העכבר כסימבול רב משמעי בשימושיו בטיפול במשחק בחול בגישה יונגיאנית - חנה אקר

חנה אקר - מטפלת באמנות
ekerd@012.net.il

מבוא

אמת ידועה היא בתחום הטיפול הנפשי, כמו גם בתחומי מדעי הרוח והחברה, כי שימוש במילים, בחיות, בפרטי אמנות חזותית ופלסטית, בדמויות מיתיות ובמיתוסים – הוא ברוב המקרים ביטוי חיצוני הרבה מעבר למשמעותו המיידית. כל אלה יכולים לבטא את קיומם של אמיתות, מצבים, רגשות, דחפים, תשוקות, כעס וטראומה, כשהם גלויים וסמויים, לעתים הן למטופל והן למטפל.

תורת הלא-מודע הקולקטיבי היונגיאנית בנויה ברובה על הקשר והפער בין המוחצן, המדובר והגלוי, לבין משמעויות וכיוונים החבויים בה. המטפל מתייחס אל הרובד הגלוי כאל מצגת הטעונה פענוח. זהו מעין אזכור או קוד המעיד על יותר ממה שנראה לשני הצדדים במבט ראשון, ומגלם אותו בתוכו.

מאמר זה יוקדש להבנת ההיבטים השונים של העכבר כסמל המאגד בתוכו משמעויות רבות, שבחלקן מנוגדות זו לזו. ההתייחסות לעכבר כסמל מאפשרת להבין את הדינמיקה החבויה מאחורי המשמעות הסמלית, דבר המאפשר להבין את עולמו של המטופל לעומקו, ובהתאם לכך, להתוות התערבות טיפולית.

כשמטופל בוחר מיניאטורה מסוימת כדי להציבה בארגז, אין הוא מודע לשובל העובדות והמידע הקיים סביב אותו חפץ: מהיכן החפץ, מהי ההיסטוריה שלו, כיצד תרבויות שונות התייחסו אליו ומהו הסמל עבורן, לאיזו מיתולוגיה הוא קשור וכו'. אם המיניאטורה היא חיה או צמח, נוספת גם משמעות לידע הזואולוגי והבוטני הקשור אליה.

במאמר אתייחס לעכבר החיה, לזואולוגיה שלו ולקשר שלו לבני אדם, להיסטוריה - כיצד נתפס העכבר בתרבות המערבית ובתרבויות נוספות באמנות, בספרות ובקולנוע. מכך אסיק את המסקנות המתבקשות, ובהמשך אנתח שני מקרים טיפוליים המדגימים את הנקודות העיקריות שיועלו בחלק הראשון - התיאורטי. לסיום, אסכם את הכתוב בהיבטים המעשי והתיאורטי.

העכבר
הקונוטציה הראשונית והכמעט אוטומטית העולה לעתים עם אמירת המילה "עכבר" היא שלילית ביותר. תחושת דחייה, גועל, פחד, חרדה ואף אימה מלוות את המפגש עם העכבר. התגובה המיידית היא ניסיון לברוח תוך בהלה ופניקה. אנו מנסים למגר את נוכחותו הפיזית של העכבר בחיינו על ידי שימוש ברעל עכברים ובמלכודות. לעתים נראה כי הפחד מתחושת הגועל גובר אפילו על החשש מיכולתו של העכבר לכרסם בחפצים ובמזון שברשותנו, ומיכולתו להעביר מחלות.

ואולם, אל מול כל זאת  קיים עכבר מהסוג האחר. זו הדמות החיובית המצטיירת בתרבות - באמנות, בקולנוע, בצעצועים ובספרות הילדים. העכבר הופך לדמות כמעט אנושית, ויש לו גם בת זוג. הוא זריז, שובב, ממזרי, צחקני, חמוד, סוכן של טוב ועזרה אשר דרכו מועברים ערכים חינוכיים. זהו אם כן ביטוי לסמל דו- ערכי בעל פוטנציאל כפול. הקוטביות שבעכבר, המאפיינת אותה חיה (אם כי נדיר מאוד ששתי דמויות העכבר ידורו בכפיפה אחת באותו הקשר ובאותו זמן), היא תופעה ייחודית שתיבדק לעומק לאחר הסקירה ההיסטורית.

