צונמי ביפן - ניגודים וגשרים
רשמי מסע – הנחיית סדנאות ביפן בעקבות אסון הצונמי
מאת ד"ר יהודית ריבקו, מטפלת בפסיכודרמה, אנליטיקאית קבוצתית, פסיכותרפיסטית יונגיאנית, מרצה בכירה במכללת אורנים.
וד"ר שלומית ברסלר, מטפלת בביבליותרפיה, מנחת קבוצות, פסיכותרפיסטית יונגיאנית, ראש מסלול הכשרה בביבליותרפיה במכללת סמינר הקיבוצים.
Shlomit. bre@gmail.com
ליהנות זה חשוב, לראות את פנייך השמחים, זה חשוב
לרכוב, לשחק, לעשות ג'וגינג, לדלג על חבל
זה חשוב
משחקי ילדות - ופנייך השמחים והמחייכים
לשחק סימני דרך, לשחק בבוץ, עושים את פנייך מחייכים.
להשתמש בגוף – זו הנאת החיים
הנאה זה חשוב.
(שיר שנכתב בסדנה "השיר שלך")
שיר קטן זה נכתב על ידי משתתפת בסדנה שאותה כינינו "השיר שלך", שהתפתחה כתהליך מסיפור בשם זה (ראה נספח). סיפרנו את הסיפור, והמשתתפים הוזמנו לכתוב שיר אישי בטכניקה ביבליותרפית. לאחר מכן הם עבדו בזוגות בטכניקה פסיכודרמטית של חילוף תפקידים: האחד דמיין לעצמו דמות משמעותית הקוראת באוזניו את השיר, ובן הזוג מילא את התפקיד והקריא. הקראת השיר פתחה דיאלוג בין כותב השיר לבין הדמות המשמעותית, דיאלוג שאפשר את עיבודם של תכנים עמוקים ביחסיו הבין-אישיים ומציאת אלטרנטיבה להתמודדות עם התכנים שעלו.
הרקע לנסיעתנו ליפן
במרץ 2011, כשהתבוננו במראות הצונמי ששטף את מחוז טוהוקו בתמונות ששודרו שוב ושוב על המרקע, חשבנו על אפסותו של האדם מול איתני הטבע. כמעט ללא לבטים נענינו בחיוב, כשנה לאחר מכן, להזמנה מטעם עמותת ישרא-איד (IsraAid) להצטרף לצוות מתנדבים לנסיעה למטרת סיוע לנפגעי הצונמי ביפן. עבדנו עם קבוצות של מבוגרים מאוד (למעלה משבעים), עם ילדים בגנים ועם קבוצות של אנשי מקצוע. התברר לנו שהטיפול הרגשי נדיר ביפן, ופונים אליו רק במקרים קיצוניים במיוחד.
תכננו את הסדנאות על פי שני עקרונות מנחים. האחד - שיתוף, הקשבה ותמיכה מתוך אמפתיה מסייעים לחברים בקבוצה להתמודד עם קשיים כמו דחק, דיכאון, חרדה ואובדן. השני - שילוב של שתי שפות תרפויטיות, הביבליותרפיה והפסיכודרמה, עשוי להעמיק את עוצמת החוויה. הביבליותרפיה והפסיכודרמה עמדו בעבודתנו כל אחת בזכות עצמה, אך גם השתלבו והעשירו זו את זו. שתיהן נשענות על המילה, הסיפור והביטוי המילולי כעמודי תווך, כמו גם על השימוש בדמיון, ביצירתיות ובסימבול. במרחב הפנטסטי שיוצרות הביבליותרפיה והפסיכודרמה מתרחשים תהליכים נפשיים לא-מודעים, ומתקיים מרחב פוטנציאלי המזמין התקרבות ונגיעה בתכנים אישיים.
