בית ספר ממלכתי ועמותה פרטית - הילכו שניים יחדיו? / גיא ברדן, גיא גונן, אלי כהן וספיר איצקוביץ'

מי שקיבל את פנינו בכניסה לבית הספר העירוני ז' ביפו, היה כוכי. מתוקף היותו שומר בית הספר שנים רבות, הוא מכיר כל פינה ופינה בממלכה שלו. ובכל זאת, את המועדונית של עמותת "פסגות" הוא כנראה לא ראה מעולם. כמו גן נעלם, מסתתרת המועדונית מאחורי דלת רגילה לגמרי, במסדרון רגיל לגמרי, בתיכון רגיל לגמרי. את מה שנמצא מאחורי דלת זו, לא צפינו מראש; מרחב גדול, מואר וחמים המזכיר לופט בוהמייני.
מועדונית זאת שייכת לעמותת "חינוך לפסגות", החותרת לצמצום הפערים החברתיים. מעל מאה וחמישים אלף ילדים בעלי פוטנציאל למצוינות בפריפריה אינם זוכים לתמיכה המאפשרת את מיצוי יכולותיהם, ורבים מהם מתקשים לסיים את לימודי בית הספר ולהשתלב בחברה. פסגות יוצרת שוויון הזדמנויות לילדים ונוער בעלי פוטנציאל למצוינות, בפריפריה החברתית והגיאוגרפית של ישראל.

עמותת "חינוך לפסגות" אינה שייכת למשרד החינוך. היא נוסדה ב- 1999 ומפעילה מעל שלושים מרכזי חינוך ברחבי הארץ שפועלים במקביל ולאחר שעות הלימודים הרגילות. במרכזים למעלה מאלפיים ילדים ובני נוער, וכשש מאות סטודנטים מקבלי מלגה, המהווים עבור הילדים מודל לחיקוי. הפרויקט מקדם תוכנית חינוכית אינטנסיבית, המספקת העצמה לימודית-אישית וחברתית-תרבותית.
בעירוני ז' מסגרת העמותה שודרגה בשילוב עם בית הספר והיא פועלת במודל של "כיתה אקדמית". כיתה זו מלווה את תלמידיה מכיתה ג' ועד סיום התיכון. למעשה, התוכנית מציעה ליווי עד גיל 35, ומלווה את בוגריה בצמתים אישיים מרכזיים גם לאחר סיום לימודיהם התיכוניים: ייעוץ והכוונה לקראת הגיוס לצה"ל או לשירות הלאומי, ייעוץ ללימודים גבוהים, עזרה במציאת עבודה ובהשתלבות תעסוקתית, ועוד.
ב"כיתה האקדמית" בעירוני ז' שותפים כתשעים ילדים בכיתות ז' - ט'. אלה נבחרו בקפידה באמצעות בחינה שנערכה כשהיו בסוף כיתה ב'. זו נקודת ההצטרפות הראשונה לתכנית. בהמשך קיימות נקודות כניסה נוספות, בהן ניתן להתקבל לפרויקט. "הילדים צריכים לרצות את זה ולבוא בחשק. העבודה היא לא טיפולית (לפחות לא על הנייר), אלא בנויה הרבה על מוטיבציה פנימית של הילדים", אומרים רכזי הפרויקטי. הדבר ניכר בביטחון של התלמידים בהם פגשנו ובמוטיבציה שלהם להצליח.
התוכנית פועלת במתכונת של ארבעה ימי פעילות אחה"צ. היא נערכת מיד אחרי בית הספר, וכוללת גם ארוחת צהריים. העמותה מציעה מגוון רחב של פעילויות העשרה וחוגים. אלה כוללים גם העשרה קדם – אקדמאית, למשל חוג משפטים. את רוב החוגים מפעילים סטודנטים תמורת מלגה. בנוסף, יש דגש על פיתוח אישי ועידוד חוזקותיו של כל תלמיד כאינדיבידואל. בזמן החופש הגדול המרכז מקיים פעילות חופשות. התוכנית מציעה יתרונות רבים להורי התלמידים. אלה מסוגלים להמשיך את סדר היום שלהם, שלפעמים הוא קשה ומורכב, מבלי להיות מוטרדים בפעילות ילדיהם אחרי שעות בית הספר הפורמאליות. האפשרות הזאת מתבססת על אמון ההורים במועדונית ובצוות, שיפתחו ויחנכו את ילדיהם בצורה המיטבית.

