המקבץ
את הספר 'מכתב למורה' קיבלתי כשי ממפקדת קצין חינוך ראשי עם סיום קורס מורות-חיילות באמצע שנות השמונים. ההקשר הממסדי עורר בי חשדנות מיידית, אבל כשצלחתי אותה גיליתי טקסט שעיצב את תפיסת עולמי וכיוון אותי לבחור בהוראה כמקצוע.
"מורה יקרה, בודאי אין את זוכרת אותי או את שמי. הלא הכשלת כה רבים מאיתנו" כך פותח הספר, שנכתב במשותף על ידי שמונה נערים איטלקים שנפלטו ממערכת החינוך. ספר צנום זה תורגם ליותר מארבעים שפות ועוטר בפרסים רבים, ביניהם פרס החברה האיטלקית למדעים, על מחקר השטח המדוקדק שעליו הוא נשען. הספר, שהפך לאבן פינה בהיסטוריה של שחרור המדוכאים, מצליח לא רק לחשוף את אי השויון המובנה בחינוך בעולם המערבי הדמוקרטי, אלא גם להדגים את אפשרות השינוי דרך חינוך... בית הספר "בארביאנה", בהובלת הכומר והמחנך דון לורנצו מילאני, סיפק לתלמידיו הכפריים את הידע רב-העוצמה שמקבלים בני המעמד הבינוני והגבוה בבית. המוטו שנקבע על קיר בית הספר, "I CARE", שיקף את הערבות ההדדית של חברי הקבוצה זה לזה.
לורנצו מילאני קומפארטי נולד בפירנצה ב 1923 למשפחה משכילה ומיוחסת מן המעמד הבינוני. אבי-סבו היה פילולוג נודע, סבו ארכאולוג, אביו פרופסור לכימיה ואמו משכילה יהודיה. הוריו החזיקו בהשקפת עולם אתיאיסטית. כילד התעורר להבחין בפער בין בעלי הפריבילגיות לאלה שלא זכו בהם. בניגוד לציפיות המשפחה, מילאני פנה ללימודי אמנות ובגיל עשרים התקרב לדת, הפך לקתולי מאמין והוסמך לכמורה. במשרתו הראשונה כעוזר לכומר בקהילת קאלנצאנו בסמוך לפירנצה, הקים "בית ספר לעם" עבור ילדי הקהילה. העובדה שקיבל לבית הספר גם ילדים למשפחות ללא קשר לזהותן הדתית או הפוליטית העלתה עליו את חמת הממסד הדתי, והוא הוגלה בשנת 1954 לקהילת בארביאנה הנידחת. הקהילה מנתה כעשרים משפחות איכרים ומרבית הילדים נשרו מבית הספר.
הכומר הצעיר אסף את הנערים שנשרו מבית הספר ועבד איתם 12 שעות כל יום, שבעה ימים בשבוע. הלמידה המשותפת התמקדה בהשלמת הידע החסר- בעיקר ידע לשוני, קריאה יומית בעיתון כמקור להבנת העולם בו הם חיים, לימוד שפות זרות, תרגול ביטוי בעל פה ובכתב. מילאני חתר להפוך את תלמידיו לאזרחים ריבוניים בעלי חשיבה עצמאית, אחריות חברתית, יכולת ביטוי, מחויבות ומעורבות. בית הספר בברביאנה הפך בשנות החמישים והששים מוקד משיכה לאורחים מרחבי איטליה והעולם כולו, שהפכו בעצמם למקור ידע ולימוד. "מכתב למורה" נכתב כעבודת גמר שנתית על ידי שמונה תלמידים מבארביאנה בגילאיי 11-16 בהנחיית מילאני. הטקסט נכתב בעקבות כישלונם של שניים מהם שניגשו למבחן בית הספר להכשרת מורים והתפרסם חודש לפני מותו של מילאני בגיל 44.
