ד"ר רונן ברגר ורונית שורץ - מרכז תכנית ההכשרה בטבע-תרפיה אונ' ת"א ronenbw@gmail.com
gilronik@bezeqint.net
הערת העורכת הלשונית – יש לפתוח את ראשי התיבות גש"ר מאח"ד בפעם הראשונה כשהם מוזכרים.
תקציר
מאמר זה יציג דרכים שבהן אפשר להיעזר בטבע תרפיה כדי לתמוך ולהעצים אנשים זקנים המתמודדים עם דמנציה. תוך התמקדות בקבוצת תמיכה שהועברה בעמותת ותיקים שבעמק יזרעאל, הוא יתאר דרכים שבהן הקשר הבלתי אמצעי עם הטבע והעבודה הגופנית-יצירתית בו יכולים לשפר את התחושה וההרגשה, לתת ביטוי ולקדם תהליכים הקשורים לדמיון, לגוף ולרגש בפרט. הוא ישתף בדרך עבודה שפועלת דרך העצמת הכוחות הקיימים תוך מתן לגיטימציה לתהליכים רגרסיבים הכרוכים בדמנציה. המאמר ישלב התייחסות לתיאוריות רלוונטיות, תיאורים מן העבודה בפועל ומחשבות של כותבי המאמר.
מילות מפתח: טבע תרפיה, דמנציה, טיפול בתנועה, חוסן, עבודה קבוצתית, אנשים זקנים
דמנציה – הגדרות, תסמינים ודרכי טיפול מקובלות
דמנציה היא קבוצה של תסמינים הנגרמים ממגוון מחלות הפוגעות בחלקי המוח הגבוהים. הפגיעה מתבטאת בירידה קוגניטיבית פרוגרסיבית שפוגעת ביכולות של זיכרון, בדיבור ובתפיסה ובשינויים התנהגותיים ורגשיים שקשורים אליהם. הפגיעה בזיכרון לטווח הקצר, שנפגע בדרך כלל, יכולה להתבטא, למשל, בשכיחת שמות בני המשפחה וחברים, או ביכולת לבצע פעילויות יום-יומיות פשוטות. אדם עם דמנציה יכול להתקשות במציאת המילים הנכונות, או בהבנת הנאמר לו. למרות צמצום היכולת המילולית ייתכן שתישמר היכולת לתקשר רגשות, צרכים והעדפות דרך הבעות פנים ושפת גוף. לתהליך הפרוגרסיבי, שהולך ומחמיר, השלכות נרחבות על איכות החיים בכלל ועל חברות ועל הקשר הבינאישי בפרט. הן מתבטאות, בין השאר בסבל רגשי: אכזבה, תסכול וכעס. התחושות האלה יכולות להיות קשורות לחווייתו ולביקורתו האישית של האדם הלוקה בדמנציה וגם למסרים שהוא מקבל מסביבתו. מצב זה עשוי לעורר בזקנים שמתמודדים עם המחלה תחושת חוסר משמעות, ירידה בערך ובדימוי העצמי, רגשות אשם וכעס בשל הפיכתם לנטל על בני המשפחה. עד היום לא נמצאה תרופה לדמנציה וברוב המקרים מרגע התחלואה בה חלה רק הידרדרות במצב, שנמשכת עד למוות. מרבית שיטות הטיפול באוכלוסייה הולכת וגדלה זו מתמקדות בניסיונות לשמר ולשקם את היכולות הקוגניטיביות והזיכרון שנפגע (אתר עמותת עמדא www.alz-il.net, ורטמן, ברודסקי, קינג, בנטור וצ'חמיר.2005). השיטות האלה נוטות יותר לכיוון השיקומי-סיעודי: ההתמקדות היא בעבודה על היכולות התפקודיות ופחות בממדים הפסיכולוגיים- רגשיים. לנוכח הקשיים בתקשורות ובחברות שכרוכים בדמנציה מרבית העבודה הטיפולית-שיקומית הזאת נעשית באופן יחידני או בקבוצות קטנות מאוד. נמנעים מעבודה קבוצתית בגלל חשש שהרגרסיביות המאפיינת את המחלה, שיכולה להתבטא בהתנהגות ילדותית, אגוצנטרית ותוקפנית, תקשה על המשתתפים ועל תהליך שיקומם (ורטמן, ברודסקי, קינג, בנטור וצ'חמיר.2005). חשוב לציין כי אף על פי כן יש אינטראקציות חברתיות רבות שמתרחשות בבתי האבות ובמסגרות הסיעוד והמפגש השונים, אם האדם משתתף בפעילויות הנערכות בהם.