חוויית ההנחיה ביפן
נביא כאן כמה היבטים של חוויית ההנחיה בקבוצות שעמן עבדנו באזור שנפגע מאסונות רעידת האדמה, הצונמי והקרינה. החוויות הרגשיות הן אוניברסליות, אך השונות התרבותית תרמה לחוויית הנחיה מיוחדת.
הנחייה מתורגמת: מעטים היפנים הדוברים אנגלית, גם בין אנשי המקצוע, ולכן עבודת ההנחיה בסדנאות נעשתה באנגלית, ולוותה בתרגום מאנגלית ליפנית. אין צורך להכביר מלים על הקושי להנחות עבודה רגשית, האמורה להסתמך על קשר קרוב ובלתי אמצעי ככל האפשר, בתיווך של מתרגם. הזרות באה כאן לידי ביטוי מיוחד, שכן לא יכולנו לעקוב בעצמנו אחרי הנאמנות של התרגום למקור. המתרגמת שלנו, שמכירה, לטענתה, לא רק את השפה היפנית אלא גם את המנטליות והתרבות, ערכה מדי פעם התאמות, על דעת עצמה, של המושגים שלנו למה שלדעתה יתקבל ללא התנגדות על ידי המשתתפים. לא פעם חשנו, על פי התגובות, כי לא תורגמנו כהלכה. אך במקרים אחרים, בעיקר כאשר נוצר ביטוי רגשי עמוק וברור, ידענו גם ללא צורך בהבנה המילולית שהצלחנו "לגעת" במקומות הנכונים.
ואכן, יש הבדלים בתרבות הרגשית. אנו רגילות לביטוי רגשי הדרגתי, שהולך ונבנה, הולך ומתפתח עד להתרגשות, צחוק או בכי. זהו לא בהכרח התהליך היפני, כפי שנוכחנו. למשל, כאשר באחת הסדנאות סיפרה משתתפת על אחותה שאיבדה את ביתה ואת כל רכושה בצונמי. היא דיברה באריכות, בחיוך, בשקט, ואז, במפתיע, פרצה בבכי. האיפוק נפרץ באחת.
המשמעת והנימוס היפניים הם יוצאי דופן, ובאו לידי ביטוי גם בסדנאות. שני אירועים מן הסדנאות מדגימים זאת: במסגרת העבודה הביבליותרפית סביב הספר "לאן הולכות הדאגות בלילות" (אנטוני בראון) הוזמנו המשתתפים להכין "בובות דאגה", בהשראת המנהג הרווח בגואטמלה (והעומד במרכז הסיפור) לתת לילד בובות זעירות שאליהן הוא מעביר למשמרת את דאגותיו בעת שהוא ישן. על השולחנות פיזרנו חומרי יצירה פשוטים ומקלות ארטיק מעץ לצורך יצירת גוף הבובה. בסדנה אחת יצרו המשתתפות בובות מגוונות, כשמקל מרכזי אחד משמש כגוף הבובה, ואחר כידיים או רגליים. למחרת, בסדנה דומה בקבוצה אחרת, נוכחנו, להפתעתנו, שכל הבובות הורכבו ממקל מרכזי אחד בלבד. תהינו לפשר השוני. המתרגמת האירה: "אתמול הזמנת אותם להכין בובה ממקלות. היום אמרת להם להכין בובה ממקל". בשתי הסדנאות אפיין עושר יצירתי את הבובות, אך המשמעת בסדנה השנייה גברה על היצירתיות. לא עלה על דעת המשתתפים לבדוק אם מותר להשתמש ביותר ממקל אחד, אף שעל השולחן עמדו לרשותם עשרות מקלות
האירוע השני זכור לנו מעבודתנו עם קבוצה של מאה ילדים (!) בגן בוואטארי, גן שנפגע קשה בצונמי כאשר נסחפו וטבעו שמונה ילדים ושתי גננות בגל ההרסני. באולם גדול סיפרנו למאההילדים סיפור על חיות שהולכות לחפש את השמש שנעלמה (שקעה). עם סיום הסיפור קיבלו הילדים פיסות נייר כסוף ומוזהב והתבקשו לקרען לחתיכות קטנות, ואחר כך, בקבוצות, ליצור מהן חמש שמשות גדולות על גיליונות נייר גדולים. הילדים (בגילים5-4 ) יצרו יחד עם הגננות חמישה מעגלים, והדביקו חמש שמשות זוהרות. החדר התמלא פעילות, ניירות, דבק, קולות של ילדים. תהינו כיצד נשתלט על המהומה ונאסוף אותם לסיום הפעילות. התשובה התבררה: בקול שקט ביקשה מנהלת הגן מן הילדים לאסוף את שאריות הנייר לסלסילות ולהתיישב במעגלים סביב השמשות החדשות. לא עברו חמש דקות, והחדר נראה כאילו לא יצרו בו יחד, בדבק ובנייר, מאה ילדים בגיל הגן. נקי למופת, מסודר ושקט, המתין האולם הגדול להוראתנו הבאה...
