכתי שאני כבר יכול לשער עם מה אהוד מתמודד.

ואהוד המשיך בשלו: "הבלגן האמיתי התחיל דווקא אחרי שאורן נפטר. כפי שהבטחתי לו, מרגע שהוא אושפז התייצבתי לשירות במשרה מלאה. ליוויתי אותו ואת סמדר בכל אחד מהשלבים הקשים עד הסוף המר, וגם אחריו. בימים שבהם הבנות נוהגות לבלות אצלי הורי טיפלו בהן, ואני הייתי כל הזמן על הקו מבית החולים לביתו של אורן. אחר כך דאגתי לכל ענייני ההלוויה וכל משך השבעה לא זזתי משם. האמת היא שהרגשתי בן-בית. את הוריו הכרתי עוד מהצבא, וגם עם אחיותיו נפגשתי הרבה פעמים לאורך השנים.

"זה היה גיהינום. אורן היה אדם בעל רשת של חברים אוהבת, מחבקת ואין-סופית – והמהירות והטרגיות של מותו, כשילדיו כה צעירים, גרמו למחזות קורעי לב במהלך השבעה. בתוך כל העצב האין-סופי הזה סמדר ואני גילינו זה את זו. הרבה שיחות לתוך הלילה. האהבה המשותפת לאורן והעצב שחָלַקנוּ חיברו ואיחדו אותנו, ופתאום זה קרה – וזה היה גדול וחזק משנינו. מצאנו את עצמנו, בתוך גל העצב, הכאב וההלם, מתאהבים זה בזו מעל הראש, מוצפים באשמה ובבושה ולא יודעים מה לעשות עם סבך הרגשות המציף.

"לפני שבוע היתה האזכרה, ומאז בעצם חזרתי הביתה. לקחתי קצת מרחק, מעין פסק- זמן, אבל הראש כל הזמן ממשיך לעבוד. מצד אחד, אין לי ספק שסמדר היא מציאה של פעם בחיים: חכמה, יפה, אמא נהדרת, חברה טובה. מצד שני, יש כאן פלונטר ענק. מהצד שלה, אם זה יתגלה, התגובות של הוריו של אורן, אחיותיו, הילדים שלהם, כל החברים – יהיו קשות מנשוא: הרי ילדיו אפילו עוד לא התחילו להתמודד עם משמעות האובדן. עבור הבנות שלי, שעדיין מתמודדות עם הגירושים והבלבול שחוו, הדבר האחרון בעולם שהן צריכות להתמודד עימו זה קשר כזה מורכב. ואני, איזה מין חבר אני, שרגע אחרי שחברי הטוב נפטר אני כבר מבלה בחיק אשתו? ובכלל, האם אני בטוח שסמדר באמת מאוהבת בי, או שאולי זה רק תוצר-לוואי ואשליה שמקורם באבל הכבד שהיא מתמודדת אתו. מי מבטיח לי שכשהיא תתאושש, היא לא תגלה שהקשר שלנו אינו עומד בפני עצמו, ואיך בכלל יש סיכוי לקיים קשר כזה כך שברבות הימים יתפתח לקשר בריא, כשצלו של אורן תמיד נמצא ברקע?"

אהוד נשען אחורה אל תוך הכורסה. הוא נשם נשימה ארוכה, כאילו פרק זה עתה מאה קילוגרם של חומר נפץ, מחכה שביד בוטחת אתיר את מטען הנפץ חוט-חוט, ללא סכנת פיצוץ. אני, לעומתו, חשתי שהמטען הזה עובר כרגע אל זרועותיי.

* ובאמת, מה קרה פה? האם זוהי אהבה אמיתית, או שמא מדובר באשליה רגעית? 

* איך זה שחבר כה מסור כמו אהוד מביא את עצמו למצב כזה, והאם יש בכלל סיכוי ליצירת קשר מיטיב במצב כה רגיש ומורכב?

כדי לנסות לענות על שאלות מורכבות אלו, ראשית עלינו להבין את אופיים של תהליכי האבל, שזיגמונד פרויד היה אחד מראשוני התיאורטיקנים שעסקו בהבנתם. אך בכדי לדון במודל האבל שתיאר פרויד, יש להבין חלק מתובנותיו לגבי נרקיסיזם והתהליכים הנפשיים הקשורים למושג זה ולעיבוד האבל.