טבע תרפיה וגישות יצירתיות רלוונטיות – הצגת התיאוריה
טבע תרפיה היא שיטת טיפול חדשנית הפועלת בגישה טקסית ל"טיפול". היא מתקיימת בטבע באופן יצירתי ומתייחסת אליו כשותף בתהליך (ברגר ומקלאוד 2007, Berger 2009a). שיטה אינטגרטיבית זו משלבת עקרונות מתחומי הטיפול היצירתי והפוסט מודרני עם עקרונות מן הטקס המסורתי. היא יוצרת תיאוריה ומודלים שמסייעים למטפל העובד בטבע להיעזר במאפייניו הייחודים כדי לקדם ולהרחיב את התהליך הטיפולי (Berger 2009a).
בדומה לגישות שפיתחו תיאוריות חברתיות להבנת התרחבות מצוקות פסיכולוגיות עכשוויות: דיכאון, ניכור,חרדה וטראומה קולקטיבית (רוס 2008) (Cushman 1990; Gergen 1991; McLeod 1997; West 2000), כך גם גישת הטבע תרפיה פיתחה תיאוריה המסבירה אותו תהליך מפרספקטיבה פסיכו-אקו-סוציאלית. היא רואה קשר בין התרחקות האדם מן הטבע וצמצום חיי הקהילה והתפיסה הרוחנית ובין התפשטות והתרחבות מצוקות פסיכו-חברתיות. מכאן נגזרות גישות התערבות שבסיסן חברתי-סביבתי (ולא פסיכולוגי) ושמשלבות מפגש ומגע עם הטבע. הנחת היסוד שבבסיס העבודה היא כי עצם ההתחברות המחודשת לטבע מאפשרת גישה לכוחות ריפוי ומפתחת מרכיבי אישיות ודרכי חיים שלא קיבלו ביטוי באינטנסיביות החיים המודרניים (Rozak 2001, Totton 2003 , ברגר 2005).
השקפה זו מבהירה את הקשר החזק בין הטבע תרפיה ובין מודל הגש"ר המאח"ד (Lahad 2002). המודל טוען כי האדם נולד עם שש שפות התמודדות: גוף, שכל, רגש, משפחה-חברה, אמונה ודמיון וכי קשר ומגע אתם וכן היכולת לנוע ולשלב ביניהם מאפשרים לפרט לתפקד טוב יותר בעולם, להתמודד עם משברים וליצור לעצמו משמעות מיטיבה. מטרתו העיקרית של טיפול ברוח הגש"ר מאח"ד אינו לפתור קונפליקט פסיכולוגי אלא להזכיר ולעורר מחדש את אותן השפות ואת היכולת לנוע ולשלב ביניהן (להד 2006). תפיסתה הטקסית והיצירתית של הטבע תרפיה קשורה מאוד גם לגישות הטיפול בהבעה ויצירה ולגישות גוף-רוח-נפש שמתמקדות בתהליכי ההחלמה שקשורים למוח ימין. כמו הדרמה תרפיה והטיפול באומנויות (Jennings 1998; Rubin 1984, להד 2006) היא נשענת על התובנה כי במשחק היצירתי-דרמתי ובחוויה הגופנית - דמיונית טמונים משאבי התמודדות וריפוי חשובים שהרחבתם יכולה לשפר את איכות החיים ואת ההתמודדות עם קשיים פסיכולוגיים. בדומה לטקס המסורתי גם הטבע תרפיה מתמקדת בעבודה קבוצתית (ולא פרטנית) שמדגישה את החיבור והשותפות שיש בין אדם לאדם, בין הגוף-רגש-רוח, ובין אדם לסביבתו (Berger 2009b). ברוח הטקס ובדומה לרעיון של "מעגל ההתנסות" של הגשטאלט (Kepner 1987; Zinker 1977) ולעקרון "הפעולה" של הדרמה תרפיה (Jennings 1998) כך גם המטפל או מנחה בטבע תרפיה ינסה להפוך את תובנותיו ואת שאלותיו להתנסות יצירתית-חוקרת שמתקיימת בטבע ובעזרתו (ברגר 2008). הוא ינסה להישאר בחוויה הגופנית-דמיונית-רגשית באופן שיאפשר לאדם לקבל פרספקטיבה נוספת על הנושא שבו מתמקד הטיפול, להרחיב את הקשר גוף-נפש, את התודעה והתפיסה. מכאן ומתוך אמונה בתהליך הלא מילולי והחווייתי יוכל המטפל להזמין את האדם להתבונן בקשר שבין הלמידה החווייתית שהתרחשה במפגש הטיפולי לבין מציאות החיים שמחוצה לה.