אסתטיקה: הנטייה היפנית לאסתטיקה מוקפדת ידועה, ואנו פגשנו בה באופן יומיומי במסגרת שהותנו ביפן ובסדנאות. קופסאות האוכל (Lunch box) שחולקו בסדנאות הזכירו בעיצובן (בעיקר האוכל, לא הקופסה) עבודות אמנות. לרוב הילדים ביפן אינם אוכלים כריך בארוחת עשר או בארוחת צהריים. אימותיהם מקדישות שעות להכנת קופסה מעוצבת וצבעונית, מחולקת לתאים, ובכל תא מאכל אחר בצבע שונה. ניתן לקנות ספרים ואף להשתתף בקורסים המיועדים לעיצוב קופסאות האוכל.
תופעה מעניינת נוספת קשורה בהימנעות המשתתפים בסדנאות מלהניח תוצרים שהכינו על הרצפה, גם בשלב השיתוף במעגל. כאשר, במסגרת הסדנה "השיר שלך", שכללה כתיבת משפט פתיחה לשיר, ביקשנו שכל אחד יניח את המשפט לפניו, ראינו מבוכה על פני המשתתפים. כאשר הבנו את הקושי להניח את פיסת הנייר על הרצפה אלתרנו מצע - חילקנו מטפחות צבעוניות שנועדו לעבודה בתנועה, והמשתתפים מצאו מנוחה מן המבוכה... כמובן שהנחת בובות על הרצפה – הס מלהזכיר
יחס מורכב לאינדיבידואליות: מרבית הסדנאות נפתחו בחימום המבוסס על קול ותנועה במעגל, פעילות מוכרת בקרב מטפלים בהבעה ויצירה לצורך היכרות, הפגת מתח ושבירת הקרח הראשוני בקבוצה. נוכחנו שלמרות היצירתיות שאותה מצאנו בעת הכנת תוצרי אמנות במרחב האישי, הרי שבפעילות קבוצתית במעגל, החושפת את היחיד בפני הקבוצה, ניכרו היסוס ומבוכה בביטוי אינדיבידואלי. לרוב התאפיין ה"סבב" במעגל בחיקוי ובהעתקה, ותנועה וקול אינדיבידואליים ומקוריים יצרו הפתעה, התפעלות ואף מבוכה. עם זאת, חשוב לציין שגם פה נכונו לנו הפתעות: טרם נסיעתנו ליפן נפגשנו עם מטפלים ביצירה והבעה שכבר עבדו שם אחרי הצונמי. הם ציידו אותנו בתובנות שלהם לקראת המפגש שלנו עם המשתתפים בסדנאות. אחת מהן הייתה: שלא כמו בארץ, קשה לסמוך על היענות היפנים להזמנה פתוחה לשיתוף בקבוצה. הם מעוניינים לשתף, אך לא יתנדבו לעשות זאת. יש לפנות אליהם ישירות ולהזמינם. לשמחתנו, נוכחנו כי כאשר נוצרה בסדנה אווירה פתוחה ואינטימית לאחר חימום, חשיפה לסיפור או עבודה דרמטית ויצירה, נוצרה לעתים אפילו תחרות (מנומסת, כמובן) בין המשתתפים על הזכות "לקחת מקום" ולשתף.