שני מאמרים שפרויד כתב מהווים נדבך מרכזי בחשיבתו בנושא – "הצגת הנרקיסיזם" ב-1914, ו"אבל ומלנכוליה" ב-1917 – שניהם הציגו את התשתית להבנת תהליכי עיבוד האבל והאירו את הקשיים שבמיצוי תהליכים אלה.

מושג הנרקיסיזם מהווה פיתוח מרכזי בתיאוריה של פרויד. פרויד הבחין בין נרקיסיזם ראשוני לנרקיסיזם משני. הנרקיסיזם הראשוני הוא שלב התפתחותי טבעי שכולנו עוברים, ואילו הנרקיסיזם המשני או השניוני הוא תהליך פתולוגי (חולני) של קיבעון. פרויד מדבר על שלב נרקיסיסטי ראשוני, המתקיים בחודשים הראשונים לחייו של תינוק, שבו הדחפים של התינוק ממוקדים בעצמו בלבד במטרה לשמור על קיומו.

פרויד שיער, שאצל התינוק המתפתח באופן תקין וזוכה לטיפול סביבתי מותאם, האנרגיה הליבידינאלית מרוכזת בגופו והוא אינו ער לכך שקיימת סביבה. לדוגמה, כאשר הוא יונק, חווייתו היא שפטמת השד של האם היא שלו. התינוק משקיע את כל דחפיו בעצמו ובגופו ואינו חש עניין או מעורבות רגשית במתרחש בסביבתו (פרויד, 1914).

פרויד טען שהליבידו הוא אנרגיה דחפית המתחלקת בין השקעה ב"אני" לבין השקעה בָּאחר, באובייקט. בתחילת החיים כולה מושקעת ב"אני", ואט אט היא הופכת להיות מושקעת בסביבה ובאובייקטים שבה. לתהליך זה של השקעת אנרגיה ליבידינאלית בסביבה קרא פרויד "יָחֲסֵי אובייקט". לדוגמה, חיוך התינוק מלכתחילה אינו אלא עווית של שריר רפלקסיבית לחלוטין (אוטומטית ולא רצונית). כשהתינוק מגלה בהדרגה שהסביבה מתמוגגת מהחיוך ומופעלת בתגובה אליו, הוא מתחיל להשקיע בחיוכים לסביבתו על מנת לזכות בתגובות שונות הרצויות לו.

כאמור, תהליך ההתפתחות התקין כולל מעבר מהשקעת אנרגיה ב"אני" ליצירת יחסי אובייקט והשקעת אנרגיה בָּאחר. עם זאת, ישנם מצבים במהלך החיים שבהם מופיע, באופן טבעי ואף בריא, תהליך שפרויד כינה "נסיגה נרקיסיסטית" – אשר במסגרתו האדם חוזר להשקיע אנרגיה בעיקר ב"אני". למשל, אדם חולה או אדם הסובל מכאב באיבר מסוים, או אדם שנפגע מאוד עקב כישלון או דחייה – לעתים קרובות ניתן לראות שהוא מאבד עניין בסובבים אותו, עסוק ומתמקד בעצמו ובתחושותיו ובעצם חוזר "ללקק את פצעיו". רובנו מתאוששים ממצבים אלה ובהמשך שבים להשקיע ליבידנאלית בעולם ובאובייקטים השונים שבו (פרויד, 1914).

גם כאן משתמש פרויד בדוגמה מעולם החי כדי להמחיש את הדינמיקה של הטענת הליבידו באובייקט -

ומציע מטפורה של אמבה, השולחת שלוחה של עצמה, מעין זרוע ארוכה, לעבר המקום שאליו היא רוצה להתקדם, אך בכל רגע יכולה להחזיר את השלוחה חזרה הביתה, לתוכה. באופן מקביל, אצל האדם ההטענה של הליבידו לתוך האובייקט היא תנועה הפיכה, ותיאורטית – בכל רגע יש אפשרות להחזיר אחורה את הזרוע הליבידינאלית ולחזור להתמקדות נרקיסיסטית בעצמי.

