גילוי וכיסוי בסיפור טיפולי - ד"ר נעמה לב ארי
ראש המרכז להכשרת מטפלים ביצירה ובהבעה
Naama_lev@smkb.ac.il
קריאה ברצפת חול, מאת אורית גרוס, הקיבוץ המאוחד, 2012
רצפת חול עוסק בסיפורה של גליה, עובדת סוציאלית, נשואה ואם לשני בנים, המתגוררת ברמת-גן. הטקסט מתאר היבטים גלויים וסמויים בסיפור הטיפולי המתרחש בחדר הקליניקה שלה ברחוב האשל ברמת-גן, הוא בית המשפחה, ביתה של הסבתא, שבו ביקרה גליה בכל יום לאחר בית הספר ובו העבירה את ימי ילדותה. לא מקרי הוא כי מרחב הילדות של גליה מתמזג עם המרחב הטיפולי הנוכחי. המפגשים הטיפוליים מתקיימים בשעה שבועית אחת בכל יום רביעי, שבו מגיעה אל הקליניקה ילדה ממשפחה שבורה שחוותה פגיעה מינית מתמשכת. הרומן כולו נובע מן המתרחש בחדר הטיפולים, אף כי הוא אינו מגלה את הדיאלוג הנרקם שם באופן ישיר. הטיפול עצמו חסוי ומכוסה, ואנו למדים רק על השפעותיו, המכוננות למעשה את עלילת הרומן. הדי הקשר הטיפולי עולים כרמזים מתוך סיפורה האישי של גליה, ורוקמים אותו בתנועה מגוונת בין מחוזות הזיכרון. העלילה מתקדמת ונסוגה, נעה בין גליה האישה הבוגרת בתפקידיה המקצועיים והמשפחתיים המחייבים, לבין גליה הילדה העצובה, שחוותה אף היא בעברה טראומה של פגיעה מינית.
לאורך שנות גידולה גליה נקשרה בנפשה לדמותה של סבתא פולה, שהייתה עבורה תחליף לאם. היא הייתה למעשה ילדה אבודה ובודדה, בדומה למטופלת שלה, ילדת מעברים ונדודים בין ידיים שונות שהחזיקו בה. גליה נעה בין הבתים המורכבים, בין אופירה, האם, אשת עסקים שנמצאת חודשים רבים בשנה בחו"ל, והעבודה היא עיקר חייה, לבין פולה, הסבתא העצובה והחולה, בעלת המנהגים המוזרים, ולבין הדודה שרה, אשת אחיו של הסב. גליה היא בת יחידה שגדלה בין מבוגרים מסוכסכים בנפשם. זהותו של אביה היא חסויה, אמהּ לא התפנתה לגידולה, הסבתא הורחקה מן הילדה והועברה לבית חולים פסיכיאטרי בצפון הארץ, והדודים היו עקרים וכמהו לילד שלא בא. גליה גדלה באווירה קשה וטעונה, שיש בה עקבות של חולי נפשי, ובתוכה טראומה מודחקת שעוטפת את העבר, ומציצה ממנו לראשונה במהלך המפגשים עם הילדה המטופלת. גם היא, כמו גליה, ילדת נדודים, נעדרת דמויות הוריות מיטיבות וחסרת תחושת ביטחון של בית.