האזהרות שקיבלנו בדבר ה"סגירוּת" היפנית והקושי לעסוק ברגשות במסגרת סדנאות וקבוצות, התבררה לנו כלא תואמות את החוויה שלנו. הנימוס והאיפוק הם מרכיב חשוב בזהות ובתקשורת היפנית, אך נראה שכאשר מצאנו את הכפתור הנכון ללחוץ עליו ההתמסרות של המשתתפים לתהליך הייתה עמוקה. בסדנה של קבוצת אימהות סיפרה אחת המשתתפות בגילוי לב ובקול שבור על השינוי שאסון הצונמי חולל בה: עקב האירוע הדרמטי והמפגש הישיר עם שבירותם של החיים היא החלה להכיר בקורבנות הרבים שהקריבה כדי לשמר בכל מחיר את חיי הזוגיות שלה, והעלתה תהיות לגבי רצונה להמשיך ולחיות כך. "לשם מה ויתרתי על לימודים? למה לא קידמתי את עצמי בחיים? כל כך חסרים לי סיפוק ומשמעות. אני לא יודעת אם אני מסוגלת להמשיך". דמעות עלו בעיניה כאשר דיברה. משתתפים אחרים בסדנה אמרו לנו לאחר מכן כי נדיר ששיתוף כה אישי בנושא הקשור לזוגיות יובא לסביבה פומבית של קבוצה. נראה שהאמצעים האמנותיים, ה"מקצרים תהליכים" בדרך אל העולם הפנימי, בשמשם לעיבוד האירועים החיצוניים שגרמו לזעזוע עמוק של העולם הקיים, מאפשרים לסדנאות אלה להיות למקום בטוח לחקירה עצמית, לשיתוף ולטרנספורמציה. ושמא עלינו להבין גם את הנכונות הזו לשתף פעולה כחלק מן הצורך לא לפגוע, לא לאכזב, לרָצות, להצטיין, להיענות לשתי הזרות שהגיעו ממרחקים לסייע?
יהיה המקור לשיתוף הפעולה אשר יהיה, הכמיהה להתמסר לתהליך הקבוצתי סחפה משתתפים רבים. באותה סדנה היה השיתוף תולדה של יצירת "בובות דאגה" (תהליך שתואר בסעיף הקודם). הבובות שיצרו המשתתפים שימשו כמעין "חפץ מעבר" בתהליך השיתוף. הם דיברו אליה, ובאמצעותה ביטאו את דאגותיהם, וניסו למצוא בתוך עצמם, בעזרתה, מסרים מנחמים ומרגיעים. אחת המשתתפות הצעירות נעדרה מן החדר בשעת יצירת הבובות כיוון שהיה עליה להסיע את בתה מהגן, וחזרה אליו בזמן השיתוף במעגל. לא הייתה לה בובה, אך היא התעקשה להשתתף. היא הוציאה מתיקה חבילת ממחטות נייר, הציבה אותה מול פניה כבובה ואמרה: "זאת תהיה הבובה שלי". היא לא הסכימה לוותר על האפשרות לספר את סיפורה האישי במעגל.
