בין המילים - גיליון 7

על ספרו של איתמר לוי  הבית והדרך -  עיונים בדמיון הפסיכואנליטי
מאת: אורית גרוס - מטפלת בתנועה
or_gross@yahoo.com

בגב הספר מובאות השורות הבאות, שממקמות את היסודות שעליהם נבנה בניין הספר:

"בספרו הבית והדרך - עיונים בדמיון הפסיכואנליטי מתבונן לוי בדמיון ובחשיבה החזותית בפסיכואנליזה. הוא פותח באוצר הדימויים של פרויד – ארכיון אדיר ממדים של עולמות גיאוגרפיים ואנטומיים, ארכיאולוגים וארכיטקטוניים, אופטיים והידראוליים, חשוכים ומוארים. האוצר הזה מוצג בספר כבמוזיאון אשר בו הקוראים יכולים לשוטט ולהתבונן. בין הדימויים השונים מתגלים במהלך ה"סיור" הבית והדרך כשני דימויי-על ארכיטיפיים אשר חוזרים ומופיעים בכתבי פרויד וממשיכיו ומעצבים את הדמיון הפסיכואנליטי. הסיור במוזיאון מתעכב על שני דימויים מרכזיים אלה, אך גם עוזב אותם ומסתעף לאגפי האמנות הקלאסית והמודרנית, לחקר הפרספקטיבה ונקודת המבט, הגרוטסקה והקריקטורה, המצחיק והאל-ביתי. החלום נידון בספר בהרחבה, כשׂיאה של החשיבה החזותית וכביטוי לעצמי אשר מעצב את עצמו בשפת התמונה. גם חדר הטיפול האנליטי מוצג מצדו החזותי. השכיבה על הספה כרוכה בפיצול בין ראייה ודיבור. הספה יוצרת ואקום חזותי אשר מתמלא בעבודת הדמיון. 

מסיור במוזיאון הפסיכואנליטי ה"ציבורי" הספר עובר גם לאגפים ייחודיים יותר – לתיאורים קליניים שממחישים את עולם הדמיון הפרטי שנוצר בטיפול. ככל שהעולמות פרטיים יותר, כך גם הכתיבה בספר עוברת מהשפה האקדמית, התיאורטית, לשפה ולקול שיש בהם משהו מאופיו המסוים של המפגש בין מטפל ומטופל.

את השורות שלי על הספר אני בוחרת לכתוב "בהליכה", משוטטת בין 12 חדרי הבית, נכנסת, יוצאת, ושוב נכנסת, מתעכבת בסקרנות ובדריכות  באחדים,  ועוזבת בתום מבט חטוף מאחרים.  כמו ביקור במוזיאון, אני הולכת תוך הקשבה לדיאלוג שנרקם, מהדהד, ופותח דלתות בארכיון הפרטי שלי. אני קוראת בספר מתוך   התבוננות משוטטת.

לוי מעיד על כך שפרקי הספר נכתבו בנפרד במהלך העשור האחרון, וחלקם התפרסמו כמאמרים נפרדים, אך בכולם מתגלה העיסוק בדמיון ובחשיבה החזותית. בספר לא קיימת טענה מרכזית אחת שמתפתחת מפרק לפרק, אלא מוצג בו עיסוק משותף שעובר לאורך הפרקים, ואם קיימת התפתחות ביניהם, לוי מעדיף לראותה כהתפתחות ספירלית.

וכזאת היא חוויית הקריאה. כל פרק עומד בפני עצמו, ועם זאת, נוצרים בין הפרקים חיבורים, גלויים וסמויים, ונקודות של השקה ושל ניגודים, וכל אלה יוצרים מארג רב-קולי. בכך מתאפשרת תנועה חופשית בין הפרקים והתחברות בערוצים מצטלבים ומקבילים, תיאורטיים ורגשיים, שמעצימים את חוויית הקריאה.   

במהלך הקריאה עלתה בזיכרוני עבודתו של ESCHER טבעת מביוס, טבעת המאפשרת הליכה רציפה על שני צדיה - מבפנים ומבחוץ.  

עבודה נוספת הייתה של MAGRITTE - תשובה לא צפויה. במרכז הציור יש  דלת. של בית? של חדר? ובמרכזה חתיכה מנוסרת, שיוצרת סילואט של גוף אדם. חתיכה חסרה. גוף שנכנס? שיצא? אל תוך החשכה שבפנים? או אל מעט האור שלפני הדלת? התמונה מאפשרת הצצה אל מה שמאחורי הדלת, אבל היותו של האובייקט רק מרומזת, והעין נמשכת לחפש אחריו.

תמונתו של מגריט, מובילה אותי אל הדלת שמאחוריה פרק 6. לפרק זה לוי העניק את השם היפה החדר הפועם, ובכך הפך את חדר העבודה שלו לגוף חי ונושם. ההזמנה להיכנס איתו אל תוך החדר, אל המקום האישי, מאפשרת הצצה אל "האיברים הפנימיים" בחדרו של המטפל. דלת, חלון, קירות, שעון, קופסת טישיו, כורסאות, תמונות, ספה - כל אלה מרכיבים, לכאורה פונקציונליים וחסרי ייחוד, בתפאורה שבה מתנהלת העבודה האנליטית, שבכל שעה היא ייחודית וחד-פעמית.   