ההיחשפות לעולמה הפנימי של המטופלת ולחוויותיה הקשות מתרחשת ברומן באמצעות הנרטיב של גליה, שיש בו קשב כפול - לסיפור בעל ההקשר המיידי, ולסיפור המובלע והמבצבץ בו. הרומן מציג חילופים מרתקים בין המקום שבו הסיפור מסופר לבין המקום המדומיין. סיפורה של הילדה המטופלת הוא מובלע, כמו נוכח-נסתר, ואילו סיפורה של גליה המטפלת מחזיק את אירועי העלילה שהתחוללו ועתידים להתחולל, תחילה באופן חלקי וחידתי, ובהמשך הוא הולך ומתמלא בתהליך אטי של גילוי. גליה היא אפוא הדמות המרכזית בסיפור הטיפולי, והיא חווה את הסיטואציה האנליטית על רבדיה נושאי המשמעות. היא מקפידה באופן חמור על ה- setting האנליטי, אשר מספק היבטים קבועים של זמן, מרחב וסביבה פיזית נוחה ומאפשרת. כן היא שומרת על הנוכחות המשותפת המתמשכת של המטפל והמטופל, ואפילו בשעות משפחתיות קשות במיוחד, על רקע מוזרות ההולכת ומתגבשת בה, לא עולה בה הרהור של ויתור. החוזה הטיפולי הברור והקשר הטיפולי נתפסים כמעגל החשוב בחייה. היא יוצרת, כך נראה, באופן לא מודע, סוג של חילופין בין אימהותה הביולוגית לבין אימהותה הטיפולית. רק ברחוב האשל ברמת-גן היא נסחפת לתוך חוויה אותנטית של החזקה - holding, ובה בעת כמו מרחיקה מעליה מעגלים משפחתיים וחברתיים מעיקים שתופסים לה מקום. גליה כמו מנקה את השטח של חייה, ומבודדת את האירועים הטראומטיים, שרק באמצעות הקשר הטיפולי התפנתה רגשית לעסוק בהם. גליה וגם הילדה, שתיהן נלחמות על השעה הטיפולית וצמאות לה כמו לקשר ראשוני שאי אפשר להתפתח בלעדיו. שתיהן נוכחות בחדר וגם מחוצה לו, האחת בחיי האחרת, ואנו עדים לתהליכי העברה, או ליתר דיוק, להעברה נגדית, ולנרטיב המתרקם באמצעותם. פרק אחר פרק נחשף עוד רמז מוצפן להתנסות הרגשית המשותפת. גליה נכנסת ויוצאת לסירוגין מן המרחב הטיפולי - ממנו אל המושב האחורי של המכונית. זה המרחב שהצטמצם בממדיו, שם ישבה גליה לצדו של הסבא בנסיעותיהם הארוכות לביקורים אצל הסבתא, שאושפזה במקום ששוכנים שם חריגות ואי-שפיות. שם בכתה גליה חרישית ולא שיתפה את אמהּ, שנרדמה במושב הקדמי ליד הנהג. מן המרחב הדינמי ההוא מגיעה ההבנה, המתרקמת כאן באופן עקיף, לא נאמרת במפורש עד תום הטקסט, ואנו מתרשמים ממנה בתנועתה הסיפורית העדינה והמרומזת.
הסיפור המתמלא של גליה מבליט בהתקדמותו את דמותה החסרה של הילדה המטופלת. היא נותרת מטושטשת ועלומה, ורק סיפורה ארוג כפסיפס מתהווה, באמצעות קטעי טקסט השזורים לסירוגין בעלילה המרכזית. קטעי טקסט אלה קוטעים את הרצף הסיפורי, כמו מתפרצים אל תוכו, כנרטיב שבור. הקורא נחשף אליהם באמצעות קול בלבד, ולא באמצעות דמות שלמה וברורה, והם נשמעים יותר מאשר מסופרים. חלק מהתכנים מתארים חוויות של פולשנות גופנית ואלימות מילולית, יש המבטאים מצבים מיניים בוטים, אחדים מחזיקים תחנונים לקשר אימהי, שמדמה צורך ראשוני בהחלפת חיתול, ביניקת חלב או ברחיצה באמבט. קטעי טקסט אחרים מתארים משאלות לסיפוק צרכים חומריים ורגשיים גם יחד, כמו קניית נעליים או טיפול בפצעי גוף, ויש בהם