השהות במרחב הטבעי, שמרוחק ושונה מסביבת היום-יום תעזור לאדם להיכנס למרחב המקודש ולהרפות משליטת האונה השמאלית של המוח ושל הסופר אגו, כך שבזמן שמנגנוני ההגנה האלה "יוכלו לנוח", המגע החושי בטבע והפנייה לסימבולים שמכיל יעזרו לאדם להיכנס עמוק יותר לתוך החוויה ולהרחיב את שפות הגש"ר מאח"ד, התודעה והתפיסה. (Berger 2009b). מרכיב חשוב נוסף, הרלוונטי מאוד לעבודה עם אנשים זקנים (Berger 2009b) קשור לאופן שבו אפשר להיעזר בטבע להעצמת תחושת רצף ומחזוריות. כך אפשר להתייחס לתופעות שמתקיימות בטבע כדי לעזור לאדם לנרמל חוויות קשות ולקבלן, חוויות שמילים והסברים לוגיים יכולים להתקשות לענות עליהם. כמו הטקס (Grainger 1995, Jennings 1998, Turner 1986) כך גם הטבע תרפיה יכולה לעזור לאדם להתחבר עם "הגדול ממנו" ולהרחיב את המשמעות ואת הערך שהוא נותן לחייו (Berger 2009b). אמנם הטבע תרפיה משתמשת במבנים טיפוליים ופסיכולוגיים קלאסים: הכלה, אמפתיה, הדהוד וכיוצא בזה, אבל מסתמכת בעיקר על התהליך החושי -יצירתי בטבע ובחוויה שעולה מן המפגש עמו. היא מתאימה בעיקר ליישום עם קבוצות אבל אפשר לעשות בה שימוש גם בעבודה פרטנית, במסגרות קליניות, חברתיות וחינוכיות. לאחרונה נעשה יותר שימוש בשיטה עם אנשים מבוגרים וזקנים. נראה כי יש ערך מיוחד למדדים הטרנס-פרסונאליים שמתקיימים בה ולקישור בין הזמן הפסיכולוגי, האישי והחולף אצל האדם הפרטי המתמודד עם תהליכי הזדקנותו לבין הזמן האוניברסלי והנצחי שמתקיים בטבע (Berger 2009b). בהקשר של זקנים עם דמנציה נראה גם כי המפגש בטבע יכול לעזור להם להתחבר לגוף ו"לכאן ועכשיו", "זמן החיים" המשמעותי להם.