הסמליות של העכבר היא אמביוולנטית. מחד גיסא, העכבר הוא סמל להבנה ולגילוי של הפרטים הקטנים, בעל יכולת תנועה בלתי נלאית, בעל יכולת התגנבות, פורה במיוחד, רואה ואינו נראה ובעל יכולת ראייה כפולה של החיים. מאידך גיסא, מסמל העכבר כוחות אפלים, חוסר מנוחה וחרדה. בנצרות, למשל, מסמל העכבר את השטן – היצור המכרסם את שורשי עץ החיים (14).

העכבר כחיה - זואולוגיה
במילון העכבר מוגדר כ"יונק קטן מן המכרסמים הניזון מזרעים ופסולת... החי בקרבת בני אדם" (1).

מבחינה זואולוגית, העכבר קיים בזנים ובמשפחות רבות. משפחת החולדים, הרובעיים, הגרביליים וכו'. עכבר מצוי אורכו עד כ-7.5 ס"מ, אורך זנבו עד כ-7 ס"מ ומשקלו כ-140 גר'. העכבר מופיע בצבעים שונים בהתאם לאזור שבו הוא חי: אפור, חום כהה, אפור-צהוב וחום בהיר.

העכבר חי באזורים עירוניים וכפריים. הוא נחשב על ידי האדם למפגע תברואתי המזיק לחקלאות ולאדם. העכבר מעביר מחלות זיהומיות, ונוסף על כך משמיד זרעים, נבטים, תבואה, שיבולים וכדומה. הוא מעביר אותם אל מאורותיו התת-קרקעיות.

העכברים חיים בצפיפות רבה ויוצרים מבנה חברתי מפותח, שבו קיימות חבורות הכוללות זכרים ונקבות. לרוב הם חופרים רשת מנהרות תת-קרקעיות, תוך יצירת חללים שנועדו למטרות שונות: חדרי אוורור, מחסני מזון, חדרי ולדות וכו'. לעכבר יכולת חיוּת והישרדות גבוהה. ביכולתו לשהות זמן ממושך ללא מזון במקומות שבהם קיים מחסור במזון.

חושי העכבר מפותחים ביותר. הוא פעיל ביום ובלילה, מיטיב לתפוס, לחפור, לשחות, להתרומם על רגליו האחוריות ולהשמיע קולות ציוץ, במיוחד בעת מצוקה. העכברים מתרבים במהירות: עד 11 המלטות לאורך כל השנה, ובכל המלטה שש עד שמונה ולדות. בגיל חודשיים הם מגיעים לבגרות מינית מלאה. כמו החולדות, העכבר משמש פונדקאי לחיידקי מחלות כמו טיפוס הבהרות ודבר, המועברים על ידי פרעושים, כינים וקרציות, העוברות מגוף העכברוש והעכבר לאדם (3, 13, 15).

נוסף על כך, משמש העכבר כחיית ניסוי במעבדות בשל חוכמתו, כמו גם יכולתו להתארגן במציאת דרך במבוך, הידע להפעלת דוושה הפותחת דלת כדי להשיג את הגמול ועוד.

העכבר בהיסטוריה העתיקה, בספרות ובאגדות
העכבר נזכר שש פעמים במקרא. הוא מוזכר כעונש על מעשה רע כלשהו. בהקשר זה העכבר מתואר כמעביר מחלות קשות עד כדי הרס איברים ומוות. נוסף על כך, מתואר העכבר כיצור המשמיד יבולים חקלאיים וגורם לרעב ולמחסור. למשל, בספר שמואל א' נאמר: " ועשיתם צלמי עפליכם וצלמי עכבריכם המשחיתים את הארץ". העכבר הוא היחיד משמונת השרצים שזיהויו ברור. בספר ויקרא (י"א, 29) נאסר על אכילת "בשר וחזיר והשקץ והעכבר" (12). מכאן אנו למדים שהעכבר היה אחת החיות ששימשו למאכל.