המתייחסים גם למרחב הטיפולי הקונקרטי, למיני בקשות והוראות של הילדה שמקורם ברגשות מיידיים העולים במפגשים אל מול דמותה של גליה. הם מאופיינים באופן ייחודי, בהיותם מאורגנים לשמאלו של העמוד, ביישור מצד שמאל שלו, ולא כמקובל, מצד ימין. התופעה הטקסטואלית המבנית ממחישה את אי תקינותה של השפה, ואולי גם את החריגה הרגשית מן הסדר השפוי. המשפטים הנמסרים בדרמטיות, בדחיפות וללא מעצורים, משקפים קולות זרים ומוזרים, כמו מחזיקים ערבוביה של דמויות. יש בהם צלילי קולה של הילדה המטופלת, טון קולה של דמות גברית מאיימת וגם תמונות חלקיות של דמות נשית. נוצר איזה כאוס מילולי, שאפשר לשייך אותו לעולמה הפגוע של הילדה המטופלת ולזיכרונותיה, כמו הייתה מחלצת ממנו חומרים ושמה אותם בחדר. כן יש בקולות אלה גם פנייה אל גליה, ודמותה נמסכת בתוך בליל הציוויים, הבקשות והזיכרונות, שעושים אותה שותפה פעילה. נוסף על כך אפשר לסמן ולשער ביחידות הטקסטואליות האלה גם קולות מעולמה של גליה, הילדה משכבר הימים, שחווה מחדש את אירועי ילדותה.
קולות אלה, המובלטים, כאמור, באופן טכני במיקומם לשמאלו של הדף, מחזיקים חוויה של הרס, ומבטאים חרדה בכל מפגש של הילדה, כאן ובכל מקום אחר מעברה. עוצמתם של הרגשות הקשים נתפסת כשחזור או כתגובה למכלול אירועים שנאספו ממקורות חיצוניים ופנימיים. האירועים עצמם מכוסים מפנינו, ואנו מנסים לגלות עקבות להם בתהליך חווייתי משותף לקורא, לילדה ולגליה המקשיבה לה בדממה. רשמים אלה נאספים באמצעות שרשרת של אמירות, שנדמה כי הן קשורות למאבק לא מודע בין יצר החיים ליצר המוות ולאופי היחסים עם אובייקטים משפחתיים חיצוניים ופנימיים. הטקסט ממחיש מצב רגשי של חרדה ואף של סכנה ממשית ומספר עליו. הוא מעורר דימוי של דמות דמונית מאיימת, העומדת במרחב כמו כדי לאחוז את הילדה ולהוליך אותה בכוח הרחק מן המקום החדש שאליו הגיעה, מקום שמאפשר לה, כנראה לראשונה, לחוות תחושה של מסירות ושל הקשבה. הסיפור של הילדה המטופלת אינו מתנהל במישור ליניארי-כרונולוגי. זה, כאמור, נעלם מן העלילה, ואיננו יודעים על משפחתה דבר. החלקיות שבהופעתה, כך שהיא נדמית כקטעים גזורים של נייר, כמו שברי חרסים, שיש להרכיבם ביד מאומנת וסבלנית, עשויה ללמד על חרדה מתמשכת; אולי חרדה מפני הישנות הפגיעה המינית, שגרמה, כך נראה, למגוון רחב של קשיים, המתבטאים ביכולת להרגיש, לחשוב, להכיל, ליצור תמונה מורכבת ושלמה של העולם, וגם ביכולת להתפתח וליצור קשר. אין פליאה, אפוא, כי הילדה מאופיינת בקולות חייתיים וראשוניים, והיא מתנסחת באופן לא קוהרנטי, בדיבור צעקני ומקוטע שהיא זורקת בחלל החדר. אולי רק עוצמה כזאת של חומרים מילוליים עשויה להדהד את הזיכרון המוכחד של גליה. המילים הנאספות כחלקיקים של ילדות שבורה המאפשרים עבור שתיהן תהליך לא מודע של החצנת שדים. הילדה מחצינה את השדים שלה ומאחסנת אותם אצל גליה, ואילו גליה, שמקבלת אותם כחומר מוכר, מעבדת אותם באופן אטי עם עצמה. ואולי היא גם מחזירה אותם אל הילדה, אך המישור הסיפורי הזה אינו גלוי.
