בין אמנות לחול הים – הדימוי כטבע פנימי - שיחה עם לינור שטיינהרדט
שוחחה וכתבה: רינה בובראוגלו-לרנר - רכזת מגמת הטיפול באמנות
rina.buber@gmail.com
לינור שטיינהרדט היא מטפלות באמנות, מן הוותיקות והמשפיעות בארץ. היא נולדה וגדלה בניו יורק. לינור סיימה את לימודי ה-MA בטיפול ביצירה והבעה במחזור הראשון של לסלי קולג', ולימדה במסגרתו 12 שנים, עד 1996.
ב-1991 ייסדה את התכנית להכשרת מטפלים באמנות במכללת סמינר הקיבוצים יחד עם חנה מנחמי. לינור הייתה פעילה ומנהיגה ביה"ת בשנות היווצרות הארגון.
היא כתבה מאמרים רבים על עבודתה כמטפלת באמנות שהתפרסמו בארץ ובחו"ל. קובץ ממאמריה נאספו לספר: "בין כוכבי שמיים לחול ים".
ב-2003 ייסדה את התכנית להכשרת מטפלים במשחק בחול בגישה יונגיאנית, שפועלת בבית ספר ללימודים מתקדמים בסמינר הקיבוצים.
היא כתבה גם את הספר:
"Form and Foundation in Jungian Sandplay" שראה אור בשנת 2000 בהוצאת Jessica Kingsley Publishers..
נפגשתי עם לינור בסטודיו שהוא גם הקליניקה שלה שבחצר ביתה. מן הגינה המטופחת מסביב ניכר שיש כאן יחס של כבוד לאדמה ולצמחייה.
אמנות כבסיס: זיכרונות מוקדמים כאמנית
כבר בילדותה אהבה לינור לחקור את הטבע שבסביבתה וציירה ללא הכוונה חיצונית. כבעלת זיכרון חזותי מדהים, היא עדיין זוכרת את ציוריה מגיל 3- 4. בגן גילתה את יכולתה לצייר. היא מתארת חיות שונות שציירה לתערוכה בגן, ואת התרנגול הודו לחג ההודיה. התנסויות ראשונות האלה בציור הבהירו לה שזה ייעודה, להתבונן ולחקור מבנים בטבע ולצייר.
מתוך ההכרה הברורה הזאת היא בחרה במגמות אמנות בחטיבת הביניים ותיכון, וקיבלה פרסים על יצירותיה.
התיאורים האלה מבהירים לי את מקורות החיבור של לינור לשפה האמנותית, את השורשים שמהם היא שואבת את היצירתיות שלה כאמנית וכמטפלת באמנות. כשאנחנו משוחחות על הנושא היא מדגישה: "לא חיפשתי את הדרך הזאת, זה היה יותר גילוי של ייעוד."
השכלה גבוהה באמנות - ניו יורק בשנות ה-50
לינור למדה בקופר יוניון (Cooper-Union), מוסד יוקרתי להשכלה גבוהה באמנות בניו יורק, ובברקלי שבקליפורניה.
היא מתארת את מסגרת לימודיה כמוסד שמחנך לגיבוש סגנון וגישה אמנותית, מתוך חשיבה דמוקרטית, יצירתית ופתוחה.במסגרת זו קיבלה לינור אישור שהיא "מבינה בצבע ובצורה".
חבריה הוותיקים ביותר הם מן התקופה הזאת.
לזרם האקספרסיוניזם המופשט הייתה השפעה ניכרת בשנות ה-50 בניו יורק על סטודנטים צעירים לאמנות. ציירים מפורסמים כמו וילם דה הוקינג ופרנץ קליין היו מבלים במסעדות ובפאבים בגריניץ' וויליג', ומשוחחים על אמנות. לינור מספרת שהיא וחברותיה, היו הולכות אחריהם למקומות המפגש כדי להקשיב לשיחותיהם.
לאחר סיום הלימודים היא הציגה את עבודותיה במסגרות שונות.
ממורה לאמנות למטפלת באמנות
לאחר שנת עבודה כמעצבת גרפית במגזין ווגvogue) ( בניו יורק עלתה לינור לארץ. כאן היא התחתנה וגידלה את שלושת ילדיה, המשיכה לצייר, והחלה ללמד אמנות בתיכון ובחטיבת ביניים. במהלך עבודתה עם מתבגרים עם בעיות התנהגות חיפשה לינור דרכים לאפשר להם שחרור רגשי לצד שמירה על פרטיותם, הנאה מתהליך היצירה מתוך חיבור לדימויים שמעניינים אותם. בתהליך הפיתוח של שיטות מיוחדות להוראה היא התבססה על חשיבתם של קנדינסקי ואמנים אחרים. היא לימדה את הילדים ליצור מתוך הקשבה לתחושותיהם בדגש על "התנהגות יצירתית באמנות ולא איך לצייר".