קבוצה כמקור להעצמה: למדנו כי רגשות האשמה והבושה הנם מרכזיים מאוד בחייהם של היפנים. מרבית הסיפורים האישיים נסבו סביב תחושות אשמה כלפי קרובים, חברים ומכרים שנפגעו בצונמי. הסולידריות שנוצרה בתהליך השיתוף בקבוצה, ההקשבה ואימוץ רעיונות וכוחות של משתתפים אחרים אפשרו למשתתפים חוויה של היותם חלק מהקולקטיב, וסייעו להרגעת רגשי אשמה ובושה. חמלה הדדית יצרה נחמה ותשובה לתחושות של בדידות לנוכח האסון. רבים מהמשתתפים ציינו כי למדו על עצמם בעזרת אחרים, והשיתוף בקשיים הקל את המצוקה: "הצלחתי להכיר את עצמי מחדש דרך אחרים, למדתי על עצמי הרבה דברים חדשים, קיבלתי הד"; "היחד הוא מתנה. זה מאוד מיוחד להיות בין אנשים כשיש בעיה - לא להיות לבד". נראה כי המשתתפים חווים את הקבוצה כמשאב מעצים. העצמה מוגדרת כתהליך של שינוי ממצב של אי שליטה לשליטה, המכוון למימוש הפוטנציאל האישי ולחוללות עצמית (selfefficacy) ומתאפשר בתוך קשר עם הזולת.
שילוב ביבליותרפיה ופסיכודרמה: במרבית הסדנאות יצרנו תהליך המחבר בין שתי השפות. לעתים קרובות נחוותה האזנה לסיפור כחוויה מוכרת, מערסלת, מקרבת, מעוררת רגשות מודחקים ומאפשרת לתהליכים נפשיים לא-מודעים של השלכה להתרחש. בהמשך היא אפשרה בניית גשר אל למידה של כלים חדשים, בלתי מוכרים (ביפן, כך גילינו) וישירים יותר במהותם, כמו חילוף תפקידים והכיסא הריק.
"גילוי" האגרסיה: באחד הגנים הזמנו את הילדים לעבודה משולבת, דרמטית וביבליותרפית, סביב הסיפור "מעשה בחמישה בלונים" (מרים רות, 1974), עבודה שכללה התייחסות סימבולית לנושא האובדן ולאפשרות ההשלמה עמו, ואף לאפשרות של בנייה מחדש מתוך ההרס. הילדים קיבלו בלונים בהתאם לצבעי הבלונים שבסיפור. לאחר הקשבה רציפה לסיפור והשתתפות פעילה שלהם בהקראה הם הוזמנו למצוא דרכים לפוצץ את הבלונים לפי הסדר המופיע בסיפור (תחילה הבלונים הירוקים, לאחר מכן הצהובים וכו'). בתחילה היססו הילדים. בהדרגה השתחררו, ותוך קריאות מעורבות של גיל, צחוק, עידוד (לאלה שלא מצליחים מיד לפוצץ) ואימה (מרעש הפיצוצים) הם עזרו זה לזה לפתח טכניקות יצירתיות של פיצוץ הבלונים. כאשר הסתיים פרק הפיצוצים ניתן היה לראות על פניהם של הילדים את החיוך המשוחרר ואת שמחת החיים. בשיחת סיכום מאוחרת עם הגננות הן ציינו כאחת התובנות החשובות מן המפגש את ההכרה כי חשוב לאפשר לילדים ביטוי ושחרור של אגרסיות. "אנחנו רגילות ללמד אותם שצריך תמיד לשמור על דברים שהם מקבלים, ולהיזהר מאוד, ולהיות עדינים ומנומסים", ציינו. חשוב היה לעורר בהן מודעות לכעס הטבעי המתעורר אצל כל ילד וזקוק לביטוי לגיטימי ולשחרור, ובמיוחד בקרב ילדים שחוו אובדן או טראומה.