הסיפור הטיפולי המתהווה בין מטפלת בגילה ובמצבה המשפחתי של גליה, לבין המטופלת, שהיא ילדה צעירה, מעורר אסוציאציה או תמונה רגשית לקשר הראשוני שבין אם וילד. המפגש ביניהן טעון היזכרות הדדית לא מודעת בתהליכי חוויה מוקדמים, אפילו טרום- מילוליים. נראה כי הסיפור הטיפולי מאפשר תנועה בין זמן ההתקשרות הראשוני, שמאופיין כהתקשרות חרדה או נמנעת, לבין זמן ההווה, שיש בו לראשונה אינטימיות ייחודית. החיבור הטיפולי ביניהן משחזר את הסיטואציה של קשר אם-ילד, שכל אחת מהן כה מבקשת לעצמה. הקשר הטיפולי נושא, כאמור, מצבים של העברה והעברה נגדית אימהית חזקה, ואפשר לשער כי המטופלת חווה את עצמה כילדה לאם שמעולם לא נגלתה לה. ואילו גליה עשויה לחוות את עצמה כסוג של אם עבור המטופלת, ואולי גם כאם חדשה עבור עצמה. הפעילות האינטימית שמתקיימת ביניהן באותה שעה שבועית היא משמעותית מאוד, במובן זה שהציפייה לה נדמית כהשתוקקות לפגישה של ילד המחכה לאמו.
אחד ההיבטים הייחודיים הנוספים בעלילת הרומן הוא ההיבט השוויוני העומד כאן בבסיס הסיטואציה הטיפולית. היבט זה חשוב במיוחד לנוכח הפגיעה המתמשכת שאירעה בימי ילדותן, בעברה המודחק של גליה, מצד אחד, ובעולמה הנוכחי של המטופלת, מצד שני. נראה כי שוויוניות זו חשובה במיוחד בטיפול בנפגעות תקיפה מינית או גילוי עריות. פגיעה מסוג זה מבוססת על יחסי כוח בלתי שוויוניים, בהיותה פעולה של שליטה כוחנית על הילדה הנפגעת. נראה כי יש משמעות לעצם הסיטואציה הטיפולית, המזמנת כאן מידה של שוויוניות. אפשר שהתיקון אצל גליה הצליח להיווצר לראשונה בחייה ממקום שהיה בשבילה מראה לעבר הטראומטי. ואולי באופן לא מדובר היא שיקפה גם עבור המטופלת שלה מקום של אמפתיה ייחודית, שרק מי שהתנסה באותו סוג של קושי יכול להבין. דומה שיחסי הכוחות השוויוניים המובלעים בין המילים תרמו ליצירת חיבור ואמון, שלא היו מוכרים להן עד אז.
לאורך הטקסט כולו אנו עדים לתהליך הדרגתי שבו גליה מגבירה תחילה את צלילי הזיכרון ואת תמונותיו, ואת האפקטים שלהם על מישורי חייה הסמוכים. בהמשך היא מתחזקת ומצליחה לעמוד מול האימה שהם יוצרים אצלה, וגם, באופן עקיף, אצל בני משפחתה. חומרים קשים אלה היו כלואים בעולם האובייקטים הפנימיים שלה, ובתום התהליך ניכר כי יש בה הכוחות לשחרר אותם לחופשי. מתוך מלאכת איסוף קטעי המשפטים המוטחים בה בשעה הטיפולית, גליה מצאה בתוכה קול פנימי, ואיתו היא דיברה לראשונה בדיאלוג חדש. במובן זה הרומן מתאר סיפור טיפולי יצירתי שמתרקם לאורכו בין גילוי לכיסוי, מזמין השלמת פערים, מעורר הזדהות, ונושא תקווה ומשמעות.