כששמעה על אפשרות ללמוד טיפול באמנות התעורר בה עניין רב. היא הרגישה שהדבר דומה למה שהיא כבר עושה במסגרת עבודתה כמורה לאמנות, ונרשמה לקורס הראשון שנפתח בארץ על ידי בוגרים שחזרו ב-1980ממכללת לסלי בבוסטון , והשלימה את לימודיה לתואר שני בטיפול באמנות.
במקביל להתחלת הלימודים בלסלי קולג' עבדה במרכז טיפולי סמוך לביתה. הקשר העמוק שלה לאמנות סייע לה להתחיל בעבודה הטיפולית.
ב-1984 החלה ללמד בלסלי קולג', קורס בעשייה אמנותית. לינור מתארת את התקופה הזאת כמרתקת, עשירה ביצירתיות ובבנייה, כאשר "לא היה הגדרה ברורה למקצוע ולא היה את מי לשאול מה צריך לעשות".
מתוך התנסויות כמורה וכמטפלת במרכז טיפולי רקפת נוצר הבסיס לעבודה הטיפולית של לינור. היא ראתה שתוך כדי יצירה מתרחשים תהליכים נפשיים עמוקים, וגיבשה גישה שמבוססת בעיקרה על עשייה אמנותית. לדבריה, היא הבינה את הכוח שטמון באפשרות לעשות סימן שמעורר הרגשה שהוא נכון ומדויק. מבחינתה ההסברים הפסיכולוגיים הצטרפו אחר כך.
מקצוע שעובר שינויים
כשייסדו לינור שטיינהרדט וחנה מנחמי את התכנית בסמינר הקיבוצים ב- 1991 היה להן חשוב לבנות תכנית המאפשרת גם למידה דרך התנסות חווייתית בתהליכי יצירה וגם העמקה בלימודי הפסיכולוגיה.
לינור מספרת שבתחילת הדרך, מרבית הפונים לתכנית ההכשרה הגיעו מעולם האמנות, אבל לאחר כמה שנים החלו לפנות ללימודי טיפול באמנות מגוון רחב של אנשים מוכשרים מגילאים ומתחומים שונים. המצב הזה עורר צורך לקבוע קריטריונים בדבר הבסיס הנדרש בלימודי אמנות לבד מתהליך ההכשרה.
כשהחלו סטודנטים ובוגרים לעבוד במערכות פסיכיאטריות, ראתה לינור חשיבות הולכת וגדלה בהעמקת הידע הפסיכולוגי.
הניסיון להגדיר קריטריונים למקצוע נמשך עד היום לקראת החקיקה בכנסת, היא אומרת.
כתיבה ומקורות השראה
לינור התחילה את הכתיבה המקצועית שלה כדי לארגן את החומרים שנאספו, לתאר את התופעות, לתקשר עם מקצועות אחרים.
לפי תפיסתה, בטיפול באמנות עובדים עם הלא מודע. היא מסבירה: "הדימוי הוא אמנם קרוב לתודעה, אבל אינו מודע תמיד. הדברים עולים למודע בקצב שלהם. דרך היצירה עובדים על בניית בסיס פנימי וסימבולי חדש. לתהליך זה יש קצב משלו". לדעתה, אין לשאול יותר מדי על הדימוי שנוצר בטיפול, אלא לתת לו זמן ומקום להבשיל.
אחד הדימויים שלינור משתמשת בו, כדי לתאר את התפיסה הטיפולית שלה היא "סימבול הספיראלה המשולשת בתוך עיגול כפול". ההסבר שהיא נותנת ממחיש את חשיבתה: "הספיראלה המשולשת מסמלת את מחזור החיים: מלידה לחיים למוות וללידה מחדש. סימבול עתיק זה יכול לייצג את המערכת הטיפולית בטיפול באמנות או במשחק בחול: מטפל, מטופל והדימוי הוויזואלי. כל ספיראלה מושיטה שתי זרועותיה לשתיים האחרות, מודל זה מייצג את זרימת האנרגיה אחת לתוך האחרת במפגש הטיפולי. המעגל הפנימי מסמל את מסגרת הטיפול, והחיצוני את ההדרכה כמכל של כל התהליך".
על אף שכיום, תחום הטיפול באמנות מתפתח לכיוונים מגוונים ויש מטפלים שעובדים במגוון רחב של מסגרות ושיטות, לינור עצמה נשארת נאמנה לבסיס, לגישה שלפיה ההבעה והיצירה באמצעות הדימוי יוצרים את תהליך הריפוי.
לדעתה, שניים מן המטפלים באמנות שמבינים את תהליך היצירה בטיפול לעומק ומתארים אותה בדרך מדויקת הם ג'וי שבריאן ושון מקניף.