באחד הערבים הוזמנו לצאת עם מארחינו, המנהלים מרכז חברתי קהילתי לדיירי בתים זמניים (בתיהם נהרסו בצונמי), למסעדת קריוקי (בילוי נפוץ ביפן). בארוחה השתתפו גם נציגי חברה מסחרית יפנית שתורמת למימון המרכז. באמצע הארוחה חשנו באי שקט של שותפינו. חלקם יצאו ונכנסו, ונראו נסערים מאוד. אחראית המרכז עזבה בבכי את הארוחה לאחר שהתפתחה קטטה מחוץ למסעדה, ואחד המארחים המבוגרים יותר שלף ממקומו את אחד הצעירים כשהוא אוחז בחוזקה בצווארון מעילו וגורר אותו החוצה. בתוך המסעדה ניסו המשתתפים, מול עינינו השואלות, לנהוג כאילו "עסקים כרגיל", בנימוס ובאיפוק. מאוחר יותר קיבלנו הסבר: התעורר קונפליקט בין התורמים שצילמו כל אותו הבוקר את הפעילות במרכז (הסדנאות שלנו) לצורכי יחסי ציבור שלהם, לבין מנהלי המרכז, שטענו כי בכך התנהגו התורמים בחוסר התחשבות ברגשות הדיירים, הפגיעים בלאו הכי. הופתענו מן התוקפנות שהתעוררה על רקע הקונפיקט ושהפכה לאלימות, אל מול האיפוק והנימוס שחשנו מצדם לאורך כל שעות היום. נראה שהיחס הקיצוני לתוקפנות בחברה היפנית יוצר מצב בלתי מווּסת שבו האגרסיה, המודחקת היטב מרבית הזמן, עלולה למצוא את ביטויה בהתפרצות אלימה וחסרת שליטה.
לסיכום, ניתן לומר כי החוויה העיקרית שלנו שעלתה מתוך עבודת ההנחיה בחברה היפנית עם אנשי מקצוע ואוכלוסיות שונות, היא של מפגש עם קצוות וניגודים: אסתטיקה מוקפדת ואיפוק מול תוקפנות, יצירתיות מול משמעת וקונפורמיות, התמסרות מול סגירוּת ועוד.
מבט יונגיאני
במהלך שהותנו ביפן במסגרת העבודה ההתנדבותית מצאנו את עצמנו לא אחת מתבוננות בהתנסות שחווינו ב"משקפיים יונגיאניות". כלומר, עשינו שימוש בשפה ובמושגים ממורשתו של ק. ג. יונג בחיפוש אחר משמעויות ותובנות. חשוב לנו לציין שאלה הן אסוציאציות ומחשבות שלנו, ולא מחקר מקיף, סוציולוגי, פסיכולוגי, תרבותי או אחר. המושגים שאותם מצאנו רלוונטיים בדיון במאמר זה הם: ארכיטיפ, צל, פרסונה, סימפטום - כמצביע לעבר העתיד, לא-מודע קולקטיבי ואחדות הניגודים.
הצונמי שפקד את צפון יפן נראה על מסכי הטלוויזיה כמתאים להגדרה של אירוע דרמטי בקנה מידה ארכיטיפי1[i] ,קשה להכלה בקנה המידה של חיי היומיום. כאשר ביקרנו באזורים ובעיירות שבהם פגע הגל ופגשנו בתושבי העיירות שנפגעו עלתה בדעתנו משמעותו הסימבולית של הגל ההרסני. התרבות היפנית, כפי שפגשנו אותה, מתאפיינת באיפוק, בגינוני נימוס רבים, בכללי התנהגות מוקפדים ופורמליים, בניקיון מופתי ובאסתטיקה מרבית. לעתים נשאנו איתנו כוסות קפה מקרטון שקנינו בבוקר עד לשעות הערב, כיוון שלא מצאנו פח אשפה להשליכן, ועם זאת, תחנות הרכבת והרחובות נקיים למופת. את המפית, את הקבלה, את כרטיס האשראי ואת כרטיס הביקור הגישו לנו היפנים בתנועהרחבה ומודגשת ובחיוך אדיב בשתי ידיים, תמיד בשתי ידיים. אם קבענו פגישה עם יפני, הוא תמיד הקדים לבוא, והוזהרנו שיתקשה לסלוח ולעבור לסדר היום אם נאחר. האוכל במסעדות מוגש תמיד בכלים יפים ומעוצבים, וכמעט שלא ראינו יפנית שאינה לבושה בטוב טעם ומאופרת. את ה"צל"2[ii] האגרסיבי, את המהומה והרעש פגשנו רק במקומות מוגדרים וממוסגרים היטב: בחוברות הקומיקס היפניות (מנגה) שקוראים הנוסעים ברכבות, ובחללי ה"קינקו" הענקיים, המאוכלסים במאות מכונות משחק רועשות. מולן יושבים מאות יפנים, כל אחד לעצמו, ומנסים לנצח יצורים אימתניים ולזכות בפרסים.