מתיאוריה למעשה – פיתוח תכנית תמיכה
מטרתנו ביצירת הקבוצה הייתה לתת לזקן המתמודד עם דמנציה מרחב מכיל, שיקבל את מי שהוא כרגע. מקום לבטא את החלקים הילדיים (child like) שהרגרסיה שנובעת מן המחלה חושפת. הרצון להקמת הקבוצה לא נבע מצורך לנסות ולשפר את היכולות הקוגניטיביות והתקשורתיות של הזקנים ולא מצורך לנסות למנוע מהם לשהות באותם מצבים רגרסיביים, אלא מתוך אמונה כי מתן מרחב ביטוי לגיטימי, מקבל ולא שיפוטי לתהליכים אלה יוכל לעזור להם להתחבר לסביבתם ולעצמם ומכאן גם לשמחת החיים ולחיוניות. מחשבה נוספת ביצירת תכנית תמיכה קבוצתית (ולא פרטנית) הייתה כי לקבוצת השווים, זקנים נוספים המתמודדים עם המחלה, יכול להיות ערך תמיכתי רב, כשותפים למסע ובעלי יכולת הזדהות עם קשיים ואתגרים שהוא מכיל. היה נדמה כי בעצם מתן הרשות לתקשר ולהתבטא דרך ערוצי הגוף, רגש-דמיון, חלקיו הימניים של המוח, לתפקודם הנוכחי יהיה ערך טיפולי משמעותי העומד לעצמו. מכאן ומתוך מודעות לזמינות מרחבי הטבע שמקיפים את המוסד, היה נראה כי שיטת הטבע תרפיה תתאים מאוד לרצון שעמד בבסיס התכנית ולמטרות שנגזרו ממנה.
באופן זה, בדצמבר 2008, בסיוע ותמיכת מנהלת אית"ן (אגף יחידה תשושי נפש במועצה), הוצעה תכנית תמיכה קבוצתית לזקנים המצויים בשלבים הראשונים של המחלה. היא התבססה על הטבע תרפיה והונחתה בידי כותבת המאמר השנייה במסגרת עבודתה המעשית בתכנית ההכשרה בטבע תרפיה. היא כללה שנים עשרה מפגשים, אחת לשבוע, של שעה כל אחד. המפגשים התקיימו במרחבי טבע שבסביבת המרכז ולכל מפגש הצטרפה אשת צוות. לאחר פרסום הקבוצה וגיוס המשתתפים היא נפתחה וכללה שבעה אנשים בני 65 עד 87. כולם השתתפו בפעילויות השוטפות של המרכז והגיעו אליו בכל בוקר.
סיפור המעשה
מתוך ניסיון להעביר את חוויית המפגשים, חלקים מן התיאור כתובים בגוף ראשון וברוח נרטיבית, מפי מנחת הקבוצה, הכותבת השנייה של המאמר. אנחנו מביאים כמה דוגמאות שמשקפות את התהליך השלם.
מפגש ראשון: שתי נשים וחמישה גברים יושבים במעגל על כיסאות בחדר. נר ראשון של חנוכה, בחוץ קצת קר והרוח מנשבת. אנחנו מכירים זה את זה באמצעות הזמנה לשיתוף בחוויה או בתחושה שחוו מרגע צאתם מן הבית עד שהגיעו לפגישה – עכשיו: מה ראו, הריחו, הרגישו, שמעו בדרך ואיך זה נגע ללבם?
"הדשא בבית שלי מכוסה עלי שלכת רבים. זה מעציב אותי, אני מחכה ליום שמש כדי שאוכל לאסוף אותם ולראות את הדשא"...
" בבוקר דרך חלון ההסעה ראיתי את שדה החיטה הטרי מוריק. עברנו לידו ממש קרוב... יכולתי להריח אותו. זה היה נעים"...
" הדשא הגדול בקיבוץ והטיול במשק מזכיר לי את אשתי היקרה שמתה וקבורה שם. אני מתגעגע אליה"...
כמו ילדים שמחכים לתורם ב"מפגש" המילים והמשפטים מתחברים ומשלימים זה את זה. אני מזמינה אתם לצאת לחצר. הם מתבוננים בי, מופתעים. כמה מהם יוצאים וכמה לא – קר בחוץ. לאחר שכנועים קבוצתיים כולם מצטרפים. אנחנו עומדים ברוח הקלילה, נותנים ידיים ועושים מעגל כוח. לאט לאט נשענים אחורה ומגלים כמה כוח יש במעגל הזה. איך ביחד הוא מחזיק את עצמו, כל אחד מחזיק ומוחזק – משמעותי והכרחי. איני יודעת כמה זמן בדיוק עמדנו כך, ברוח הקלילה ואיך זה בדיוק קרה שהם התחילו לרקוד... ריקוד שנולד בספונטניות, במעגל של "נר לי נר לי".
