טיפול במוסיקה בנימה אישית - ראיון עם פרופ' דורית אמיר - אמירה אור

כתבה: אמירה אור מטפלת באמנות
or_amira@netvision.net.il

פרופ' דורית אמיר, מטפלת במוזיקה, הקימה את התוכנית לטיפול במוזיקה באוניברסיטת בר אילן ועומדת בראשה מיום הקמתה. היא מלמדת, מדריכה, חוקרת, כותבת, ומהווה סמכות בנושאים הקשורים להוראה, הדרכה ומחקר איכותני בטיפול במוזיקה. חשיבתה הייחודית היא מקור השראה ודוגמה למעורבות ולהעמקה.

הכשרת מטפלים, מחקר, מצב הטיפול ההבעתי בארץ - על אלה ועל דרכה האישית דיברנו איתה בבמה האישית הפעם.

איך הפכת למטפלת במוזיקה בשנים שבהן התחום לא היה מוכר בארץ?

"ניגנתי על פסנתר מגיל צעיר והייתי נגנית מבטיחה. בגיל 14, כשאבי נפטר, הגעתי להבנה שלא מתאים לי להתאמן 8-7 שעות ביום. רציתי לשחק ולבלות עם החברות שלי. יחד עם זאת, כבר אז ידעתי שהמוזיקה היא חלק בלתי נפרד מחיי. לקראת סיום התיכון סיימתי גם את לימודי המוזיקה בקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה, שאז עוד היה ברחוב לילינבלום בתל-אביב.

"המפגש הראשון שלי עם תרפיה במוזיקה התרחש בשנת 1971, עם השחרור מהצבא. קיבלתי עבודה כעוזרת פדגוגית בבית ספר לילדים עם שיתוק מוחין – בית ספר 'און' בתל-אביב. במקום עבדו שני מטפלים במוזיקה (יגאל גליקסמן ואחריו ניצה סימון). ראיתי את עבודתם והתפעמתי. בהסכמת מנהלת בית הספר החלטתי לנסות גם אני את כוחי. ליוויתי בנגינה על פסנתר (שהיה בבית הספר) ילדים שהתקשו ללכת, וראיתי שלכמה ילדים היה קל יותר ללכת כשניגנתי להם. החלטתי שזה יהיה המקצוע שלי. לאחר לימודים לתואר ראשון בחינוך מיוחד ובקרימינולוגיה נסעתי בשנת 1975 לארצות-הברית, שם למדתי תרפיה במוזיקה לתואר שני באוניברסיטת NYU בניו יורק.

"התחלתי לעבוד כתרפיסטית במוזיקה בשנת 1977 בארצות-הברית. עבדתי כשנה עם אוכלוסייה פסיכיאטרית ובמשך כשלוש שנים במוסד בשם The New York Institute of the Education of the Blind שנמצא בברונקס, ניו יורק. שם עבדתי עם ילדים, מתבגרים ומבוגרים צעירים מגיל 21-3, בעלי מגוון בעיות. המשותף לכולם היה ליקוי ראייה: עיוורים, חירשים-עיוורים, אוטיסטים עם בעיות ראייה, שיתוק מוחין עם בעיות ראייה ועוד".

מתי הוקמו גם בארץ תוכניות ההכשרה הראשונות למטפלים ביצירה והבעה? איך הגעת להקמת תוכנית הכשרה?

"כשחזרתי לארץ בשנת 1979, עבדתי במועדונים טיפוליים בערים שונות (רחובות, תל- אביב, חולון) עם ילדים בעלי ליקויי למידה, פיגור והפרעות התנהגותיות. באופן פרטי טיפלתי בילדים עם בעיות וליקויים שונים ובמבוגרים 'נורמליים'.