כאשר האדם חוֹוֶה מוות של אדם קרוב, כישלון, אכזבה, עלבון או דחייה מצד האובייקט, עליו לבצע תהליך הפוך של החזרת השלוחה הליבידינאלית לתוך עצמו, כדי שתהיה לו אנרגיה זמינה שתוכל להישלח בעתיד לאובייקט אחר (פרויד, 1914). כך, לדוגמה, אדם שהתקבל למקום עבודה ומקבל משרד לעצמו, הופך את המשרד ל"שלו" באופן הדרגתי בעזרת החוויות המשמעותיות שהוא צובר במשרד, התמונות המשפחתיות וחפצי העיצוב שהוא מציב בחלל המשרד. כך מקבל המשרד אט-אט צביון ומעמד אישי, ונחווה כמשרדו שלו. כאשר יסיים את עבודתו במקום יעבור תהליך הדרגתי, שאותו כינה פרויד "עבודת האבל", במסגרתו לא רק שיהיה עליו להחזיר את התמונות וחפצי הדקורציה השונים לביתו, אלא הוא גם ייאלץ להחזיר את הזרוע הליבידינאלית של השקעתו הרגשית במשרד ובעבודתו, כדי שבעתיד יוכל להשקיעה בעבודה ובמשרד אחר.

כאשר תהליך זה "תקוע" והאדם מתקשה למשוך חזרה את הטענת הליבידו שהושקעה באובייקט, אז מתחולל תהליך של נרקיסיזם משני, שהוא תהליך פתולוגי (של חולי). כלומר, אליבא פרויד, אחד הקריטריונים לבריאות ולגמישות נפשית הוא היכולת שלנו להשקיע באובייקט ואחר כך, בפרידה, למשוך את ההטענה חזרה מן האובייקט. פרויד סבר שהן עבודת יצירת הקשר עם האובייקט והן עבודת האבל, שבמסגרתה מתרחשת החזרת הטענת האנרגיה מהאובייקט אל עצמי, הן תהליכים ארוכים, מורכבים וסיזיפיים. תהליך עיבוד האבל  מתרחש "צעד-צעד", בדרך איטית ומכאיבה, והוא דורש מהנפש לעמוד מול חוויית כאב בלתי נסבל, כדוגמת חוויית הכאב הפיזי הכרוך בקריעה ברקמת הגוף (פרויד, 1914).

דוגמה שכיחה מהחיים, המדגימה את הקשר המתואר כאן בין הקושי ביצירת קשר לבין הקושי לסיימו, שאותה הורים וגננות רבים מכירים, היא התנהגותם של ילדים מסוימים עם הגעתם למקום חדש. לעתים הילדים מתקשים מאוד ליצור קשר במקום חדש, אבל לאחר זמן, כאשר הם מתרגלים לסביבה החדשה בעזרת הוריהם, הם מתקשים מאוד גם להיפרד ממנה, ולעתים אף ייצמדו לבובה או למשחק שגילו באותו מקום ויסרבו בתוקף לעזוב אותו וללכת.

אם כן, בנרקיסיזם מִשני, בניגוד לנרקיסיזם ראשוני, היתה כבר הטענת אנרגיה באובייקט וכעת בעקבות אובדן, פגיעה, אכזבה, כישלון או עלבון, לא מופיעה נסיגה נרקיסיסטית מיחסי האובייקט והחזרת ההשקעה לעצמי. לדוגמה, גירושים כרוכים באופן טבעי באבל קשה וממושך, הכולל החזרה הדרגתית של הזרוע הליבידינאלית. לעתים ניתן לראות זוגות שהתגרשו, שעדיין ממשיכים בעימותים ובמריבות אין-סופיות. מצב זה משקף יחסים סבוכים, הכוללים הטענה רבת עוצמה של אנרגיה שלילית בבן הזוג. כלומר, גם השנאה - ולא רק האהבה - מהווה הטענה רבת עוצמה של אנרגיה ליבידינאלית באובייקט.

לפי גישה זו, אפשר לדבר על מיצוי רגשי של חוויית הגירושים רק כאשר האדם הופך להיות אדיש כלפי הגרוש. אדישות (Indifference), או לפחות איבוד עניין, הם הסימן שהאדם החזיר את השלוחה הליבידינאלית לעצמו. לעומת זאת, כאשר אדם כל הזמן עסוק בשנאתו ובכעסיו כלפי הגרוש, הדבר מסמן שהוא תקוע במצב פתולוגי של נרקיסיזם משני. מעניין, שלפי תפישה פרוידיאנית זו, שנאה איננה ההפך מאהבה, שכן שתיהן דורשות השקעה דחפית אדירה באובייקט. ובאמת, לעתים אנו רואים, הן אצל ילדים והן אצל מבוגרים, מעברים מהירים בין אהבה לשנאה. ההפך מאהבה היא אדישות, שכן באדישות יש החזרה מלאה של הזרוע הליבידינאלית (פרויד, 1914). בהתאם לכך, אצל אישה המארגנת עם כל חברותיה חגיגות לכבוד יום השנה לגירושיה – עצם החגיגה מעידה, על דרך השלילה, שהיא עדיין עסוקה רגשית ומושקעת ליבידינאלית בגרוש.