הריקוד נרגע, אני אוספת אותם לפעילות קצרה הכוללת דמיון מודרך משולב בתנועה אטית ומודעת. פעם, פעמיים, שלוש, הם לא רוצים להפסיק. כל הגוף עובד. צועקים, פעם רביעית... ויש גם חמישית ושישית, תנועות מדויקות, ברצף שחוזר על עצמו שוב ושוב...אני מסתכלת להם בעיניים ועיניהם מאושרות ומבקשות עוד. הרגליים והגוף עומדים על האדמה, יש רוח קרירה, שמש, אוויר נקי לנשימה. נראה כי התנועה הגופנית החזרתית, הקולות והזמנת הדמיון עוררו את החושים ואת כוחות הגוף. כי ההתייחסות ושילוב מראות הטבע בעבודה עזרו למשתתפים להתמקד ולהשתחרר. כי התנועה עם וכמו צמרת העץ שנענה לרוח עזרה להם להגיע ולהיות, נוכחים בכאן ועכשיו.
הם חוזרים לחדר בצעקות ותוך כדי המשכיות התנועה. בשמחה, בחיות, עם חיוך אנו נפרדים. נדמה לי שמי שישב בתחילת המפגש מדוכא, נראה עכשיו קצת אחרת, יותר זקוף ועם אור בעיניים. אני מתרגשת, עולה בי משפט שילך אתי עוד זמן רב: "הם אולי תשושי נפש אבל לא תשושי רגש ונדמה שגם לא תשושי גוף". בעקבות המפגש אני מבינה עוד יותר שזאת עבודתי אִִתם. לאפשר להם להיות בשמחה וב"ביחד". להיות במגע זה עם זה ועם הטבע שעוטף. לתת דרור לסקרנות ולהתרגשות, כמו ילדים...
מפגש שלישי: אנחנו נפגשים בכניסה ויוצאים . רוח קרירה ושמש מחממת מלווה אותנו לעץ הפיקוס הגדול. הקבוצה מתאספת ומכינה בכוחות עצמה מעגל מעלים שמצאו ואספו לטקס הפתיחה הקבוע שלנו. כך הם מסמנים ומגדירים את השטח שלנו, בתוך מרחבי הטבע הפתוחים והגדולים, השיכים לכל. עכשיו הם ממתינים למעגל הכוח, שוב אוחזים ונשענים... זה רק המפגש השלישי והם כבר זוכרים איך לעמוד. שוב, ללא מילים ודרך הגוף כל אחד שואל את עצמו באיזו מידה ניתן לבטוח בגוף המזדקן ואחד בשני... מסתכלים לשמים, לוקחים שאיפה גדולה ומביטים אחד לשני בעיניים. אנו מקשיבים לרוח, עדים לנשירת העלים, לקולות ציפורים ולטמפרטורת השמש. כאן ועכשיו... בחוויה.
אני רואה איך הגוף שלהם מתעורר, את הנשימה שמתרווחת ואת הכתפיים שנרפות. אני משתדלת להישאר איתם בחוויה הזאת – אני – הם והטבע. לתת להבנות ולפרשנויות פסיכולוגיות שרכשתי בהכשרתי לחלוף. הם לא בוחנים ובודקים אותי וכך גם אני לא אותם, מקבלת את הרוח ואותם.
בדרך בחזרה למרכז אחת המשתתפות עוצרת ליד שיח וורדים ושואלת אותי. "אפשר לקטוף אחד ולקחת הביתה?" אני משיבה לה מבט והיא ממשיכה. "אני אוהבת ורדים אבל בבית הוא ימות ויבול. גם אני מרגישה כך. פעם הייתי כל היום בחוץ, עבדתי וטיילתי בכל מזג אוויר, הייתי חזקה". היא עוצרת ונותנת לי יד. "תודה לך שבאת איתנו לכאן", היא אומרת וממשיכה בדרכה...
מפגש שישי: אנו נפגשים באית"ן, נותנים ידיים ויוצאים. השמים כחולים, העצים מתחילים ללבלב ומולנו שדה החיטה המוריק.