"יחד עם יעקב נאור וּויויאן מרקוב הייתי שותפה להקמת לסלי קולג' בשנת 1980. זו למעשה הייתה המסגרת הראשונה ללימודי טיפול ביצירה והבעה בארץ. הקורסים הראשונים התקיימו במלון רמת-אביב. לאחר מכן נפתחו תוכניות הכשרה בירושלים במכללת דוד ילין (על ידי ד"ר חווה סקלס) ובסמינר לוינסקי (טיפול במוזיקה ותנועה על ידי דליה רזין). פרץ הסה לימד באותן שנים קורס בטיפול באמנות באוניברסיטת חיפה.

"בשנת 1982 פנתה אלי פרופ' בתיה חורגין, שהייתה אז ראש המחלקה למוזיקה באוניברסיטת בר אילן, סיפרה שהיא מעוניינת להקים מגמה לתרפיה במוזיקה וביקשה שאבוא לריאיון. קיבלתי את העבודה, ובמשך כשמונה חודשים עבדתי בצמוד לפרופ' דוד קיפר מהמחלקה לפסיכולוגיה ולפרופסורים יואכים בראון ואנדרה היידו מהמחלקה למוזיקולוגיה על בניית התוכנית. באוקטובר 1982 היא נפתחה. במחזור הראשון היו חמש סטודנטיות, שמהן סיימו ארבע, ביניהן נחמה יהודה, שלימים הייתה הדוקטורנטית הראשונה שלי והפכה להיות קולגה וחברה טובה".

איך בונים תוכנית הכשרה? ממה מתחילים, בייחוד כשאין עדיין תשתית של מרצים, ספרות מקצועית וכתבי עת?

"תוכנית התרפיה במוזיקה ב-NYU שבה למדתי שימשה לי כמודל, אך מובן שניסיתי ללמוד גם מתוכניות אחרות שהיו קיימות אז, בשנת 1982, בעולם. נוכחתי לדעת שבאותה עת רובן המכריע של תוכניות הלימודים היו לתואר ראשון ופעלו בארצות-הברית. כמו כן, גיליתי שהאסכולה הפסיכולוגית ששלטה בלימודי התרפיה במוזיקה הייתה האסכולה ההתנהגותית.

"התוכנית לתרפיה במוזיקה באוניברסיטת ניו יורק (NYU) הייתה בין היחידות לתואר שני בארצות-הברית. לעומת התוכניות לתואר ראשון, האוריינטציה של התוכנית הייתה מושתתת על הפסיכולוגיה הדינמית בשילוב עם הפסיכולוגיה ההומניסטית, ולא על הפסיכולוגיה ההתנהגותית. תפיסה זו התאימה להשקפת העולם שלי - לכל אדם יש עולם פנימי, הוא לא פחות חשוב ואולי אפילו יותר חשוב מהעולם החיצוני. יש עולם רגשי ורוחני, לא הכול התנהגותי, לא הכול גלוי ואפשר לצפות בו. אמנם לסביבה יש חלק חשוב בלמידה של האדם, אבל לא הכול מושפע מהסביבה. אירועים פסיכולוגיים סובייקטיביים, כלומר חוויות פנימיות של האדם, חשובים לא פחות מאירועים אובייקטיביים חיצוניים. תוכנית הלימודים ב-NYU שמה דגש על המוזיקה בטיפול, וגם ראייה זו הייתה חשובה בעיניי. בשנים הראשונות אני לימדתי את כל הקורסים בתרפיה במוזיקה, ומרצים אחרים לימדו קורסים בתחומים נושקים".

מה היה חשוב לך במיוחד בבניית תוכנית ההכשרה?

 "כמה דברים עמדו לנגד עיניי בבניית התוכנית:

למוזיקה צריך להיות מקום משמעותי ביותר!

מבחינת גישות בתרפיה במוזיקה, התוכנית תהיה מושתתת על שתי הגישות העיקריות: מוזיקה בתרפיה ומוזיקה כתרפיה.