הקשר של "פסגות" לבית הספר מאופיין בשיתוף פעולה מלא, בעיקר אל מול מחנכי "הכיתה האקדמית". קשר זה תורם לפריחה כללית בעירוני ז' אך עלול גם להביא למתחים. בעקבות הפרויקט יש ניסיון להשריש שינוי חברתי בבית הספר. חזון המנהל הוא שכל ילד באזור הרישום יזכה לפעילות אחה"צ. ילדי הפרויקט נתפסים כברי מזל, ורבים משקיעים בלימודיהם מתוך רצון גדול להיות חלק מהכיתה האקדמית. מאידך, הפרויקט עלול להיתפס ככזה ש"מחפה" על חסכים מסוימים במערכת הפורמאלית שפועלת בבוקר. הרכזים מדגישים את הצורך לפעול בשיתוף פעולה מלא, בצניעות ובענווה, ובכך להביא למיקסום היכולות הן של צוות המחנכים של בית הספר, והן של צוות המרכז, רכזים וסטודנטיות.
מתח נוסף קיים במישור הלאומי. כשליש מאוכלוסיית בית הספר (ובהתאם גם בכיתה האקדמית) מורכבת מערבים (נוצרים ומוסלמים, חילונים ודתיים). הדבר יוצר מורכבות, בעיקר בעתות משבר מדיני ו/או באירועים לאומיים המצויינים בבית הספר. מתח זה הוא חלק בלתי נמנע מהחיים בעיר מעורבת. רכזת הפרוייקט ציינה שבמסגרת המועדונית אין הדגשה של המתחים הלאומיים. לדבריה מתקיים דו-שיח בנושא במידת הצורך.
נראה כי מתחים אלה אינם פוגעים בפרויקט שההשתייכות לו תורמת רבות למשתתפיו. התלמידים מדווחים על העצמת הביטחון העצמי, פיתוח אישי, העשרה תרבותית והרחבת עולם הידע והמושגים שלהם. רכזי התוכנית מצליחים ליצור חופש מרחבי, תכנים ופעילויות שמשקפים את הבנתם את מטרות התוכנית בשילוב עם צרכי בית הספר. בית הספר משתף פעולה עם התוכנית ויוצר סינרגיה מוצלחת. המדדים של רכזי התוכנית להצלחה בקידום התלמידים אינם דווקא הצלחה במבחנים. הערכת ההצלחה היא איכותנית ומתבססת על הישגים בתחום ההתנהגות וההתפתחות האישית. כך למשל, בעיני רכזי התכנית הצלחה מתחוללת כאשר תלמידים מגלים אחריות או פתיחות גדולה יותר, כאשר התלמידים עוזרים בטיפוח חניכי התוכנית הצעירים יותר, כשהם מקבלים החלטות נכונות ופונים לעזרה לפני פרוץ המשבר. אלה הן תעודות ההצלחה של רכזי התוכנית.

לצד ההתרשמות מיתרונותיו הבולטים של הפרויקט, עלו אצלנו תהיות לגבי תפקיד משרד החינוך בהגשמת שויון ההזדמנויות בחינוך. "פסגות" אמנם מעניקה לתלמידים בעלי פוטנציאל את הכלים להצליח, אך בד בבד נוצרת הדרה של ילדים שלא התקבלו לתכנית. זאת ועוד. האם העמותה, בחסות מימון פילנטרופי פרטי, אינה לוקחת על עצמה את אחריות שבתחום משרד החינוך, לצמצום הפערים בחינוך הישראלי?

"כתלמיד בבית הספר תיכון יחסיי עם המורה לתיאטרון ידעו עליות ומורדות. באותם ימים לא מצאתי תמיד את המעצור לפה שלי כשהעברתי ביקורת וכנראה חטאתי לא פעם בחוצפה של נער מתבגר שחשב שהוא יודע יותר טוב מכולם. לאחת מהבחינות של התיאטרון העיוני ניגשתי כשהייתי חולה מאוד. התלבטתי ביני לבין עצמי האם בכלל להגיע לבית הספר. ביקשתי מהמורה לתיאטרון לא לבצע את המבחן באותו היום מכיוון ולא הרגשתי מוכן פיזית, אך היא הציעה שאנסה לעשות את המיטב באותו היום ולאחר מכן נמצא את הדרך כיצד לפתור זאת בדרך הוגנת.

לא הצלחתי בבחינה. גופי בער, ראשי סחרחר, האותיות ריצדו מול עיניי ומוחי שהיה באפלה מוחלטת החשיך גם את התאים האפורים. יצאתי מהבחינה טרם הזמן כשאני כועס על עצמי ועל המורה שאילצה אותי לגשת למבחן. את ציון הבחינה קיבלתי שבועיים אחר כך. את דפי המבחן שלי עיטר הציון 60. אינני זוכר האם קיבלתי מעולם ציון שכזה בכל 12 שנות הלימוד שלי. פניתי בסוף השיעור שבו קיבלנו את ציוני הבחינה אל המורה וביקשתי ממנה לשפר את הציון כפי שהבטיחה לי מראש. היא הציעה לי שאגיש את תשובות הבחינה כמבחן בית. באותו הזמן הרגשתי שזאת ההצעה ההוגנת ביותר שהיא תוכל להעניק לי ולקחתי אותה בשתי ידיים.

רציתי להעמיד למבחן את היחס של המורה לתיאטרון למבחן שלי וביקשתי מאחת התלמידות שקיבלה את הציון 100 על המבחן שלה, להשתמש בתשובות שלה. הגשתי את המבחן למורה לבדיקה.כמה ימים לאחר מכן קיבלתי את הציון 80 על מבחן הבית, ציון שהוא נמוך ב-20 נקודות מאותו מבחן בדיוק שתלמידה אחרת קיבלה עליו את הציון 100.. האדרנלין שחשתי בכל איברי גופי באותו הרגע עמדו להתפוצץ אך הפעם כבשתי את יצרי וחייכתי מין חיוך קטן לעצמי לפריקת הרגש. חיוך של "צדקתי". חיוך מריר כזה שכולו צועק "אל תפסיק לסמוך על תחושת הבטן שלך". מאותו הרגע ועד היום לא חשפתי בפניי המורה את העוול שהיא עשתה. והמשכתי לסחוב את הסלע הזה על גבי ובתוך ליבי"

"להכשיל תלמיד זה כאילו את יורה ירייה ללא אבחנה. אולי פגעת בילד, אולי בארנבת. הדבר יתגלה בבוא הזמן. עד חודש אוקטובר בשנה שלאחר מכן לא תדעי מה עוללת.. גם עליו הותווה כבר תו, אבל זה תו הגזע הנבחר.
לגביה ילד אחד - מתוך שלושים ושניים - הוא רק פרט קטן. אבל לגבי הילד - המורה היא הרבה יותר. הייתה לו רק מורה אחת, והיא זרקה אותו החוצה."
(מכתב למורה, עמ' 40-41)