bein-hamilim-banner

ד"ר פנינה שפי -  מדריכה פדגוגית במכללת סמינר הקיבוצים, מומחית לספרותרפיה בהכשרת מורים

הקדמה

הספרותרפיה היא ענף של הביבליותרפיה, שעיקרה טיפול נפשי באמצעות ספרות. בביבליותרפיה משמש הטקסט גירוי לדיבוב המטופל, אם בגלל האסוציאציות והזיכרונות שהוא מעורר, ואם בגלל התגובה הרגשית שהוא גורם.

שילוב עקרונות תרפויטיים בהשמעת יצירות ספרות ובקריאתן הוא דרך מקובלת בטיפול בבעיותיו הנפשיות של הפרט, כלומר, באמצעות המרכיב הכלל- אנושי הגלום ביצירה - להגיע אל האישי. בדרך זו ניתן לטפל באמצעות יצירות ספרות בבעיות נפשיות רגשיות, כגון קונפליקטים תוך-אישיים ובין-אישיים, בעיות משפחתיות וכדומה. לתקשורת הסיפורית כאמצעי תרפויטי יתרונות בכך שאינה פולשת לתחום היחיד ואינה לוחצת לחשיפה ולעימות ישיר עם הבעיה, אלא מאפשרת לכל אחד לבחור בעצמו את המידה ואת הקצב את העומק ואת הכיוון של ייחוס הנאמר בשיחה לניסיונו האישי. העובדה שניתן לדבר על גיבור הסיפור, כביכול בלי לדבר על העצמי, היא העמדת "מרחק בטוח", שבפועל מקל עלינו לדבר על עצמנו, מחליש את ההגנות, מגביר את הספונטניות, את האפשרות לדבר "מהבטן" ולהפליג בדמיון ( קובובי, 2008).

במפגשים שנערכו עם סופי, המטופלת שאציג,  נשמרו עקרונות אלו של "הרחקת עדות", בחירה משותפת של נושא השיחה, כשהדינמיקה המשותפת של היצירות הייתה לקוחה מעולמה האישי והפנימי של סופי: הדמות הספרותית או ה"אני " בשיר הביאו בעקבותיהם להדהודים אישיים, לתובנות רגישות ובעקבות זאת גם להקלה נפשית.

*מחקר זה נכתב כעבודת גמר במסגרת הקורס לפסיכופתולוגיה בהנחייתה של הפסיכולוגית עדי ליבנה הולצמן, תשע"א.

רקע כללי

סופי (כל הפרטים שונו) היא רווקה (47), אישה תמירה ויפה, מזכירה רפואית במקצועה. היא נולדה בתל- אביב, בת בכורה למשפחה בת שלושה ילדים.  האב, יליד הונגריה, ניצול אושוויץ, היה איש צבא קבע, והאם, ילידת דרום-אמריקה, עקרת בית. היא ילדה את סופי בהיותה בת 19. שני אחיה של סופי הם בעלי משפחות והורים לילדים.

עד גיל 8 גדלה סופי בתל-אביב. מתקופת הילדות היא זוכרת לטובה את הביקורים השבועיים של סבא וסבתא, ההורים של אמה, שתמיד הביאו איתם "אוכל הכי טוב בעולם".

הם היו אלה שתמיד "שמרו עליה". עד גיל  שלוש היא דיברה איתם ספרדית. סבתא שמרה עליה פיזית, האכילה אותה ולא השאירה אותה לבד עם אימא... לדבריה, אמה הייתה מאוד ילדותית ולא ידעה מה לעשות איתה. לצורך הריאיון סופי בחרה לעצמה שם בדוי כשם סבתה האהובה.