והנה, לתוך מציאות תרבותית מוחזקת ומהודקת זו פלש לפתע גל עכור מלב האוקיינוס, נושא עמו אלפי טונות של שברים, זוהמה, אימה ומוות. כמו חלום רע, כמו סיוט שמגיע ממעמקי הלא- מודע הקולקטיבי3, מזעזע את הפרסונה4 ה"מושלמת" וסודק אותה, אולי קורא לשינוי. אנחנו, במסגרת תפקידנו, נקראנו להציג בפני היפנים שפה חדשה שכמעט אינה מוכרת ביפן – השפה הטיפולית (לטיפול, כך נודע לנו, פונה רק מי שנואש או חולה). הטראומה שחוו תושבי מחוז טוהוקו שנפגע מן הצונמי והקרינה, יצרה סדק שדרכו התאפשר לחלק מהם, בעזרתנו ובעזרת מתנדבים אחרים בפרויקט שבו השתתפנו, לפגוש את העולם הפנימי, את עולם הרגש כפי שהוא מוכר במערב.
לא קלה הייתה הכניסה, וספוגה בחשדנות, אך כאשר נוצר האמון הלך הסדק והתרחב. במידה מסוימת הפכנו לשליחי הרובד הרגשי הקולקטיבי, ובאמצעות הסדנאות והאמנויות השונות הוא מצא את דרכו אל פני השטח ואל המודעות. אם נשתמש בהתבוננות היונגיאנית על הצונמי כהתבוננות על סימפטום, או על חלום, הרי שאפשר לראותו כבעל תפקיד של הכוונה לעתיד, של הזמנה לשינוי5.
אחת החוויות היותר מהנות ומעניינות שחווינו הייתה ביקור באון-סן יפני. "און-סן" הוא שמם היפני של מרחצאות חמים, המצויים בכל שכונה ביפן. לעתים קרובות עסקנו בסדנאות במקורות הרגעה אפשריים בעת לחץ, מצוקה וחרדה. רבים מן המשתתפים הזכירו את האון-סן כאפשרות מועדפת. שמענו גם מיפנים אחרים שהם מבלים לפחות ערב אחד בשבוע באון-סן. החלטנו להתנסות. האון סן הוא מרכז גדול של מרחצאות שבו מבלים בנפרד גברים ונשים. ככל מוסד יפני, הוא מסודר עד לפרטי פרטים לנוחות המשתמש. בסוף תהליך ההכנה וההתארגנות מצאנו את עצמנו עירומות, כשעשרות הנשים סביבנו מתרחצות במקלחת לקראת הטבילה, ואז מתחילות ערב ארוך של נדידה בין בריכות מים במידות חום שונות, בתוך אולם המרחצאות ובחוץ (מסביב ערמות שלג ובמים חם), בבריכות עמוקות ורדודות, מתחת למפלי מים בתאורה אפלולית ובתוך צמחייה עבותה, והכול אפוף במוזיקה שקטה ומרגיעה. בעת שרבצנו בפנים, מאדימות מחום בתוך אחת הבריכות, הסתכלנו סביבנו בנשים היפניות ש"התקלפו" לעינינו פתאום מכללי הטקס והלבוש, מן הפרסונה המחייבת, והיו חשופות בעצמיותן. הרהרנו בסיבה האפשרית למקום המרכזי שהאון-סן תופס בחיים היפניים. נוכחותו בחיי היומיום מאפשרת מנוחה מן הכללים הנוקשים, מן הנהלים המכתיבים את ההתנהגות לפרטיה, ומזמינה, מחד, מפגש עם הצל – העירום והגופניות החשופה – ומאידך, את אחדות הניגודים6[iii] בחיים היפניים. אחדות הניגודים שיונג ראה כתנאי לחיי נפש מאוזנים ובריאים.