בהתייחסו אל ההליכה אל הכורסאות, אל האופן שבו מטופל מניח את עצמו עליהם או על הספה, או אל המבט שמחפש את הקיר ואל רגעי הקימה והיציאה מהחדר, מצביע לוי על ה"ריקוד" והחוויות הלא-מילוליות המתרחשות במרחב החדר ומדוברות על ידי הגוף, ולא במילים.    

ומשם, בצעדים מהירים, הרגליים לוקחות אותי אל חדר מספר 10, שכותרתו - 5.10.2004.

זהו פרק המביא רצף של פגישות - יום של עבודה. שגרה. לרגעים נדמה היה לי שאני שם בפינת החדר, צופה בלוי ובאורחיו. לוי פותח את לבו ואת דפיו וחושף את אופן עבודתו בתוך השעה ובהרהורים שבאים אחריה. הוא מתייחס גם להפוגות שבין הפגישות (במונחי הבית – למדרגות ולמעברים) - ליציאה מהחדר, להכנה ולשתיית התה, לתחושה של קוצר זמן, לכתיבה המתומצתת מיד בתום המפגש, לפתיחת החלון, להתבוננות בשעון ולסגירת המחברת, והדלת. באחת מההפוגות הוא מנצל שתי דקות כדי ליישר את הגוף ולהזיז מעט את הרגליים, שבשעת ההקשבה במהלך השעה מדברות באופן שונה.  

בסופו של היום לוי "מסריט" פעם נוספת את רצף המפגשים, אך בשונה מהרצף במציאות, הוא מתחיל במפגש האחרון ומסיים בראשון. ההליכה אחורנית מזמנת פרספקטיבה שונה להתבוננות, ומביאה איתה מחשבות חדשות על המטופלים ועל עצמו. שוב הופיעה טבעת מביוס - התחלה וסוף שמתחברים זה לזה.

באותו יום, לאחר הפסקה של שעה, הגיעה סימון – מטופלת בשנות החמישים לחייה, והפגישה מתרחשת  שבועות מספר אחרי שהודיע לוי על הקדמת סיום הטיפול (בעקבות שובו ארצה). הוא כותב: "סימון מגיעה בדיוק בזמן, מתיישבת בנוקשות, מסדרת כרית לגב, מדברת בקול חרישי ובמבט מושפל". השורה הזאת לוקחת אותי חזרה אל הדלת הראשונה בספר, לפרק שנקרא חומר למחשבה ועיקרו דיון בחשיבה חזותית. "החשיבה החזותית נפגשת מצד אחד עם הראייה ועם התפיסה החושית, ומהצד האחר עם החשיבה המילולית, שכן בפסיכואנליזה תמונות הן דבר-מה שמדברים עליו". וחזרה לסימון, שיושבת בנוקשות, אך מבקשת לעצמה רכות או נוחות על ידי סידור הכרית. היא פותחת ומספרת על חלום שקשה לה לדבר עליו. ומבלי להציג כאן את כל פרטיו, אציין שבחלום היא משתינה במעלית ישנה, ובהמשך יושבת מעל מיטה ועושה את צרכיה. הדיבור על החלום מביא באופן מיידי לנינוחות מסוימת עבור סימון, ובמהלך הפגישה הוא שב ועולה להתבוננות מנקודות מבט שונות. לקראת סופה של השעה, אחרי רגעים של שתיקה, שתי דמעות זולגות מעיניה של סימון. כמו בחלום אבל אחרת, משהו במציאות נוזל מהגוף של סימון, אך זאת נזילה וזליגה של דמעות. הדיבור על השתן והשלשול אפשר את בואן.  

לנוכח הדמעות של סימון עלה בזיכרוני הרישום המופלא של KLEE - "הוא בוכה".

ובמעבר חד אני ניגשת לפרק החותם/הסוגר את הספר - מחשבות בחדר המדרגות. כאן נדמה לי שלוי נחפז. כאילו ביקש לומר עוד משהו, אך תמה השעה והוא קם והלך. 

חדר המדרגות הוא המרחב שדרכו אנחנו נכנסים וגם יוצאים, מקום שבו משתהים רגע לפני שדופקים על אחת מהדלתות. הפרק הזה מחזיק פוטנציאל לבניית מדרגות נוספות, ואולי בחר לוי להשאיר/להפקיד את המרחב  שמחבר ומפריד בידיו של הקורא ולהניח לו. 

לסיכום, וללא תמונה, זהו ספר מרחיב את הדעת ומעורר מחשבה, ללא קשר לבית התיאורטי שממנו בא הקורא. 

הקריאה בו חושפת את ריבוי הקולות, ודרכם יכול הקורא לחפש, לבחון, ואולי גם למצוא לרגעים את קולו הייחודי שלו.