מהספר הזה למדתי לא רק איזו מין מורה אני שואפת להיות, אלא גם איך אני רוצה לכתוב: "אמור דברים בעלי חשיבות שיש בהם תועלת לכל אחדם או לפחות לאנשים רבים. דע בשביל מי אתה כותב. אסוף את כל החומר המועיל. מצא תכנית הגיונית על פיה תפתח את הנושא. מחק כל מילה מיותרת. מחק כל מילה שאינה בשימוש בשפה המדוברת. לעולם אל תגביל את זמן הכתיבה. זוהי הדרך בה חבריי ואני כותבים את המכתב הזה. אני מקווה שבדרך זו יכתבו תלמידיי כשאהיה מורה".
חמישים שנה אחרי כתיבת הספר הזה, הגשמתי חלום והעמדתי אותו כמודל במרכז סדנת כתיבה לעיתון. לקראת הבחירות הקרבות, ביקשתי להעלות לסדר היום את החינוך, ובייחוד את אי-השויון בחינוך בישראל. הפערים בין התלמידים בישראל, פערים על בסיס כלכלי, תרבותי, עדתי, לאומי ומגדרי, רק הולכים ומחריפים. רציתי "לתרגם את הפערים לשאלות פשוטות", כפי שכותבת דפנה גולן עגנון בספרה אי שויון בחינוך (הוצאת ידיעות 2004): "איך נוכל לאפשר ליסמין, תלמידת כיתה ג' בשדרות, ליסמין עם הצמות והעיניים השואלות מרמת השרון, ליסמין עם השאלות והחלומות ברהט, ליסמין המחייכת, תלמידת כיתה ג' שגרה בבאר שבע, איך נוכל לאפשר להן סיכויים שווים לחיים הוגנים בקהילה שלנו?".
ביום הראשון של הסדנה כתבו הסטודנטיות והסטודנטים על חויות אישיות בהן פגשו אי שויון בחינוך. בהמשך התעמקנו בספר "מכתב למורה": ההקשר שבו נכתב והרלוונטיות שלו לישראל היום. באותו יום נערכה פגישה עם הסופר והאקטיביסט יוסי סוכרי ("אמיליה ומלח הארץ", "בנגזי ברגן בלזן") ששיתף אותנו במחשבותיו על האתגרים הדחופים העומדים בפני שר החינוך הבא.
ביום השני יצאנו אל השטח. הסטודנטיות בחרו שישה בתי ספר ויצאו להתרשם ולשאול תלמידים, מורים ומנהלים לגבי שויון ההזדמנויות בבית הספר. שונית ומור ביקרו בתיכון ממלכתי בעיר במרכז הארץ; אסף ואיתמר הגיעו לתיכון בו רוב התלמידים הם ילידי חבר המדינות; לינור ולי התרשמו מבית ספר יסודי שמשרת אוכלוסיה הטרוגנית בדרום תל אביב; שיר הרחיקה עד אחרי באר שבע לבית הספר החקלאי בו למדה; גיא, אלי, ספיר וגיא ביקרו במועדונית המופעלת על ידי עמותה פרטית בתוך תיכון ביפו בו לומדים יהודים וערבים; יאנג לונג פקד תיכון מקצועי בפריפריה התרבותית במרכז הארץ. לאחר איסוף הנתונים מהשטח הגענו ביום השלישי והאחרון אל מלאכת הכתיבה. בנוסף לכתבות מן השטח מוצגות כאן עבודות של סטודנטיות בקורס "ישראליות: עיצוב, לבוש, גוף" בהנחיית טל שושן וד"ר סיוון שטאנג מן החוג לעיצוב. עוד שילבנו בעיתון קטעים מתוך הספר "מכתב למורה" , וחויות אישיות של חברי המערכת אי שוויון בחינוך.
גיליון זה של עיתון 'המקבץ' מוצע לקראת הבחירות לקהל המורים, ההורים, התלמידים והסטודנטים. הוא מבקש לעורר אתכם במילותיו של לורנצו מילאני: "עלינו ללמד ילדים לבחור: בשביל מי הם רוצים לעבוד, אילו רעיונות ברצונם להעביר, אילו ערכים ברצונם לממש. אין תועלת אם לא נעניק להם משמעות, נעניק להם בחירה".