מבחינת גישות פסיכותרפויטיות: התוכנית תתבסס על הגישה הפסיכודינמית בשילוב הגישה ההומניסטית. הכוונה היא לגישה המתייחסת למוזיקה שנוצרת בטיפול כראי לעולם הפנימי והבין-אישי של המטופל, הרואה ביצירת מוזיקה על ידי המטופל והמטפל – כל אחד לחוד ושניהם יחד - אקט יצירתי ובעל כוח תרפויטי המאפשר את מימוש היצירתיות ואינטגרציה של חלקי האישיות. אני רואה במוזיקה לא רק משחק סימבולי, אלא גם פעילות קונקרטית ממשית של יצירה, מה שקריסטופר שמאל (Christopher Small) מכנה [1]Musicking.

בכלל, אני מאמינה שלגישות יצירתיות יש יותר כוח טיפולי מאשר לגישות מילוליות.

התוכנית תתמקד בשלושה מרכיבים: תיאוריה, פרקטיקה ומחקר. יחד עם זאת, היה ברור שבתחילת הדרך הפרקטיקה תתפוס מקום דומיננטי בהכשרת הסטודנטים (עבודה מעשית וקורסים, כגון סמינר דידקטי ופרקטיקום שמלווים את העבודה המעשית של הסטודנטים במשך השנתיים ועוסקים בהדרכה, בניית רפרטואר שירים ותזמור למטרות טיפוליות, לימוד טכניקות ושיטות הקשורות לטיפול במוזיקה עם ילדים ומבוגרים, אלתור קליני, פיתוח קול, קבוצת תרפיה במוזיקה)".

מה השתנה בתוכנית במהלך השנים?

"בשנת 1988 לקחתי חצי שבתון וחזרתי לארצות-הברית לעשות דוקטורט בתרפיה במוזיקה, גם הפעם ב-NYU. תהליך המחקר שעשיתי במסגרת לימודי הדוקטורט היווה עבורי מסע רוחני שהשפיע עליי מאוד והשאיר את רישומו על עבודתי הקלינית ועל תפיסתי הטיפולית. ההבנה המעמיקה שנוסף על הרובד הנפשי יש לאדם רובד רוחני שאפשר להגיע אליו ולהחיות אותו באמצעות יצירה והבעה, הפכה להיות נר לרגליי בדרכי האישית והמקצועית.

"כשחזרתי לארץ לאחר שסיימתי את לימודי הדוקטורט, בשנת 1991, הקמתי שוב את המגמה, שהייתה מושבתת שלוש שנים. מאז שהוקמה בשנית, החלה המגמה להתפתח ולהתרחב הן מבחינת מספר סטודנטים והן מבחינת סגל המרצים. התוכנית התעצבה, השתנתה והתרחבה במהלך השנים. המסע שעברתי תוך כדי לימודי הדוקטורט קיבל ביטוי - לקורסים שאני לימדתי נוספה ראייה רוחנית-טרנספרסונלית. היו שינויים נוספים: בשנים הראשונות היו בתוכנית קורסים בטיפול באמנויות אחרות, כגון תרפיה באמנות ופסיכודרמה, אך במרוצת הזמן הם ירדו, כיוון שהיה נכון יותר להרחיב קורסים קיימים בתרפיה במוזיקה, כגון אלתור קליני, מסימסטר אחד לשני סימסטרים. יותר מאוחר נוספו קורסים חדשים בהתאם לצרכים שהיו בשטח, כמו תיפוף, אלתור קולי וקורס להדרכת הורים. במשך הזמן קיבלנו את אישור המל"ג לתואר שני קליני ומחקרי. בשנים האחרונות יוצאים פרסומים רבים בתרפיה במוזיקה מבית היוצר של המגמה, ואנשים שלנו מרצים בכנסים בארץ ובעולם.