פרויד (1914) תיאר שני ביטויים של תהליך הנרקיסיזם המשני: הראשון – כאשר האדם אינו מצליח להחזיר את ההשקעה הליבידינאלית חזרה לתוך עצמו; השני – כשהאדם מצליח להחזיר את הזרוע, אך כעת אינו מצליח לפתח השקעה חדשה כלפי אובייקט חדש.

ונחזור לקשר בין נרקיסיזם לבין תהליך האבל -

פרויד סבר שתגובת הנפש הראשונית הטבעית לאובדן היא דחייתה של הידיעה והשלכתה מהמוּדעוּת. דוגמה סימבולית לכך היא תגובת ההקאה, שמופיעה פעמים רבות כאשר אנו שומעים בפעם הראשונה על מותו של אדם קרוב. ההקאה מסמלת את הנטייה הראשונית של הנפש להשליך מידע זה מתוכה החוצה. גם בהמשך, הנפש מתקשה להשלים באופן טבעי עם ידיעות מסוג זה. לדוגמה, כאשר אנחנו מתעוררים יום אחרי הבשורה המרה ובמשך כמה רגעים איננו מסוגלים להאמין שהאדם אכן נפטר, שהמקרה אכן התרחש, וכל זה איננו רק חלום רע שחלמנו.

רק לאחר כמה דקות נבין שוב שהאמת הקשה אכן שרירה וקיימת - כלומר, שהנפש צריכה לעבור תהליך ארוך והדרגתי של הסתגלות למציאות הכואבת והקשה (פרויד, 1914).

בהתייחס לחלוקה לשני סוגים של נרקיסיזם משני, פרויד האמין שנרקיסיזם מִשני מהסוג הראשון ניתן למצוא באותם מצבים שבהם האדם נאלץ להתמודד עם פגיעה נרקיסיסטית כגון אובדן או פרידה, והכאב הנפשי הכרוך בעבודת האבל קשה מדי עבורו. או אז, נאלצת הנפש לעמוד בפני בחירה קשה בין עקרון המציאות לעקרון העונג – להכיר במציאות הכואבת ולשלם בחוויית כאב בלתי נסבל; או לחלופין – להכחיש את עובדת סופיותו של האובדן, לעוֵות את המציאות, להמשיך להשקיע אנרגיה ליבידינאלית באובייקט למרות היעדרותו, וכך להימנע מחוויית האבל המייסרת.

אם ניזכר שוב באדם שנאלץ לסיים את עבודתו, ניתקל לעתים בתרחיש שבו המחליף נאלץ להתמודד עם כך שקודמו, אשר סיים את התפקיד אולי אפילו מרצונו ומיוזמתו, מתקשה לשחרר את המושכות מידיו ולהעביר את  האחריוּת ונמצא כל הזמן ברקע, נושף בעורף מחליפו ואינו מאפשר לו להיכנס בשלמות לתפקיד המיוחל.

מצבים קשים של נרקיסיזם מִשני אפשר לפעמים למצוא במשפחות המתמודדות עם אובדן אחד מבני המשפחה ומתקשות לקיים תהליך הדרגתי של אבל, אשר בעתיד יאפשר להם לפַנוֹת אנרגיה ומקום לדמויות חדשות ולהשקיע  אנרגיה רגשית בשאר חברי המשפחה. במשפחות אלו יש לעתים מה שנראה כעיסוק אובססיבי בנפטר – תמונות ענקיות בכל פינה בבית, הימנעות מביטויי שמחה והנאה והשקעת זמן אינסופי בעיסוק בהעלאת זכרו. לעתים, במצבים קשים מסוג זה, תיפגע מאוד היכולת של חברי המשפחה להשקיע רגשית בילדים, בעבודה או בתחומי עניין נוספים, שכן הרבה מהאנרגיה נותרה מושקעת ב"אובייקט האבוד".

דוגמה עצובה לנרקיסיזם מִשני על רקע קושי בעיבוד אבל חריף מתוארת בספרה של הפסיכולוגית דינה ורדי, "נושאי החותם" (1990). בספרה מתארת ורדי את המונח "נרות נשמה", המתייחס לאותם ילדי דור שני לשואה שנקראו על שם אחד מהסבים או הדודים, ועמם ניהלו הוריהם מערכת יחסים טעונה. במסגרת יחסים מורכבים אלו, היה על "נרות הנשמה" לעמוד ברף ציפיות גבוה מאוד ולהגשים פנטזיות הוריות הקשורות לבן המשפחה הנפטר. כך, תהליך האבל של הוריהם, ניצולי השואה, באופן מובן לא הושלם, "הזרוע לא הוחזרה", ולכן לעתים ילדים אלו לא זכו לקבל מקום והכרה מספקים בזכות עצמם.