בטקס הפתיחה המסורתי שלנו רחל מספרת שיש לה היום יומולדת 78... בדרך לשדה, על השביל אני מוצאת גזע גדול ומפוחם ומראה אותו לכולם. הם נוגעים ומריחים אותו. קצתם יודעים אולי זוכרים מה זה ואחרים לא. כל אחד לוקח חתיכה והנה הם כבר רכונים על המדרכה, כותבים ומציירים לרחל ברכות ענקיות בעברית, בפולנית ועוד... בתוך שמחת היצירה לאיש לא אכפת שהבגדים מתלכלכים ואולי שגם הברכיים כבר כואבות. רחל עומדת במרכז השטח המבורך ואני על ידה, מחזיקה בידה כמו נכדה, חברה או אולי, אמא. "אף פעם לא הייתה לי יום הולדת כזאת. חבל שאי אפשר לשמור אותם או לקחת אותם הביתה". היא אומרת ודמעה בעיניה. אנחנו חוזרים למרכז עם בידיים ובבגדים מפוחמים. למראה הצוות המופתע אנו מסתכלים זה בזה, שוב, לא אומרים מאום...
זו דרכה של הטבע תרפיה, משתדלת להישאר פתוחה וקשובה לסביבה. להיות ערה להזדמנויות שהיא תביא. כך הטבע קורא לנו להיות ערים ונוכחים, פתוחים למתרחש, לחיים.
מפגש אחד עשרה: האביב הגיע. אנו יוצאים מן המרכז והולכים במסלול הקבוע. יורדים לכיוון התאנה והשדה, עוצרים על יד ערוגות הוורדים, מול השדה הירוק. בניסיון לאסוף את התהליך אני מספרת את סיפור הנוף, שהשתנה אתנו, מתחילת המפגשים לפני כארבעה חודשים, בחורף ועד עכשיו, לאביב. בתוך הסיפור אני שוזרת התייחסויות ואזכורים לתהליכים ואירועים שונים שעברו עלינו באותה התקופה.
אנו ממשיכים ויורדים לשדה החיטה, במפגש השני היינו עדים לזריעתו ועכשיו החיטה כבר גבוהה. השיבולים גדולים ומגיעים לי כבר כמעט לגובה המותניים. ראובן עוצר אותנו. אני עוצרת אתם ומגלה שכולם נותנים ידיים. אני מרגישה בתנועה שמתקיימת במעגל, כמו גל היא עוברת בינינו, בשקט. מתעורר ויכוח, כמה מהם מבקשים להיכנס לשדה ולרקוד ואילו האחרים אומרים שאסור, שזה יהרוס אותו. אני מקשיבה. עדה לעוצמת החיים, לרצון לתת דרור לגוף, לרגש ולדמיון, להתנהג כמו ילדים ולעשות מה שהלב והגוף מבקשים. אני שומעת גם את צדו השני של הוויכוח שמייצג אידאולוגיה וערכים רבי שנים שעל אף הדמנציה והשכחה עדיין טבועים ומעוגנים בהם היטב. לא נכנסים לשדה החיטה, רוקדים ושרים על ידו. "באלו הידיים עוד לא בניתי די...". הריקוד דועך, אדם לאדם והקבוצה ביחד. עוצרים ומקשיבים בשקט לנגינת החיטה. נדמה שמשהו בשירת העשבים עונה לנו, מזכיר משהו ישן שעדיין מתנגן...
נדמה שהמפגש הזה עם החיטה הוא מפגש של בני עמק-יזרעאל עם נוף ילדותם, עם הקמת המדינה. עם זיכרונות של ההורים או של האישה שבינתיים מתה. זהו טיול למחוזות תפארתם, לפרי יצירתם ולטבע שליווה אותם כל חייהם. שדה החיטה המתנועע ניצב, בעל-זמניותו ונצחיותו כראי וכמשל לחייהם. בשתיקה אנו נפרדים מן השדה. באופק השמש מתקרבת להרים ואנו עושים את הדרך חזרה. קשורים לרצף החיים הגדול. לבד וביחד, אדם ואדם, אדם וטבע.