"אם בשנים הראשונות של התוכנית הדגש היה על העבודה הקלינית, היום מושם דגש רב גם על מחקר. אנחנו חוקרים נושאים שונים הקשורים לתרפיה במוזיקה, כגון תהליכים טיפוליים עם אוכלוסיות שונות, משמעותם של כלי מוזיקה בטיפול, משמעות המוזיקה בעבודה עם אוכלוסיות שונות, חקר התערבויות מוזיקליות ומילוליות של מטפלים במוזיקה ועוד.

"בבניין החדש למוזיקה שנמצא בקמפוס החדש של אוניברסיטת בר אילן ממוקם גם המרכז לתרפיה במוזיקה, שאליו אנחנו מביאים מטופלים על מנת לאפשר לסטודנטים להתנסות בעבודה קלינית בתוך המרכז. הרעיון הוא ללוות את הפרויקטים הללו במחקר. כרגע הפעילות במרכז מועטה, ואחד היעדים הוא להרחיב את הפעילות הקלינית והמחקרית - להגיע לאוכלוסיות נוספות שיגיעו למגוון של טיפולים בתרפיה במוזיקה במרכז (טיפול יחידני, זוגי וקבוצתי)".

מה חשוב, לדעתך, בהוראת מקצועות הטיפול ביצירה והבעה?

"למדתי שמרכיב ההתנסות האישית הוא החשוב מכולם. לכן קורסים שיש בהם התנסות עדיפים בעיניי מאשר קורסים שהם רק תיאורטיים. היום ניתן לקרוא באינטרנט חומרים רבים, ופוחת הצורך בהרצאות פרונטליות. ואכן, המרצים במגמה שלנו משלבים גם בקורסים תיאורטיים מרכיב התנסותי.

"מאוד חשוב בעיניי שהסטודנט יתנסה בטיפול יצירתי-הבעתי כמטופל. כל הסטודנטים שלנו חייבים לקחת חלק בקבוצת תרפיה במוזיקה, שהיא קבוצה טיפולית למטרות למידה. הקבוצה נמשכת שנתיים. בשנה א' ההתנסויות הנן מובנות ומונחות על ידי שני מנחים – תרפיסט/ית במוזיקה ופסיכולוגי/ת קליני/ת. בתחילת השנה על התלמידים להכין פרזנטציה מוזיקלית ולהשמיע אותה בפני הקבוצה[2]. בשנה השנייה הקבוצה מפעילה את עצמה באופן חופשי, והמנחים מתערבים באופן מילולי ומוזיקלי כשהם רואים מקום לכך. כל סטודנט כותב יומן שבו הוא מתאר את ההתרחשויות בקבוצה ואת תחושותיו והרגשותיו.

"בעתיד נכון, לדעתי, לבצע שינוי מבני בהוראת המקצועות שלנו: ליצור תשתית של קורסי ליבה ומסלולי התמחויות לפי תחומים ו/או אוכלוסיות. אם ניקח את התרפיה במוזיקה כדוגמה, קורסי ליבה צריכים להיות קורסים חיוניים למקצוע, כגון אלתור קליני כלי וקולי, בניית רפרטואר שירים ויצירת שירים, פסיכולוגיה של המוזיקה, קבוצת תרפיה במוזיקה. מסלולי התמחויות יהיו: מסלול במוזיקה כפסיכותרפיה, מסלול מוזיקה ורפואה, מסלול מוזיקה בחינוך המיוחד ומסלול תרפיה במוזיקה בקהילה. דוגמאות לקורסים שייכללו במסלולים השונים: תרפיה במוזיקה ו-PTSD, תרפיה במוזיקה וזִקנה, תרפיה במוזיקה לילדים בסיכון, תרפיה במוזיקה בבתי חולים וכו'. כל תוכנית תוכל להתמקצע באחד או יותר מתחומי ההתמחות, אך חשוב, לדעתי, שיהיה תיאום ושיתוף פעולה בין מוסדות ההכשרה בתחומים שלנו".

מה מייחד את תוכניות ההכשרה בארץ, אם בכלל, ממה שקורה בעולם?