חשיבתה הטיפולית של לינור מושפעת מכתביו של יונג, המשמשים לה מקור השראה. שנים רבות היא לומדת את הגישה היונגיאנית. היא נסמכת גם על אריך נוימן מתלמידיו של יונג, בספריו על האם הגדולה, והתפתחות הילד. בכתביו של נוימן היא מוצאת תמיד תשובות לסוגיות הטיפוליות שמעסיקות אותה. ועוד היא מונה רשימה ארוכה של ספרות מקצועית פרי עטם של ממשיכי דרכו של יונג, כמו פון פרנץ, מארי לואיס אבי באומן, תמר קרוון, דונלד קאלשד וג'רום ברנשטיין – "ספרים הנוגעים בעומק של הלא מודע האישי והקולקטיבי, וחושפים את החיים הסימבוליים הפנימיים שדרכם אנו חיים, אם ביודעין ואם לא", היא מסבירה.
גם אלה עמיצור, מטפלת ומדריכה ותיקה בגישה היונגיאנית השפיעה על לינור. "אלה הייתה מדריכה שלי, אישה חכמה," לינור אומרת, "הלכה מן הקיום הזה לפני שנתיים",בצורה קצת מסתורית, "אני לא היחידה שהולכת לבקר אותה". אלה הבינה את הקונפליקט שלינור חווה בין היצירה, הטיפול, ההוראה והכתיבה. כשהביעה את הקושי למצוא די אנרגיה יצירתית להשקיע בשני הכיוונים האלה, היא עודדה אותה לחזור לפיסול, ושכנעה את לינור שהיא חייבת למצוא את הדרך. בעקבות התהליך הזה החליטה לינור לבנות בביתה סטודיו לפיסול שבו היא מפסלת היום בחומר. "זה האהבה שלי", היא אומרת באשר לפיסול.
על אף היצירתיות הרבה ופעילותה המגוונת והמשמעותית, לינור מרגישה את הקושי להחזיק
את שני התחומים האלה במקביל. כעת תשומת הלב שלה מודגשת לכתיבה והיא בתהליך עבודה על ספר שני על משחק בחול.
משחק בחול: לשאלתי איך היא הגיעה לעבודה במשחק בחול לינור עונה: "את החול פגשתי בילדות. גדלתי על יד שפת הים. הסטודיו הראשון שלי היה בחוף. פיסלתי בחול יום- יום. חייתי בים".
ב-1987 כשלימדה בלסלי בבוסטון השתתפה בסדנה על עבודה בארגז חול שהעבירה פני ברנשטיין. לינור מתארת את הפתעתה מן הכוח האדיר ומעומק הנגיעה בנפש שהרגישה בתהליך. כשחזרה לארץ פנתה ללמוד טיפול בארגז חול. בזמן ההוא לא קיבלו מטפלים באמנות להכשרה יונגיאנית וללימודי טיפול במשחק בחול. בכל זאת קיבלו את לינור לתכנית ההכשרה והיא השלימה את ההכשרה וקיבלה הסמכה בין לאומית ב- 1987.
בשנת 2000 פרסמה את ספרה הראשון בתחום הטיפול באמצעות ארגז החול באנגלית.
"במובן מסוים המשחק בחול דומה לטיפול באמנות, אפשר לראות את העבודה בחול כסוג של פיסול או קולאז' או אסמבלאז'", היא אומרת.
לינור טוענת שארגז החול נוגע בעומק הוויזואלי והסימבולי של הנפש. היא אומרת ש"אין מילים" לאחר עיסוק ספונטאני ואותנטי במשחק בחול. ההשפעות של התהליך יכולות לעלות בחלומות או ליצור שינוי בהתנהגות.
היא רואה בארגז החול את החלק הנומינוזי , שמתייחס לתחושה של חסד אלוהי שעולה בתוכנו, או סביבנו, בתהליך הריפוי, משהו שנכנס ומוביל את הידיים לעשות דבר שאנחנו לא בהכרח חושבים עליו, ורק אחרי התהליך אנחנו יכולים להתקרב ולהבין מה היה.
לדור הצעיר של מטפלים באמנות לינור ממליצה להשקיע בלימודי אמנות, להעמיק ולבסס את החיבור לביטוי האמנותי. בתקופה זו כשמתקיימים דיונים רבים על הגדרת מקצועות הטיפול בהבעה וביצירה לינור ממשיכה לדבוק ב"אש" היצירה, מחזירה אותנו לבסיס האותנטי של המקצוע. היא מאתגרת אותנו להתחבר לטבע."אמנות היא התעסקות בטבע הפנימי" היא אומרת, "אולי אם נלמד לכבד את הטבע הפנימי, נלמד גם לכבד את הטבע החיצוני".
המילים האלה העלו בי זיכרונות רבים משיעוריה של לינור שבהם השתתפתי כסטודנטית בלסלי קולג' בסוף שנות השמונים. חשבתי על התשוקה הבסיסית לעבודה בטיפול באמנות שהתעוררה בי בעקבות השיעורים שלה. היום, שנים לאחר מכן, מתוך היכרות עם לינור כעמיתה וכשותפה לעבודה בריכוז התכנית להכשרת מטפלים באמנות בשנים אחרונות, ברצוני להביע שוב הערכה ותודה על תרומתה הגדולה להתפתחות הטיפול באמנות בארץ.