ההיסטוריון היווני הרודוטוס כותב כי בצבא סנחריב שיצא למלחמה נגד מצרים פרצה מגפת עכברים. העכברים כרסמו את אביזרי המלחמה העשויים מעור, ומשום כך לא יכול סנחריב להמשיך את המסע למצרים. כאות תודה, הקדישו המצרים לאליליהם עכבר עשוי זהב.

בחפירות ארכיאולוגיות במצרים נמצא עכבר עשוי נחושת ועליו הכתובת "למשמיד עכברים הוקדש עכבר זה" (15).

העכבר על פי האינדיאנים בצפון-אמריקה
המעגל המרפא האינדיאני מחולק לארבעה חלקים, כשושנת הרוחות. כל חלק מייצג איכות, חיה וצבע.

הצפון - מייצג חוכמה, הצבע הוא לבן והחיה המרפאה היא בופאלו.

הדרום - מייצג תמימות ואמון, הצבע הוא ירוק והחיה המרפאה היא עכבר.

המערב - מייצג הסתכלות פנימה, הצבע הוא שחור והחיה המרפאה היא דוב.

המזרח - מייצג הארה, הצבע הוא זהב צהוב והחיה המרפאה היא נשר.

אנשים שיש להם רק איכות אחת מבין הארבע, יהיו אנשים לא מלאים. לדוגמה, אדם המתאפיין בראיית נשר מהמזרח יהיה מרוחק ולא קרוב לאנשים, חפצים ואירועים.

העכבר מבלה את כל חייו קרוב לקרקע, בונה את מאורתו, ומלקט את מזונו בין שורשי העשבים או השיחים. מכאן, שהעכבר לעולם אינו יכול לראות דברים ממרחק. העכברים מסוגלים לראות את מה שלפניהם: כל אותם דברים שהם באים במגע עמם כשהם אוספים את מזונם או מאפסנים אותו למשמרת. אדם בעל אופי או תכונות עכבריות הוא אדם הרואה דברים בתקריב (קלוז אפ), אך הנו מוגבל בראיית עולם רחבה יותר. הוא יהיה אספן של ידע, חפצים, רעיונות וכדומה, אך בגלל הראייה הצרה שלו, לעולם לא יוכל להבין בראייה רחבה את מה שהוא רואה ואוסף.

כשאדם מבין את מיקומו ויודע להוסיף לעצמו איכויות של חלקים אחרים, הוא מתחיל להפעיל את מעגל הריפוי. כשאדם הנו בעל תכונות מכל ארבע הרוחות, הדבר מקנה לו כוח, יכולת התמודדות, הבנה ומשמעות המשמשים לו מגן (20).

אגדה אינדיאנית שמקורה בשבט לאקוטה מספרת על עכבר שיוצא למסע חייו. בדרכו הוא פוגש כמה חיות (צפרדע, בופאלו, זאב ועכבר נוסף). זהו עכבר סקרן הדבק בתהליך ובחיפוש. הוא נדיב באופן יוצא מן הכלל , ומסוגל להיעזר בדמויות שהוא פוגש כדי לקדם את עצמו ואותן (22).

העכבר בתרבות הסינית
בתרבות הסינית קיים מחזור של 12 שנים, וכל שנה מיוצגת על ידי חיה אחרת. שנת העכבר האחרונה הייתה ב-2010. יש האומרים כי ילידי שנת העכבר מאופיינים כאנשי אמנות, מוזיקאים, סופרים, שחקנים, בימאים ופסלים, אך לרוב הם ציירים. העכבר טוב לב, מעט ליצן ומעט שקרן - מתמחה בשקרים קטנים ולבנים. אם יש בוהמה בין החיות, העכבר הוא הבוהמיין האמיתי. אין לו סדר יום, אין לו מקום מגורים קבוע, אין לו הרגלים קבועים ואין לו ידידים או ידידות קבועות. הוא בו-זמנית גם "תפרן" וגם פזרן. שני רגשות מתרוצצים בקרבו: מחד גיסא הוא יודע את ערכו ומכיר בו, מאידך גיסא הוא חושש שהעולם לא יכיר בו. הוא איננו איש משפחה, אך ילדיו בדרך כלל גדלים לתפארת ומעריצים אותו. העכבר יועץ טוב לחבריו, והוא מצליח לפתור את בעיותיהם של כולם זולת בעיותיו שלו עצמו (4, 10).