"כל התוכניות בארץ הן תוכניות לתואר שני או בהליכים לתואר שני. בארצות אחרות יש עדיין תוכניות רבות לתואר ראשון, ורק מיעוטן הן לתואר שני. בניגוד לארצות אחרות, אין כאן תוכניות פרטיות. בארץ רוב העבודה המעשית של הסטודנטים נעשית במקומות של משרד החינוך, לעומת מקומות אחרים בעולם, שם עובדים גם במסגרות אחרות".

מה קורה היום בארץ בתחום המחקר בטיפול במוזיקה?

"בשנים האחרונות ישנה בארץ התפתחות מרשימה בתחום המחקר. יש יותר ויותר עבודות מחקר לתואר שני ושלישי. בתחילת הדרך רוב המחקרים היו איכותניים, וכיום אפשר לראות שלמעשה אין פרדיגמה אחת דומיננטית, אלא קיים פלורליזם בתפיסות ובגישות המחקריות".

האם תוכלי לתת דוגמה למחקרים עכשוויים בתחום?

"בקרוב עומד לצאת ספר בשם 'התשמע קולי: מחקרים חדשניים בטיפול במוזיקה', בהוצאת 'אח'[3].

הספר מציג מחקרים בתרפיה במוזיקה עם פעוטות, ילדים ומתבגרים, כמו גם נושאים הלקוחים מעולמם של תרפיסטים במוזיקה. הנה כמה דוגמאות למחקרים שיופיעו בספר:

כשהפסנתר מדבר: מציאת משמעות באלתורי פסנתר שנוצרו על ידי שלושה ילדים בסיכון החיים בפנימייה. פרק זה, שנכתב על ידי מאיה יאיר ודורית אמיר, מציג מחקר במסורת פנומנולוגית-הרמנויטית, שמטרתו הייתה לגלות משמעויות והקשרים באלתורים בפסנתר שנעשו על ידי ילדים שגרים בפנימייה. במחקר השתתפו המטופלים שיצרו את האלתורים, מתארים חיצוניים שהקשיבו לאלתורים וכתבו את התרשמויותיהם, מוזיקאי שערך ניתוח מוזיקלי לאלתורים והתרפיסטית במוזיקה, שגם היא תיארה את התרשמויותיה. הממצאים מגלים שלושה מוטיבים מרכזיים: היעדר בית, מעגל מצוקה ותקווה. נמצאו קשרים בין המוטיבים ובין המאפיינים המוזיקליים של האלתורים ובין המוטיבים לפרופיל הקליני של המטופלים שיצרו את האלתורים.

התשמע קולי? העצמה של משתתפי ערב מקהלות במסגרת תרפיה במוזיקה בקהילה. פרק זה נכתב על ידי כוכבית אלפנט ורינה שטדלר, ומציג מחקר המתבסס על פרויקט הקשור לתרפיה במוזיקה בקהילה Community Music) (Therapy, שהתמקד בהופעה משותפת של שתי מקהלות של קבוצות שוליים בחברה הישראלית. הכותבת השנייה היא תרפיסטית במוזיקה העובדת זה שבע שנים עם שתי המקהלות – מקהלת 'שירנית', שמשתתפיה הם אנשים בעלי נכויות פיזיות מורכבות, ומקהלת 'עוצמה', שמשתתפיה הם בעלי בעיות התפתחותיות מגוונות. מנעד הגילים של חברי שתי המקהלות נע בין 30 ל-50. פרק זה מייחד מקום לחברי מקהלת 'שירנית', אשר ביטאו דילמות בנוגע לשירה המשותפת עם מקהלת 'עוצמה' ובנוגע להופעתם על הבמה. הם חשו כי קולם נבלע בקולה של המקהלה השנייה, וביטאו משאלה שקולם יישמע. מטרת המחקר הייתה העצמת משתתפי מקהלת 'שירנית' על ידי התמודדות עם החוויות והדילמות שלהם מתוך שאיפה לעשות שינוי בתפיסתם העצמית והחברתית. לצורך זה, נעשה שימוש במחקר פעולה שיתופי(Participatory Action Research) . סוג מחקר זה יוצר הזדמנות לדיאלוג דמוקרטי עם המשתתפים לקראת שינוי. הממצאים מראים חמש תמות עיקריות שעלו מתוך המחקר: קולו של מי יישמע, העצמה, תפקיד התרפיסט במוזיקה, הופעות מוזיקליות, זמן ועיתוי.

