אנה הלפרין - להרגיש, לחוש, ללכת, לרוץ.
אמנות בשירות החיים ביקור בארץ ובסמינר הקיבוצים אוקטובר 2010
מיכל שחק, מטפלת סומטית ומטפלת בתנועה.
Michal.shahak@gmail.com
הרבה נכתב על אנה הלפרין לקראת ביקורה בארץ באוקטובר האחרון. נכתב על חייה, על פועלה ועל תרומתה העשירה, החלוצית והמגוונת להתפתחותו של המחול הפוסט מודרני בארה"ב במחצית השנייה של המאה העשרים על פריצות הדרך שעשתה מבחינה אמנותית; על עבודתה האישית והקהילתית עם חולי סרטן ואיידס, ועל עבודתה בנושא ההזדקנות בחמש עשרה השנים האחרונות. הלפרין עובדת קודם כל עם הזדקנותה שלה. ילידת 1920 אנה הלפרין עדיין מלמדת, יוצרת, מופיעה ומנחה סדנאות. בעשייה היצירתית שלה אין מיסוך של זקנתה או חגיגה של צעירות לכאורה, אלא חגיגה של הזקנה עצמה. לא תהיה זו גוזמה לומר שזוהי חגיגה של החיים היצירתיים במפגשם עם המוות. הלפרין אינה מתכחשת ואף הופכת את הזקנה והמוות כמקור לרובד נוסף של יצירתיות ופעילות אמנותית קהילתית. אפשר אמנם לומר שלחגוג זקנה בכל כך הרבה עשייה ופעילות היא הצעירות עצמה. בלי להקל ראש בפועלה העצום לאורך עשרות שנים, אני בוחרת לכתוב בהזדמנות זו על העשייה שלה שמעט נכתב עליה בארץ ושיכולה לתרום תרומה ניכרת לתחום הטיפול בתנועה שלרוב עוסק בעבודה יחידנית-פרטנית.
אני מבקשת להציג את המודל הייחודי ויוצא הדופן ה–Planetary Dance שפיתחה הלפרין יחד עם בן זוגה , אדריכל הנוף פורץ הדרך גם הוא, לורנס הלפרין ז"ל. זהו מודל של ריטואל קבוצתי/קהילתי שמתקיים זה שלושים שנה ברציפות באזור מגוריה ובמקביל בארצות שונות בעולם. המודל , נוגע בפשטות יוצאת דופן בעומק החוויה של ריקוד מרפא, מקרב ומחולל שינוי. זהו מודל שאינו מתכחש לחיינו ולתפיסותינו המודרניות, אינו מעתיק ריטואל כלשהו מתרבות אחרת. זהו ריטואל שצמח מתוך עבודתה העמוקה עם הנפש, הגוף והריקוד של היחיד והקבוצה, והבנתה שקשר זה יכול לחולל בפשטות ובעוצמה שינוי גם אצל האדם המודרני, העירוני, העכשווי. יותר מזה - לא זו בלבד שהוא "יכול" לחולל שינוי, אלא אף שיש בו צורך, שאנו זקוקים לטקסים של פעילות מקרבת, מעוררת, מחוללת שינוי בקהילה האנושית א שאנו שייכים אליה.
בסופה של סדנת "הדיוקן העצמי" שקיימה אנה בסמינר הקיבוצים היא הזמינה את המשתתפים לקחת חלק ב-Planetary Dance שהתקיים באופן כמעט ספונטני לקראת סוף ביקורה בארץ בבית ג'אלה כחלק מפעילות מקרבת בין יהודים לבין פלסטינים בישראל. בלי כחל ושרק היא ציינה בתקיפות שאינה חושבת ולו לרגע שהאירוע יקרב את השלום, יחולל שינוי אצל הפוליטיקאים או יעשה פלאים. היא אמרה: "האירוע יחולל שינוי במי שישתתף בו, בזמן שישתתף בו" ואין להקל ראש בכך.
השתתפתי באירוע כזה ב- 2003 לאחר שלקחתי חלק בסדנה של שבוע בסטודיו של אנה באזור סן פרנסיסקו ב- 2002. נסעתי מתוך ייאוש וכאב בלתי נסבלים בתקופת האינתיפאדה השנייה במטרה לעזור לעצמי למצוא דרך בתוך כאוס ההריגה שהתחולל כאן. כשהגעתי לסדנה ב-2002 נפעמתי מן היחס המכבד, הנדיב ומאיר הפנים באופן יוצא דופן שקיבלתי מאנה. היה נראה שהשילוב של היותי ישראלית; מניעי בואי; העובדה שהיא רוחשת כבוד והערכה עצומים לאסכולה הסומטית שבה הוסמכתי ושאני תלמידה של בוני ביינברידג'-כהן שהיא מעריכה עד מאוד, פתחה לפני את הדלת. זו הייתה נדיבות והערכה מראש, עוד לפני שהכרנו. נדיבותה יצרה אצלי פתיחות ורספטיביות, ששחררה החזקות או עמדות ואפשרה לי חוויה משמעותית מאוד ועמוקה. הסדנה שנמשכה השבוע הסתיימה ב-Planetary Dance שהתקיים על ה-deck המפורסם של אנה ובו לקחו חלק כל משתתפי הסדנה. זו הייתה חוויה ייחודית עבורי, ראשונה, ראשונית ועוצמתית במיוחד. בבסיסו הריטואל בנוי מתפילה, שירה, ריצה למען מישהו או משהו שחשוב באופן אישי לכל משתתף, -"The Earth Run"הליכה וריצה לסירוגין, ותפילה ושירה בהתכנסות המסיימת.