העכבר בהיסטוריה העולמית
בשנות ה-30 של המאה ה-14 פרצה המגפה השחורה (מגפת דבר), שקטלה 25 מיליון נפש, כלומר כרבע מאוכלוסיית העולם. המסתורין שאפף את המגפה היה הגורם המפחיד והנורא מכול. הועלו השערות שונות לגבי הגורמים למחלה: סערות מוזרות, התפרצויות אש גדולות, מטר של סלעים מלווה בריחות רעים, אדים וצחנה. הייאוש באוכלוסייה עזר לגורמים דתיים להתחזק. האסון נחשב לעונש משמים על חטאים. חוזרים בתשובה נדדו מעיר לעיר כדי לעשות נפשות לדת, ובמקביל הסיתו נגד היהודים והאשימו אותם בגרימת המגפה. מגפת הדבר שככה לאטה. רק בסוף המאה ה-19 התגלה שהגורם למחלה הנו חיידק קטן הנמצא בגופם של פרעושים שהתמקמו על עכברושים ועכברים, והם אלו שהעבירו והפיצו את המחלה (8).

העכבר בספרות, במוזיקה ובאגדות
איזופוס כתב את המשל "האריה והעכבר" (2), שבו התנהגות העכבר ושכלו מעבירים מסר מוסרי, חיובי. העכבר הופך להיות סוכן של תבונה וטוב. העכבר מתחנן על נפשו מול האריה שלכד אותו, ומבטיח לגמול לו. האריה משחררו בזלזול, אך כאשר האריה נלכד רק העכבר מצליח לשחררו על ידי כרסום החבל שעטף אותו. העכבר הקטן והזריז יודע לגמול טובה לאריה החזק והנעלה, ובעצם הוא זה שמציל אותו. העכבר מודע ליכולתו זו, ואף בטוח שהיא תבוא לידי הגשמה, כפי שהוא מבטיח לאריה. הסיפור מביא להזדהות ולחיבה רבה כלפי העכבר, שחוכמתו ויכולת ההישרדות שלו כה מרשימים.

הסיפור הידוע של "עכבר העיר ועכבר השדה" הוא על אודות שני עכברים המבקרים איש את רעהו בעיר ובכפר ועל העדפתו של עכבר השדה את החיים הטבעיים בשדה. הסיפור הזה מלמד על תכונות ויכולות אנושיות שיש לעכברים: יכולת תקשור, אירוח, הבחנה בין טוב לרע, בין האינדיבידואלי לכללי, בין התדמית למציאות שמאחורי התדמית. המסר כולל גם מעין ביקורת על עידן העיור והמהפכה התעשייתית.

הסופר הצרפתי אלבר קאמי, שהוא גם פילוסוף אקזיסטנציאליסטי, כתב בשנות ה-40 וה-50 של המאה שעברה את ספרו "הדבר", הנחשב לתגובה למלחמת העולם השנייה. קאמי, בספרו "הדבר", נותן מקום רב לעכברים ולחולדות בתיאורים מפורטים. הוא מתאר את מכת החולדות שתקפה את עירו:" ואולם בימים הבאים החמיר המצב, מספר המכרסמים שנאספו הלך ורב והיבול גדל. מבוקר לבוקר למן היום הרביעי החלו החולדות יוצאות בקבוצות. הן היו עולות בטורים מתנודדים ארוכים מן הכוכים, מהמרתפים, ממקורות הביוב, כדי להיכשל לאור היום, היו מוצאים אותן שרועות ליד הביב, שושן קטן של דם סביב זרבוביתן המחודדת. מקצתן נפוחות ומרקיבות, דומה היה שהאדמה עצמה שבתינו נטועים בה מיטהרת ממטען הלחות שבה, שהיא פולטת החוצה מורסות ומוגלה שעד כה עשו בה שמות מבפנים".