1 ארכיטיפ - זו תבנית יסוד של תפיסה דימוי רגש חשיבה והוא משותף לאנושות כולה בכל הדורות. יונג התייחס לארכיטיפים מרכזיים כמו אב, אם, ילד, זקן, חכם, רוח, אלוהים ומוות. למעשה, הארכיטיפ מגלם את כל הרפרטואר של החוויה האנושית, מתגלה בסמלים שהם השפה של הבה הלא מודע מתוודע לתודעה. (נצר, 2004, עמ' 485)
2 צל - הצל על פי יונג מכיל את סך כל חלקי האישיות שאינם תואמים לעמדה המודעת שיש לאדם על עצמו, ולכן הוא מדחיק ודוחה אותם ומשליך תכונות דחויות אלה על אחרים סביבו. בחלומות יופיע בדמות אדם בן אותו מגדר, ויתנהג באופן שבחיי הערות אינו מקובל עליו ויהווה כפיצוי. (פון פרנץ, 2005). זהו החלק הנחות והבלתי מפותח של האישיות, הכולל בעיקר תכונות הנחשבות שליליות (נצר, 2004).
3 לא-מודע קולקטיבי - שכבת הנפש הקדומה הכלל-אנושית, אשר בה טמונים הארכיטיפים ודגמי מיתוס מעצבי גורל, שהם הסיפורים הארכיטיפיים. מתוך הלא-מודע הקולקטיבי בוקע האני של היחיד (נצר, 2004, עמ' 485).
4 פרסונה - היא ה"מסכה" שעוטה אדם על עצמו, והיא מעצבת לא רק את תדמיתו החיצונית, אלא משפיעה גם על אישיותו הפנימית. יונג שאל את המושג בכדי לתאר את הזדהותו של האדם עם הנורמות והציפיות החברתיות ועם התדמית האישית אותה הוא מעצב על רקע ההשפעות, הלחצים הסביבתיים, החיקויים ותהליכי ההזדהות שהוא עובר בשלבי התפתחותו (פון פרנץ, 2005, עמ' 174).
5 סימפטום - כמצביע לעבר העתיד - בגישה היונגיאנית הסימפטום/החלום כבעל אופי תכליתי. החלום מכוון לפחות בחלקו אל העתיד ומצביע על כיוון להתפתחות, ש"נשלח" אל החולם על ידי העצמי הגרעיני, הפנימי שלו. זאת בניגוד לתפיסות רווחות שראו בחלום רק ביטוי לתכנים אסורים ומודחקים שמגיעים מעברו של החולם או ממשאלותיו הבלתי מודעות (שלו, 2008).
6.אחדות הניגודים - השלמות שהנפש כמהה אליה והיא מקור והתחלה להתהוותה.
פון-פרץ, מ. ל (2005). הנשי באגדות.תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.
נצר, ר. (2004). מסע אל העצמי, אלכימיית הנפש - סמלים ומיתוסים. מושב בן-שמן: מודן.
שלו, ש. (2008). חלום והחלמה. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.
רות, מ. (1974). מעשה בחמישה בלונים. תל-אביב: ספריית הפועלים - הקיבוץ המאוחד.