תרפיה במוזיקה עם קבוצת חיילים נפגעי פוסט-טראומה: אפקט תנועת המטוטלת כמודל טיפולי. פרק זה נכתב על ידי משה בן סימון, ומציג מחקר שמתבסס על פרדיגמת המחקר המשולב. מטרת המחקר הייתה לבחון מגמות ותנועות במהלך טיפול קבוצתי בתרפיה במוזיקה עם חיילים פגועי פוסט-טראומה כדי לעמוד על טיבו של התהליך הטיפולי ולגבש מודל טיפולי. משתתפי המחקר היו שישה חיילים פגועי פוסט-טראומה שקיבלו טיפול קבוצתי במוזיקה ביחידה לתגובות קרב של צה"ל. איסוף הנתונים נעשה באמצעות ראיונות פתוחים חצי-מובנים לפני ואחרי הטיפול ובאמצעות תיעוד מפגשי הקבוצה במצלמות וידיאו. ניתוח הנתונים, שנעשה באמצעות שילוב מתודות איכותניות וכמותיות, מעלה כי תהליך הטיפול התאפיין בתנועת מטוטלת שנעה מתקופות של עוררות ועיסוק רב בטראומה לעבר תקופות של רגיעה, והמגמה הכללית הייתה לעבר רגיעה הדרגתית. בהקשר זה מוצע מודל טיפולי ונגזרות המלצות עבור תרפיסטים במוזיקה העובדים עם אנשים הסובלים מפוסט-טראומה".

לאן כדאי, לדעתך, לחתור בתחום המחקר?

"בארץ התוכניות לתרפיה באמנויות קיימות בשני מקומות: במכללות ובאוניברסיטאות. במכללות אין דגש על מחקר, לעומת האוניברסיטאות, שבהן הדגש הוא גם על מחקר. חשוב, לדעתי, להעמיק את המחקר על כל סוגיו, כלומר לעשות מחקרים כמותניים, איכותניים ומעורבים (mix methods) במגוון של נושאים. בגדול, נראה לי שכל נושא הקשור למקצועות שלנו רלוונטי למחקר, ובאופן ספציפי יותר הייתי אומרת שיש צורך במחקרים של 'הוכחה' ובמחקרים של 'משמעות'. כמקצוע צעיר, עלינו להמשיך לנסות ולהוכיח את הערך המוסף של האמנויות בטיפול וש'זה עובד'. יחד עם זאת, עלינו לבצע מחקרים המנסים לגלות את המשמעות בטיפולים שאנחנו עושים עבור המטופלים ועבורנו כמטפלים. ככל שנרבה במחקרים, כך נקבל גושפנקה חזקה יותר למקצועות שלנו ואי אפשר יהיה להתעלם מהם. לסיכום (ועם חיוך), הייתי אומרת שצריך לעשות מחקרים בשני סוגים של מחקר: האחד על מנת לקבל כספים, והשני למען הנשמה והאמונה שלנו במקצוע".

ומה מצב המחקר בתחום בעולם?

"מתרחשת כיום פעילות מחקרית ענפה שמתרחבת משנה לשנה. ארצות שבהן המחקר מפותח מאוד הן ארצות-הברית, אוסטרליה, גרמניה וארצות סקנדינביה (במיוחד נורבגיה, דנמרק ופינלנד). מאמרים מחקריים מתחום הטיפול במוזיקה מופיעים בכתבי עת הקשורים לרפואה, פסיכולוגיה, מוזיקה, וכמובן בכל כתבי העת בתרפיה במוזיקה. יש שיפור ניכר ברמת המחקר. המחקרים המתפרסמים נעשים במגוון של שיטות מחקר (איכותניות, כמותניות ומשולבות, מטה-אנאליסיס ומטה-סינתזיס[4]) ומתמקדים בנושאים רבים".