בעקבות אותה התנסות הגעתי שוב באביב 2003 לסדנה מקדימה של כמה ימים המכשירה אנשים למודל של ה-Planetary Dance ושבסיומה מתקיים האירוע השנתי הקהילתי זה יותר משני עשורים בזמנו, והשנה היא השנה ה- 31בהר טאמאלפאייס. זהו אירוע שבו משתתפים כמה מאות אנשים. על פי המודל של ריטואל זה, התקיים האירוע בבית ג'אלה ב-22.10.2010, שבוע לאחר הסדנה בתכנית להכשרת מטפלים ביצירה והבעה בסמינר. רבות אפשר לכתוב ולפרט על המודל של הריטואל, אך הדברים מצויים באתר www.planetarydance.org . אני מבקשת להביא מדבריהן של כמה מן המשתתפות באירוע בבית ג'אלה.
תמר שר שלום, עוסקת בתנועה, אימפרוביזציה וכתיבת גוף
לרוץ עם אנה בבית ג'אלה 22.10.2010
לרוץ, לרוץ, לרוץ עוד.. אני רצה למען הנשים החולות בחיי. אנה ביקשה שנרוץ למען החלמה, וזה דומה קצת גם למלחמה וגם לחלימה, ולחמלה... אני רצה מהר, לב פועם, אוספת אנרגיה, שואפת-נושפת שמחה, פשוטה כזו, של היות הגוף בתנועה. מלפנים רץ גב, מלפנים באים גם פנים. של מי הגב? של מי הפנים? - אנשים.
לרוץ, לרוץ עוד, עכשיו נכנסת פנימה, משנה כיוון, מאטה קצת, ושוב מתמהרת. אני רוצה להתמהר. לאן? אל הריצה המתהווה בפשטותה. פנים וגב, שוב, אחרים עכשיו, ובעורף - נשימות, ובַעיניים - מתחלפות עיניים, מין סחר-חליפין זריז, מזין, מי הוא מי? גבולות הגופים מתרככים, ורקיעות מסתכרנות בתוך - מעגל בתוך מעגל בתוך, ובתוכם כולם - הלמות תופים, הלמות לבי שלי, ולבבות רבים, וקול אישה, ואנחה - של עייפות, גם הקלה.
אני אחת - טיפה בים, אחת שכמו כולם, אבל גם רק אני גם. תמהיל של בדידות יחדווית, בריצה מטורפת, משותפת. מולי באים גלים, אני גולשת; חיוך, זיעה, צלעות, ונשימה כבדה, גופים של אנשים; ידיים - שתיים, רגליים - שתיים, פנים וכל מה שבִפנים, וטוב לי.
לרוץ, לרוץ עוד, עד כלות הנשימה, עד כל הנשמה, עד עומק חדרי הלב, הדואב הפועם הנפתח החרד המדמֵם.. הלב הנלחם ומחלים, החולם וחומל, אני רצה ייאוש-תקווה, רצה את האחֵרוּת את הקרבה, רצה את הגם וגם, בתוך בית עתיק ויפה ורחב-ידיים בבית-ג'אלה.
ד"ר אורית סוניה ויסמן, ראש המסלול לטיפול בתנועה ומחול, המכללה האקדמית ע"ש דוד ילין, ירושלים
בבואי לכתוב על הביקור של אנה הלפרין בארץ בסתיו האחרון, מכה בי הידיעה כי אני כותבת מילים אלו ביום למחרת הירצחו של ג'וליאנו מר, המגלם בעצם היותו הוא את הניגוד. היהודי בעיני הערבים, הערבי בעיני היהודים.
חמושה בלו"ז שלא היה מבייש אף בת 30, יצאה אישה יצירתית זו לחרוש את המקום הזה, שבו מתפרצים מדי רגע הניגודים, כדי להביא את בשורת השלמות בעצם גופה, בעצם נוכחותה.
על עבודתה של אנה הלפרין למדתי ממקורות שונים, גם דרך ספרה של בתה, דריה, על טיפול בתנועה ומחול, אך ברצוני להתרכז בחוויה שלי באירוע של ה- Planetary Dance שנערך בצהרי יום שישי.
אישה בעלת עיניים בורקות זיהתה את רכבנו המגשש בין סמטאות בית ג'אלה וסימנה לנו לנסוע בעקבותיה. הגענו לבית ספר החולש על נוף מרהיב. לא, היא לא שמעה על אנה הלפרין, היא באה לאסוף את בנה ובתה משיעור ציור. הוזמנו לבקר בשיעור הציור ובתערוכות ציורי הילדים, חדר מואר, אווירה של רוגע, כבוד ולמידה. הציורים מבארים לעתים את תחושותיהם של הקטנים מן המעברים במחסומים.