בדרך הביתה – סוג של סיכום
יונה שחר לוי, ממפתחי הטיפול בתנועה כותבת "לרוע המזל, התרבות שלנו מנתקת את ילדיה בגיל צעיר מאד ממקורות הכוח הגופניים. כבר בגיל הגן נדרשים ילדים למקד את כל הקשב וההתכוונות בהישגים מילוליים, "לדלג" מעל צורכי התנועה הרגשית הספונטנית... אחת התוצאות של המצב הזה היא, שהגוף והתנועתיות המוטורית חדלים להיות מקור כוח ומערכת אלטרנטיביות של "חשיבה גופנית..."
היא ממשיכה וטוענת כי "רוב הדיונים והמחקרים בנושאי גוף-נפש מתמקדים במערכת האוטונומית... בעיקר בצדדים הפתולוגיים של הגוף והתנועה ולא בפוטנציאל של חוסן וריפוי... חסרה הכרה בממד הנפשי של תהליכים תנועתיים ובממד התנועתי של תהליכים נפשיים" (שחר-לוי. 2004, ע"מ 14-15).
המאמר עסק בעבודה שכללה בעיקר התנסויות גופניות-תנועתיות ויצירתיות שהתבטאו במבעים תנועתיים ותקשורת רגשית שאינה מילולית. בהתאמה לאוכלוסיה שבה היא פעלה, מרביתה התקיימה ונשארה בתוך המרחב החווייתי וללא ניסיון לתרגמו, לארגנו או לעבדו לנרטיב מילולי או לשיח קוהרנטי.
נדמה ששינויים עדינים בהוויית המשתתפים, ביכולתם להתחבר לשמחה ולחיוניות ובאפשרות להיות ולבטא את עצמם בהווה, היוו את משמעותו העיקרית של התהליך עבורם. דרך העבודה החווייתית ומעוגנת הגוף החליפה את הטכניקות הפסיכולוגיות המילולית ואתם את החיפוש אחר תובנות (insights). נדמה כי הטבע, על פשטותו, מחזוריות וקבלתו האין סופית תמך בדרך עבודה זו ואפשר למשתתפי הקבוצה לחוות וללמוד דברים שמילים רבות וטכניקות התערבות מתוחכמות היו מתקשות בהן.
בהמשך לטענתה של שחר-לוי בדבר הניתוק וצמצום הממד התנועתי-רגשי בילדינו ואי תשומת הלב לממד הגופני בעבודה טיפולית מקובלת, נראה כי העבודה שתיאר המאמר מציעה גישה אלטרנטיבית לעניין. גישה שנשארת ב"חשיבה הרגשית" ובוטחת בה ורואה בגוף ובתנועתו ביטוי של הנפש.
בעזרת המפגש הבלתי אמצעי עם הטבע היא מתמקדת בחיבור לכוחות ו"לכאן ועכשיו" ולנוכחות בהווה, שהוא "זמן החיים" המשמעותי למתמודדים עם דמנציה. העבודה עודדה את תפקודם של חלקיו הימניים של המוח: הגוף, הדמיון והרגש, חלקים שייתכן שנפגעו פחות מן המחלה ומכאן יכולים לשפר את החוסן הרגשי ואת איכות החיים. נציין גם כי המפגש עם העונות ועם מזג האוויר המשתנה, בנוף המוכר והנצחי של ילדותם, אפשר למשתתפים להתחבר לתהליכי השינוי וההזדקנות שחלים עליהם, כאשר קול הטבע משרה לגיטימציה ומנרמל.
אנו מקווים כי המאמר האיר את הפוטנציאל הטמון בדרכי עבודה יצירתיות ומעוגנות גוף וכאלה שמשלבות בתוכן טבע בפרט, ואולי אף ייתן השראה לאנשי מקצוע נוספים לפתוח דלת ולצאת לטבע.
נשמח לשמוע תגובות למאמר.