רבות מהפרשנויות ליצירה חשובה זו רואות בה תגובה ישירה וניצחת לנאציזם, לתהליכי השלטת הרוע והרודנות החולנית על אירופה. ההקבלה ברורה מאליה. התנהגות הדמויות ברומן גם היא, כמובן, משל והקבלה למודל ההתייחסות שקאמי מעוניין לעודד כמו גם להפריך. רומן זה מהווה מניפסט מוסרי-חברתי-פוליטי.

הסופר היהודי-אמריקני בן זמננו ארט ספיגלמן, זוכה פרס פוליצר, כתב ואייר שני ספרי קומיקס הנקראים "עכבר 1" ו"עכבר 2". הספרים הם תיאור מילולי וחזותי נוקב של הקורות את הוריו היהודים בפולין במלחמת העולם השנייה. הם שרדו את מחנה ההשמדה אושוויץ, שבו הן הוריו והן הקלגסים הנאצים מיוצגים על ידי דמויות של סוג של עכבר אנושי. אלא שכאן הזהות הכמעט טוטאלית בין הקורבן לתליין מעוררת שאלות אחרות. כאשר עליבותם המוסרית של הנאצים עומדת מול עליבות תנאי חייהם ומצבם של היהודים – שניהם מונמכים.

בספר "מי הזיז את הגבינה שלי" משתמש ספנסר ג'ונסון (6) בעכברים הנמצאים במבוך ובהתייחסותם למציאת גבינה ולהיעלמותה כמטפורה לדרך ההתנהלות בחיים הפרטיים והמקצועיים, ליכולת הגבה למצב ובעיקר לשינוי. בסיפור ארבעה עכברים. שניים נשארים נאמנים לטבע ולאינסטינקט העכברי, ומוצאים פתרון התואם את האופי העכברי. שני האחרים, המתוחכמים יותר, לומדים, שיעור אחר שיעור, כיצד ניתן להתגבר על הפחד מפני שינוי, לקלוט מצבים חדשים ומשתנים ולהגיב להם, ובעיקר לזוז, להיעזר בניסוי וטעייה ובדמיון מודרך, ולהתמודד עם מציאות בעזרת סגנון חשיבה והתנהגות חדשה, והכול כדי להביא לשינוי וליהנות ממנו.

ברוב השפות בעולם ואצל רוב העמים ישנם שירי ילדים שבהם מופיע עכבר.

המלחין הרוסי דימיטרי שוסטקוביץ' הלחין במאה שעברה מוזיקה לדקלום המוכר לכל ילד בארצו. הדקלום מספר על עכבר המחפש אימא חדשה מבין החיות שתשיר לו שיר ערש, וכל חיה מיוצגת על ידי כלי נגינה שונה. נדמה כי כאן האנשת העכבר עושה צעד נוסף, והעכבר מבטא בחיפושו צורך רגשי בסיסי של ילד בגיל הרך המבקש את החום, השלווה והמתיקות שבשיר הערש.

אגדת הסיפור "מפצח האגוזים" (על פיה כתב פיודור צ'ייקובסקי את המוזיקה לבלט בשם זה) מתארת עכברוש כחיה דוחה, מפחידה ולוחמנית שיש למגרה: "והמלך עכברוש אפור, פיהו הנורא החל לפעור, עוד מעט הוא יטרוף את הנסיך המפצח. אז חלצה קלרה את נעל הבית וחבטה בכל הכוח במלך עכברוש, מלך עכברוש נבהל וברח, ואחריו כל העכברים".