אילו מגמות מסתמנות כלפי העתיד? מה, לדעתך, המצב המקצועי של הטיפול באמנויות בארץ?

"לצערי, אינני אופטימית. החוק עדיין תקוע, ולא נראה שיעבור בעתיד הקרוב. בינתיים משרד החינוך יצר קריטריונים לעבודה מעשית של סטודנטים ולהעסקת מטפלים באמנויות צעירים, קריטריונים שלא תמיד מראים הבנה ממשית ומקיפה של הצרכים של סטודנטים ושל מטפלים במקצועות התרפיה באמנויות העובדים במערכת החינוך. האירועים הפוליטיים והמדיניות הכלכלית והחברתית של הממשלה גורמים לכך שהחוק אינו מתקדם. עד שלא יהיה חוק, לא יהיו תקנים (ואני חוששת שגם אם וכשיאושר החוק עדיין לא יהיו תקנים, כי זה עניין של כסף). עד כה מטפלים באמנויות עובדים במשרה חלקית, ולא ממש שייכים לאף מקום טיפולי באופן מלא. לצערי, גם אינני רואה סיכוי שבעתיד נוכל להגיע לכך שתרפיסטים באמנויות יקבלו תקנים מלאים במקומות טיפוליים. פעילות המטפלים הצעירים העושים למען זירוז תחום החקיקה חשובה מאוד, וחייבת להימשך.

"נקודה נוספת שמהווה חומר למחשבה היא שיש יותר מדי תוכניות הכשרה בארצנו הקטנטונת. מקצועות הטיפול הלא-מילולי נחשבים למאוד 'IN', ותוכניות חדשות צצות חדשות לבקרים. זה כבר מביא לירידה במספר הסטודנטים בכל תוכנית, לאינפלציה במטפלים ולחוסר בעבודה".

האם מצבנו כתחום ידע השתפר או נסוג בחמש השנים האחרונות?

"אני יכולה לומר שבתרפיה במוזיקה יש היום כמות ידע שקשה להשתלט עליה. יש הוצאת ספרים בארצות-הברית שמוציאה אך ורק ספרים בתרפיה במוזיקה – אינני חושבת שיש משהו כזה בתחומים אחרים של טיפול הבעתי. ספרים רבים יוצאים מדי שנה, וכמות המאמרים הולכת וגדלה. מאמרים בתרפיה במוזיקה אפשר כמובן למצוא בכתבי עת המוקדשים לתרפיה במוזיקה בלבד, כגון The journal of music therapy; Music therapy perspectives; The Nordic journal of music therapy; The British journal of music therapy; The Australian journal of music therapy: Voices, וגם בכתבי עת בתחומים אחרים, חלקם יוקרתיים מאוד, כגון Psychology of music, ובכתבי עת בתחום הרפואה, הפסיכולוגיה, הגרנטולוגיה ועוד. באופן כללי זוהי כמובן תופעה מבורכת, כי היא מחזקת את הזהות המקצועית שלנו ומפרסמת את המקצוע ברבים, אך לא כל הפרסומים הם ברמה נאותה, וקיים קושי להוציא את המוץ מהתבן".

מה כדאי לעשות?

"חשוב שהחוק יֵצא על מנת להסדיר באופן ממוסד את המקצוע.

צריך לעודד צעירים להמשיך ללמוד ולהתפתח בכל התחומים – בתחום הפרקטי, בתחום ההוראה, בתחום ההדרכה ובתחום המחקר. אשמח אם יותר צעירים יקבלו על עצמם תפקידים באיגוד המקצועי, יפרסמו את עבודותיהם וישתתפו בכנסים בארץ ובחו"ל.