פרויד (1914) מתאר עוד מצב המשקף נרקיסיזם מִשני על רקע של אכזבה, דחייה או אובדן, אותו הוא מגדיר כהגנה מאנית (Manic Defense). במצב זה אנו עוברים מהר מדי, ללא תהליך הדרגתי של עיבוד האבל, להשקעת אנרגיה ליבידינאלית באובייקט חדש. בתהליך מאני זה, אנו פוסחים על התהליך הקשה והכואב של העיבוד ההדרגתי והארוך של האבל. התהליך המאני מלמד, שההשקעה הליבידינאלית באובייקט הראשוני היתה כה חזקה, שיש קושי דרמטי לחוות את האובדן עליו. למשל, מעבר מהיר לקשר חדש לאחר פרידה כואבת מבן זוג שאתו הקשר היה משמעותי וממושך.

לאחר שאהוד סיים לספר את סיפורו השתררה שתיקה ארוכה. לרגע קצר התפתיתי לחשוב במונחים של נרקיסיזם מִשני, שלפיו הן אהוד - המתאושש עדיין מגירושיו הטריים ובמקביל נאלץ להתאבל מרה על לכתו בטרם עת של ידיד נפשו, והן סמדר - הנמצאת רק בתחילתה של דרך האבל הארוכה והמייסרת – משתמשים זה בזה ובחוויית ההתאהבות כדרך לגיטימית ומובנת להכחשה ולצמצום הכאב הנפשי הכרוך בעבודת האבל המייסרת, כלומר, עושים שימוש בהגנה מאנית.

הבנה מסוג זה מרמזת, כמובן, שהתשובות לשאלותיו של אהוד הן חד-משמעיות ולא משמחות: לא, אין זו אהבה אמיתית, אלא אשליה של הנפש, שנוצרה בכדי להתגונן מפני הכאב האדיר של האובדן. לכן, לקשר מסוג זה אין הרבה סיכוי לשרוד, שכן הוא לא נבנה על בסיס של זמינות רגשית ובחירה אמיתית, אלא יותר כאמצעי להימלט מחוויה אותנטית של אובדן.

אבל ניסיוני המקצועי וניסיון חיי לימדו אותי שהאמת המוחלטת וסימני הקריאה אינם מהווים לרוב כלי תרפויטי יעיל, מה גם שמיד הזכרתי לעצמי למי ניתנה הנבואה... יכולתי כבר לדמיין את פניו של אהוד מתעננות למשמע דבריי המלומדים, שופעי התיאוריה והרחוקים מן החוויות הרגשיות המטלטלות שתיאר - מתקשחות לרגע ולאחר מכן מתנתקות.

שטיינר (1992), פסיכולוג בן זמננו, מרחיב אבחנה יפה של הפסיכואנליטיקאית בטי ג'וזף בין מטופלים הבאים לטיפול באומרם שהם רוצים להבין את עצמם ולפתח את מודעוּתם, לבין מטופלים שמגיעים בעיקר מתוך צורך קיומי לחוש מובנים. שטיינר מרחיב אבחנה זו וטוען שבכולנו יש חלק בוגר שרוצה להבין את עצמו, אבל לצדו יש חלק יַלְדִי, רגרסיבי, שרוצה לחוש שהסביבה מבינה ומקבלת את תחושותיו. לפי תפישה זו, הצורך לחוש מובן, בעיקר במצבי דחק ומצוקה, הוא תנאי ראשוני להתקיימותו של הטיפול.

לעומת זאת, הצורך להבין את עצמי הוא חשוב, אך רלוונטי רק לאחר שהצורך הראשוני הגיע לסיפוקו. יתר על כן, פעמים רבות אנו מצהירים, כפי שאהוד הצהיר, שאנו רוצים להבין את עצמנו, כשמתחת רוחשת כמיהה ראשונית ובוערת יותר לחוש שאנו מובנים.

בהסתמך על אבחנה יפה וחשובה זו של שטיינר, בחרתי להתייחס לסערת רגשותיו ולתחושותיו של אהוד ולהימנע, בשלב זה, מפירושים הנוגעים להתגוננותו מפני הכאב והאובדן.