בסיפור של האחים גרים "העכבר, הציפור והנקניק" חולקות שלוש חיות דירה. בסיפור מוצג העכבר כחבר טוב, אמפתי ועוזר. לעומת זאת, בסיפורם המוכר "החלילן מהמלין" (שמקורו בימי הביניים) החלילן מציל את בני עירו ממגפת הדבר. העכברים הם עדיין סוכני המגפה, אולם נהירתם אחר נגינת החליל משווה להם איכות אנושית ורגישות לסוג זה של אמנות.

בסיפור שהוא כמעט מיתוס ואולי הידוע מכול "סינדרלה", דמות הנערה-קורבן שהופכת לנסיכה "מתוחזקת" לא מעט על ידי חבריה העכברים, שאיתם היא נמצאת בחדר העלוב בעליית הגג. סינדרלה תופרת לעכברים בגדים, רוקדת, שרה ומשחקת איתם, והם מהווים עבורה מקור לאור ולשמחה בחייה הקשים בבית אמה החורגת. בגרסאות מסוימות העכברים הם העוזרים שלה בתהליך המטמורפוזה מלכלוכית ליקירת הנשף, וכך תפקידם ככוחות הטוב והתקווה הוא קריטי (5). הפיה אף מפקדת על סינדרלה לפתוח את מלכודת העכברים, ומוציאה משם שישה עכברים ההופכים לסוסי המרכבה.

לפני השינוי לכלוכית אינה נגעלת מהעכברים, שכן הם היצור היחיד החי בסביבתה שאינו מתעמר בה. העכברים גומלים לה על כך. לפי פרשנות של בטלהיים (5), העכברים מגשימים את מה שסינדרלה הייתה רוצה לעשות, עושים כבשלהם וגונבים מזון. באופן לא מודע, הם גם מעוררים אסוציאציות לאיבר המין הזכרי, ומצביעים על התעוררות העניין במין ועל ההתבגרות. הפיכתם של העכברים על ידי הפיה לסוסים מסמלת עידון – סוג של סובלימציה מיצורים נחותים ודוחים לפרא אציל. אצל סינדרלה זה יכול להיות כחלק מתהליך טרנספורמטיבי לקראת המפגש עם הנסיך.

העכבר מופיע בהרבה ספרים וסיפורים בדמות של אנטי גיבור, אולי בשל גודלו, אפרוריותו וחוסר הייחודיות שבו, המאפשרת הזדהות ויכולת התמודדות. מבוגרים וילדים יכולים להזדהות עם האנטי גיבור העכברי.

בימינו המחשב הפך להיות חלק אינטגרלי בכל תחומי החיים. לצורך הפעלת מחשב, אנו משתמשים ב"עכבר", מכשיר משמעותי ונחוץ. בחירת השם מעידה על הפונקציה שלו. זהו החלק המאפשר תזוזה, סימון והפעלה של תפקודי המחשב, החלק המאפשר סוג של שליטה במהלך הדיגיטלי/וירטואלי והתמצאות בחלל הקיברנטי – כמו עכבר היודע את דרכו במעבה האדמה.

בשלהי המאה ה-20 חל מהפך בחשיבת בני האדם, והחלה התייחסות אל העכבר כאל יצור נבון. העכבר נתפס כיצור מחושב, מצליח, נחוש להשיג את מטרתו, שאינו מתייאש, בעל ערכים, מטפח את הצדק המוסרי ותומך בו, נאמן, לא מאפשר לרשעות האחר להנחיל תבוסה ליקיריו. התכונות האלה משקפות את הטרנספורמציה שעבר העכבר בתפיסת הציבור במהלך המאה, כפי שהיא באה לידי ביטוי באמנות, בספרות, במוזיקה ובקולנוע.