יש להמשיך לגבש ולחזק את הזהות המקצועית. לצערי מטפלים רבים, במיוחד בתחום התרפיה במוזיקה, פונים למלל ככלי עבודה עיקרי שלהם. יש לזה מספר סיבות: חוסר ביטחון בשימוש בכלי המוזיקה וקבלת הדרכות מפסיכולוגים ומתרפיסטים במוזיקה שלא משתמשים בכלי האמנותי אלא במילים בלבד, דבר שגורם לחוסר אמון בכוחה של המוזיקה ולפחות ידע כיצד להשתמש במוזיקה ככלי טיפולי. מגמה זו מערערת את הזהות המקצועית ומחלישה אותה, ואם היא תימשך, אנחנו נאבד את עצמנו לדעת. יש לנו מקצוע ייחודי, ונכון בעיניי להבליט את הייחודיות שלו – את השימוש בכלים ההבעתיים והיצירתיים. אחד המסלולים שקיימים באוניברסיטת בר אילן ללימודי תואר שני הוא מסלול מקוצר לתרפיסטים במוזיקה ותיקים, שלו קראתי 'חזרה לשורשים', כלומר חזרה הביתה – למוזיקה.

בתחום ההדרכה הייתי מציעה להקים תוכנית להכשרת מדריכים שתתמקד באמנות עצמה בתוך הטיפול. זה יביא לחיזוק הזהות המקצועית שלנו כמטפלים, ויפחית את הצורך לקבל הדרכה מאנשי מקצוע אחרים[5].

חיזוק האיגוד המקצועי (יה"ת) - לדעתי, חשוב שמטפלים צעירים יאיישו תפקידים שונים באיגוד. כדאי לחזור למסורת של כנסים שנתיים ולא אחת לשנתיים-שלוש. בעיניי הדבר המשמעותי ביותר הוא חידוש כתב העת 'תרפיה באמצעות אמנויות'. נכון יהיה אם האיגוד יפעל להרחבת התקנים והטבת התנאים של מטפלים ביצירה והבעה. כשמטפלים עובדים במקום אחד במשרה מלאה, ההתגייסות הנה מלאה יותר, מאפשרת ומעודדת בניית צוות טיפולי ועבודה מעמיקה יותר. בתנאים שקיימים היום בארץ, נאלצים מטפלים רבים לעבוד במשרה חלקית בכמה מקומות בו-זמנית, דבר שפוגע באיכות העבודה המקצועית".

"לסיום, ברצוני לומר שנעשית בארץ עבודה נפלאה בתחומי הטיפול שלנו. יש כאן מטפלים באמנויות רציניים שעושים עבודה בעלת עומק ומעוף, ואישית אני יודעת על מטופלים רבים ש'קיבלו את חייהם בחזרה' כתוצאה מטיפול ביצירה והבעה.

אז למרות הכול, אנחנו לא נפסיק לשיר".

[1] Small, C. (1998) Musicking. Hanover: Wesleyan University Press.

[2] ראו מאמר שכתבתי בנושא זה:
Amir, D. (2011). My music is me": Musical Presentation as a way of forming and sharing identity in music therapy group. Nordic Journal of Music Therapy, 21(2), 176-193. DOI:10.1080/08098131.2011.571279

[3] אמיר, ד. ואלפנט, כ.(עורכות) (2012) התשמע קולי? מחקרים חדשניים בתרפיה במוזיקה. קריית ביאליק: הוצאת "אח".

[4]  שני סוגי המחקר האחרונים עוסקים בניתוח על של מחקרים בנושאים מסוימים על מנת לחקור מגמות, כיוונים ומאפיינים הקשורים לנושא ספציפי.

[5] בשנת 2010 יצא מאמר שלי בנושא זה – הדרכה מבוססת מוזיקה, בכתב העת "מפגש" 39, 29-9.