* העבודה שעליה מתבסס המאמר זכתה לציון לשבח מטעם הקרן לעידוד יצירת ידע בנושא אלצהיימר ודמנציה, של עמותת עמדא לשנת 2009. היא הוצגה בכנסים שונים ובהם בכנס "טבע תרפיה מילדות לזקנה" שהתקיים בספטמבר 2009 באוניברסיטת תל-אביב.
** למידע נוסף על הטבע תרפיה – מאמרים, כנסים, הכשרות, סרטים ומצגות: www.naturetherapy.org.il
תודות: אנו רוצים להודות לתמר להב מנהלת מחלקת אית"ן בסב-יום המועצה אזורית עמק-יזרעאל, לצוות אית"ן ולמנהלת הסב יום, נוקי בן-שושן, על תמיכתם בתכנית, בכל שלביה. לאבי הדרי שתמך וליווה את העבודה במסגרת ההדרכה שניתנה בתכנית ההכשרה של הטבע תרפיה בתל"מ 2008 ולד"ר ניצה אייל על המשוב שנתנה למאמר ולעזרה בהשלמתו.
כותבי המאמר:
ד"ר רונן ברגר – מנהל המרכז לטבע תרפיה ותכניות ההכשרה בטבע תרפיה באוניברסיטת תל-אביב. מלמד בתכניות להכשרת מטפלים באומנויות במכללת תל-חי ואוניברסיטת לסלי- שלוחת ישראל.דרמה תרפיסט, רקדן ואקולוג, מיסד הטבע תרפיה. דוא"ל: ronenbw@gmail.com אתר: www.naturetherapy.org.il
רונית שורץ: מנחת קבוצות באמצעות טבע תרפיה, מתמחה באוכלוסיות של זקנים תשושי נפש ואנשים המתמודדים עם דמנציה ומשפחותיהם ואנשי המקצוע העובדים עמם. עובדת בפרויקטים של אשל, עמדא ועמותת ותיקי עמק-יזרעאל ובאופן פרטי. דוא"ל: gilronik@bezeqint.net
מקורות
אתר עמותת עמדא: www.alz-il.net
ברגר, ר' (2005). לגעת בטבע. דורות. גליון 80, ע"מ 36 -41.
ברגר, ר' (2008). להפוך פרשנות לעשייה. פסיכו אקטואליה. גיליון אפריל. ע"מ 16- 23.
ברגר, ר' ומקלאוד, ג' (2007). טבע תרפיה – מסגרת תיאורטית ויישומית. מידעוס, גליון 46, ע"מ:22 - 31.
ורטמן, א', ברודסקי, ג', קינג,י', בנטור, נוצ'חמיר, נ' (2005). קשישים הלוקים בדמנטיה: שכיחות, זיהוי צרכים לא מסופקים ועדיפויות בפיתוח שירותים. מכון ברוקדייל
להד, מ' (2006). מציאות פנטסטית.נורד חיפה
רוס, ג' (2008). מעבר למערבולת הטראומה אל מערבולת ההחלמה. נורד. חיפה
שחר-לוי, י' (2004). מהגוף הגלוי לסיפור הנפש הסמוי. יונה שחר לוי. ירושלים
Berger, R. (2009a). Nature Therapy – Selected Articles. (2009). The Nature Therapy Center.
Berger, R. (2009b). Being in nature. Journal of Holistic Nursing, Vol. 27, No. 1, 45-50.
Cushman, P. (1990). Why is the self empty: towards a historically situated psychology. American psychologist, 45, 599-611.
Gergen, K. J. (1991). The shattered self: dilemmas of identity in modern life. New York: Basic.
Grainer, R. (1995). The glass of heaven. London & Bristol: Jessica Kingsley Publishers.
McLeod, J. (1997). Narrative and psychotherapy. London: Sage.
Roszak, T. (2001). The voice of the earth. Grand Rapids: Phanes Press.
Rubin, A. J. (1984). The art of art therapy. New York: Brumel Mazel.
Turner, V. (1986). The anthropology of experience. Evanston, ILL: Illinois University Press.
West, W. (2000). Psychotherapy & spirituality: crossing the line between therapy and religion. London: Sage
Totton, N. (2003). The ecological self: introducing eco-psychology. Counseling and Psychotherapy Journal 14, 14-17.