דמות העכבר ודיסני
וולט דיסני מתאר את מיקי מאוס בשנת 1933 כיצור נצחי, אהוב, חסר גיל. דמותו של מיקי זכתה למאמרים ולהסתכלויות שונות. יש שטענו כי נטייתו של וולט דיסני היא פנייה רגשית לילד שבתוכנו דרך הדמויות המצוירות. פריץ מואלנוץ מציע התבוננות פרוידיאנית על דמותו של מיקי, וגורס כי מיקי מאוס מעורר קנאה בשל גודלו, יכולותיו, האספקטים הסדיסטיים שלו ודרך פעילותו, המוּנעת מהדוניזם טהור.

יש האומרים שוולט דיסני בסרטיו יצר את המיתולוגיה של ימינו. בעזרת דמותו של מיקי הוא מעביר מסרים חברתיים, קודי התנהגות, שכר ועונש, דמיון, חברות, ערכים וכו'.

בשנת 1932, כאשר צורפה לפרסי האוסקר קטגוריה של סרטי אנימציה, זכה מיקי מאוס באוסקר והפך לכוכב של ממש.

דמותו של מיקי עברה גלגולים חיצוניים, צורניים, איכותיים ואישיותיים.

כבר בסרטים הראשונים שבהם חוברת מיני למיקי, היא מוצגת כפלרטטנית חסרת לויאליות, קלת דעת, המוכנה להחליף בן זוג בקלות רבה בהתאם לסיטואציה.

מיקי הפך לבן אלמוות, אהוב. הוא דמות המתקיימת בזכות עצמה, מכריז על פתיחת משחקי ספורט, מקבל "מפתחות ערים", והוא ובוודאי בין מקדמי המכירות הטובים בעולם. את כוחו של מיקי בשטח זה מדגים הסיפור הבא: בשנות ה-50 רופא בשם דה דולי ניהל בית חולים צף בדרום-מזרח אסיה. אף שהטיפול הרפואי ניתן בחינם, לא רבו המטופלים. דה דולי החליט לתלות את דמותו של מיקי משני צדי הספינה, וזמן קצר לאחר מכן ילדי האזור החלו לזרום לספינה לקבלת טיפול (21).

העכבר בתחום הפסיכואנליטי
זיגמונד פרויד, ממכונני הפסיכולוגיה האנליטית, התייחס לעכבר בכתביו ומנתח באופן קלאסי את איש העכבר (איש החולדה – Rat Man) כיצור הנתפס כמלוכלך, שורץ בתחתיות האדמה, בעל קונוטציות פאליות ואנאליות ברורות וקשורות בעושר ובממון. משום כך נתפס העכבר כחמדן וכקמצן, ופעילותו אפלה ומרעה. לעומת זאת, כאשר עכבר מתחבר לילדים הוא מסמל שפע.

דה ווריז מצטט את יונג בספרו העוסק בסימבולים יונגיאניים. הוא כותב: "העכבר הוא בעל חיים של הנשמה, משהו חבוי באישיות, אספקט צלי שמתביישים בו. זהו דימוי של מציאות פסיכית פאסיבית שקשה להבינה, זו צורה של נשמה הקשורה מאוד לפיזיות, לסקסואליות, לפוריות ולשטן" (17).

בשלב מאוחר יותר יונג תיאר את העכבר כחיה הקשורה לאפלה שבנשמה. זהו כנראה אותו סרח עודף שתודעת האדם נושאת עמה בהכרח, כי זה חלק אינטגרלי ממנה, אך גם טורחת היטב להדחיקה אל מרתף התודעה כמו דברים זדוניים או בעייתיים שראוי להתבייש בהם. העכבר, כרואה ואינו נראה, תואם למיצוב נפשי זה ומוסיף ליכולתו לראות את החיים ראייה כפולה. יכולת ההתגנבות והתנועה הבלתי נלאית שלו מסמלת, נוסף על כוח אפל, חרדה וחוסר שקט, כפי שבנצרות הוא מסמל את השטן, כי הוא יצור המכרסם את שורשי עץ החיים (14).

יולנדה יעקובי מתייחסת לחיות קטנות כאל "פרימה מטריה", כמי שלאחר תהליך מוות יפתחו סמליות של ישות חדשה בעלת אינסטינקטים בנפש (19).