"אתה יודע, אהוד", אמרתי לו, "אכן מדובר במצב מורכב מאוד, עתיר רגשות ורגישויות. כפי שאתה לא יודע, גם לי אין יכולת לדעת האם הקשר החדש, המלבלב, עם סמדר הוא הקשר הנכון עבורך. כדי לשקול את הדבר, אנחנו צריכים ללמוד להכיר אותך טוב יותר ולנסות להבין מה קורה לך בקשר עם סמדר. אני גם מבין מדוע ההגדרה שבחרת בה היתה 'בְּרוֹך' נוראי. זה אכן מצב מורכב, שדורש זהירות ומחשבה מרובה. אבל אינני בטוח שבהכרח מדובר ב'בְּרוֹך'. לפעמים, דווקא מתוך הכאבים והקשיים הגדולים ביותר מתפתח וצץ משהו חדש ויקר-ערך".

"הפתעת אותי", אמר אהוד וחייך בפעם הראשונה. "הייתי בטוח שתסביר לי שמה שקורה הוא בעצם לא-אמיתי וניסיון להתחמק האחד לזרועות השני".

"כן, אתה צודק", עניתי לו, "זו באמת דרך אחת להסתכל על מה שסיפרת לי. אבל אתה יודע, אהוד, אחד השיעורים החשובים שלמדתי על אבל ואובדן לא התרחש בין כותלי האוניברסיטה. לפני כמה שנים טיפלתי באדם ששכל את אשתו שלושה חודשים לפני שהגיע אלי. הוא סיפר לי עד כמה הקשר עם אשתו היה איכותי ומוצלח. עם זאת, חודשיים לאחר מות אשתו הוא הכיר אישה ונוצרה ביניהם מערכת יחסים זוגית. אותו גבר גר ביישוב קטן וכפרי, שבו כולם מכירים את כולם. קיומו של הרומן החדש הסעיר את הרוחות בכפר ועורר זעם רב כלפיו על חוסר הכבוד, כביכול, שהוא מפגין כלפי אשתו המנוחה וחייהם המשותפים. כשהגיע לטיפול אמר לי בכעס: 'אף אחד לא יגיד לי איך ומתי להתמודד עם האבל הפרטי שלי. גם לאבל דוחפים פה את האף!'"

אהוד חייך שֵנית. "האמת היא שזה נכון. אבל בכל זאת, חשוב לי להבין. מה אתה מציע, פשוט לתת לזה זמן?" "לא בדיוק, אבל בערך", אמרתי. "אני מציע לממש יחד קצת אחרת את החלטתך לקחת פסק זמן. מצד אחד, תמשיך לנהוג כפי שאתה מוצא לנכון מבלי שמישהו חיצוני, המסתתר מאחורי כותרת של 'איש מקצוע חכם ויודע כול', יאמר לך מה לעשות. מצד שני, נמשיך להיפגש וננסה להבין יחד מה קורה לך ומדוע, ומה הכי נכון עבורך בדרך שאתה הולך בה".

כך – חשבתי לעצמי - נוכל לברר יחדיו אם אהוד הוא מאלו שבעקבות שרשרת אובדנים קשה רק "לא מתו", ומתוך התקשותם לחוות את התהליך הכואב מנשוא של עיבוד האבל מתקשים להחזיר את הזרוע ונעזרים בהכחשה ובהגנה מאנית, או שמא הוא אחד מאלו שאכן חזרו לחיות...

אהוד חייך חיוך עצוב. "האמת, ציפיתי לתשובה קצת מתחמקת מסוג זה, אבל אתה צודק ולפחות כן איתי. אכן, עדיין אינך מכיר אותי ואת חיי, כך שקשה לצפות לאמירה מדויקת ומחייבת מצדך".

בבילוגרפיה

ורדי, ד. (1990). נושאי החותם: דיאלוג עם בני הדור השני לשואה. ירושלים: הוצאת כתר.

פרויד, ז.

(1914/2007). הצגת הנרקיסיזם. הצגת הנרקיסיזם ומאמרים נוספים על פסיכוזה. תל אביב: הוצאת רסלינג.

(1917/2002). אבל ומלנכוליה. תל אביב: הוצאת רסלינג.

שטיינר, ג. (1992). שיווי המשקל בין העמדה הפרנואידית-סכיזואידית ובין העמדה הדפרסיבית.

מאמרים קליניים על קליין וביון. תל אביב: הוצאת מודן, עמ' 84-104.