סמוך לכיתת הלימוד, באולם רחב ידיים התקבצו עשרות רבות של אנשים, יהודים ופלסטינים, נשים וגברים סביב אישה זקופה ומרשימה. בקולה הנעים העבירה לנו אנה את מסר התנועה המשותפת, המנדלית, המעגלית, את הדרך שבה היא יוצרת את המציאות האחרת, האמיתית, השלמה, בגופם של אלו שחווים את השסע.
שיטתה מבוססת על קצב, כמה מתופפים במרכז ומספר מוגבל של הנחיות מאוד פשוטות וברורות. התוצאה הייתה מעוררת השראה. במשך שעתיים מסר כל אדם ליקום את תשוקותיו, את נגינותיו, את בשורתו ואלו התקבלו בברכה על ידי הקבוצה. היינו כולנו כאחד, והיינו כולנו, כל אחד, הוא עצמו. נענו במשך זמן ארוך ונפגשנו בדרכים שונות: בקול, במבט, במגע אקראי. בדרך המכבדת את העצמי, את הקשר, את יכולתו הפיזית של כל אחד. ללא התלהמות, ללא מילים מיותרות. עם חיבור לכאן ולעכשיו.
הריקוד המשותף הסתיים ב"רכבת" ארוכה של פרידה, מסתלסלת לאורך המקום. עם ידיעה, כי יש מן המשותף הרבה יותר מן המפריד.
ובכל זאת, ג'וליאנו מר נרצח רק אתמול.
ענת מרנין, מטפלת בתנועה, בוגרת המסלול להכשרת מטפלים בתנועה סמינר הקיבוצים
ריגוש גדול. מרחב אנושי מיוחד במינו. אנשים ונשים, צעירים ומבוגרים, ילדים וזקנים. גוונים שונים של עור, בעיקר לבן של בגדים. בהליכה בטבע, בשיירה שוקטת לצלילי שירה צלולה, כמו תהלוכת בשורה. בצניעות, בשקט, כל אחד עם עצמו וכולם עם כולם. קהילה גדולה מלאת כבוד והדר. תפילה פנימית, הכנת הגוף בחיבור לאדמה, הכנת הנפש בחיבור לרקיע. מתיחה מכוונת, מחשבה מתכוונת ויציאה לדרך ארוכה, ברגע הנכון, כל אחד כשמבשיל. והריצה, ריצה, ריקוד, דרך מתמשכת. קצב הלמות התוף הולך וגובר, השירה הצלולה מרחפת ממעל. במהירויות שונות ובמקצב אחיד, רצים, הולכים, עומדים מתופפים. משנים כיוון, וממשיכים עוד ועוד, כל אחד על פי כוחו ויכולתו, כולם יחד גוש גדול, זורם נושם ממשיך להסתובב. לרגע נפרם המעגל, ומתפצל לשניים, ולבי עומד להתפקע מכאב. אני מקיפה את שני המעגלים ויוצרת לעצמי מעגל גדול, מסרבת לקבל את הגזרה. הדמעות זולגות. חברתי האהובה מצטרפת אלי, ובתנועה שלה אני יודעת שהיא אתי. המעגלים מתאחדים ושוב נחשול גדול של עוצמה אנושית מאוחד ברצון לעשות טוב. פוגשים עיניים, מתחבקים במבט, שרים חרישית אהבה לעולם, ונפרדים אט אט. החוויה גדולה, ממלאת את מרחב הגוף וסביבותיו. המילים קטנות.
חומי אינבינדר, מלמדת כתב תנועה, האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים
מפגש שני עם אנה הלפרין, הפעם בבית ג'אלה. טריטוריה זרה וקבוצת אנשים זרה גברים ונשים, נערים ונערות ערבים, וקבוצה נוספת של יהודים שבאה לפגשם, ואנחנו שבאנו לפגוש את אנה הלפרין. וגם כאן, אל כל מרקם האנשים המפתיע הזה, מדברת אנה הלפרין באותו קול שקט, ומספרת בעיניים אורות סיפורים אישיים המעוררים את התקווה, ממש כמו שעשתה באקדמיה לקבוצת בחורות צעירות המכירות זו את זו שנים ואמונות על שיעורי ריקוד. כולם שווים. וגם כאן מתרחש הפלא הזה, ואחרי משפטים מעטים וזמן קצר כבר כולנו יחד, רוקדים, בטקס נמשך וחוזר. רצים זה לצד זה וזה אחרי ולפני זה, אוחזת ביד איש זר המשפיל עיניו נבוך, ובכל זאת מתמסר. והלב נפתח ומתמסר רק מן הריצה הפשוטה הזו לצד ואחרי ולפני בחור ערבי צעיר, שספק אם הייתי פוגשת אי פעם באיזה שהן נסיבות, ועכשיו אנחנו שמחים יחד במעגלים וקופצים יחד ו ר ו ק ד י ם ! סובבים סביב אנה העומדת במרכז. נדמה לי שראיתי את עיניה האורות דומעות בהתרגשות. גם עיני אורו, ודמעו.