"ישראליות" תמיד משאירה אותי תקועה באמצע. לא לגמרי אשכנז לא לגמרי ספרד, לא ממש מערב ולא ממש מזרח, לא לגמרי מרכז ולא לחלוטין פריפריה, הכל די באמצע. במקום הזה של בין לבין מתרחשים הדברים הכי מעניינים, הכי ביזאריים והכי משונים, שם אני מוצאת את עצמי יותר מבכל מקום מוגדר של ממש, ואת האמצע הזה בדיוק החלטתי להעלות על נס, להפוך לקמע ולמגן, כי המקום שממנו אני באה הוא כלל המקומות שבהם ביקרתי, והקמע שאני נושאת איתי הוא אוסף האוביקטים אותם מצאתי במקומות האלה.
"במכללה השתתפתי בקורס המבקש לחקור את יחסי הכוחות בחברה הישראלית. במהלך הקורס נגענו בסוגיות חברתיות ופוליטיות. כשהמנחה הציג את בית הספר שבו נעביר את הפעילות, התעוררו בי סימני שאלה.
מדובר בבית הספר שקרוב מאוד למוקדי מתקפות הטילים. עקב המצב הבטחוני, הורים רבים לא הסכימו לשלוח את ילדיהם לבית הספר. ההנהלה דרשה וקיימה שיפוץ מקיף שיגן על תלמידי בית הספר. הם הודיעו להורים כי ביטחון אולי הם לא יוכלו לתת, אך חינוך טוב - כן.
המשימה הראשונה שלנו הייתה לחקור את בית הספר. חיפשנו באינטרנט מידע והופתענו לגלות כי תקציבו גבוה מהתקצוב המוגבל של משרד החינוך. ותורמים חיצוניים איפשרו להגשים את מה שנבצר ממשרד החינוך..
מדוע סטודנטים מתנסים בבית ספר עתיר השקעות שכזה, ולא בבית ספר הסמוך, בו לא השקיעו מליוני שקלים?"
"גם אנחנו גילינו במהרה שהרבה יותר קשה לנהל בית ספר כשהם (הילדים שאינך רוצה בהם) נמצאים בו. הפיתוי להפטר מהם הוא לפעמים חזק מאוד. אבל בלעדיהם בית ספר לא יהיה בית ספר. הוא יהיה בית חולים המטפל בבריאים ודוחה את החולים. מוטב שיקראו לך משוגעת מאשר שתהיי מכשיר לגזענות.
בתי הספר של חינוך חובה מאבדים אלפי ילדים בשנה. מכיוון שכך, הלא מוכשרים היחידים במה שנוגע לבית הספר הם אתם, המאבדים בדרך ילדים רבים כל כך ולא יוצאים לחפש אותם. לא אנחנו: אנחנו מוצאים אותם בשדות ובבתי החרושת ואנחנו מכירים אותם מקרוב"
(מכתב למורה, עמ' 22, 36)