המורה  בכיתה ג' התייחסה אליה כמו אל מלכה. זוהי, לדבריה, דמות הסמכות הראשונה שממנה שאבה ביטחון עצמי. גם כל המורות האחרות בבית הספר אהבו אותה. במהותה היא הרגישה תמיד חוסר ביטחון. נראה לה כי המורות בבית הספר זיהו את מצוקתה. תמיד הלכה כפופה ועצובה. היא אומרת: "הייתי ילדה מוכה מגיל  שלוש-ארבע-חמש, וכנראה גם קודם... בכל פעם שלא רציתי לאכול, אימא אמרה לי כי אני 'ילדה רעה' , והייתה מרביצה לי עם חגורה בהיותי בעירום במקלחת. אבא היה כל הזמן בצבא ולא היה בבית"... לסופי נראה כי המכות היו יומיומיות , מלוות בנעילה בשירותים בחושך. אמה אמרה לה כי אם תספר לאבא על המכות, היא תהרוג אותה...

האמת הנרטיבית העולה מסיפורה של סופי, אולי איננה צילום של האמת ההיסטורית. היא מבטאת אותה בחלקה, אך גם שבה ובוראת אותה שוב ושוב. יש הבדל בין האירועים כפי שהתרחשו וכפי שהיא זוכרת אותם. מה שמשפיע על חיינו ומעצב את זהותנו הוא לא מה ש"היה", אלא מה שאנחנו זוכרים שהיה .(Spence ,1982)

לתחושתה של סופי, המכות וההתעללות נמשכו כל הזמן עד גיל הבגרות. במכתב שכתבה לעצמה בהיותה בת 17 כתבה: "אימא עדיין מרביצה לי כמו משוגעת, כאילו שאני ילדה קטנה".

בצבא ביקשה להיות הכי רחוק שאפשר מהבית ("בשטחים"), ושם היא הרגישה נהדר -  היא לא חזרה הביתה בכלל , ויתרה על "רגילות", היו לה חברים רבים, אהבו אותה. היו אלו שנה וחצי מן המאושרות ביותר בחייה.

עם השחרור עבדה בעסק המשפחתי במשך שנתיים, ואחר כך פנתה ללימודי פיזיותרפיה. בתקופה זו פסקו המכות, אך ההתעללות הנפשית נמשכה באמירות קבועות ופוגעות של הפחתת ערך: "את נראית כמו גבר, את מכוערת" וכדומה. אחיה לא קיבלו מכות, אולם אחותה מדווחת על פחד מאמה, הנמשך עד היום.

בגיל 32 עמדה סופי להתחתן, אך החתונה בוטלה ברגע האחרון. לפני החתונה נהגה האם לומר מדי פעם ש"לא בוער לה לקנות בגדים לחתונה". כאשר סופי ביטלה את החתונה היא אמרה בהרגשת ניצחון:"ידעתי שלא תתחתני ולכן לא קניתי בגדים". בעקבות ביטול החתונה הפכה אמה, למגינת ליבה של סופי, לשותפה עסקית של החתן לשעבר, שפתאום הפך בעיניה ל"גבר המושלם". סופי מציינת בעצב: "היא בתחרות מתמדת איתי".

 תאור המבנה הנפשי

חרדות שמתבטאות בתסמינים פיזיים: דפיקות לב, קושי בנשימה, פחד מוות, פחד משיגעון, הפרעות בשינה (שנת יתר, חוסר יכולת להירדם), אגורפוביה  (פחד עמוק ממקומות פתוחים וציבוריים). לדבריה, "תחושה שאני נכנסת לאיזו סיטואציה שלא אוכל לצאת ממנה". סופי לקחה ציפרלקס (cipralex) במשך ארבע שנים. לפני כשנה הפסיקה ליטול את התרופה על דעת עצמה, מתוך רצון להתמודדות בלי כדורים וצורך להרגיש יותר, לחוות דברים, כמו אהבה, שנטילת התרופה, לדבריה, מנעה ממנה. היא הצליחה בכך, אך לדבריה היא חווה תמיד את החרדה מהתקף חרדה, משתדלת להימנע ממצבים לא מוכרים, מהתרחקות מהבית, מנסיעות למקומות זרים, מטיסות לחו"ל. גם תכנון הנסיעות סובב סביב החרדה. זה מפריע לה בפן המקצועי - היא מהססת לקחת עבודה במקומות לא מוכרים, וחוששת לנסוע להשתלמויות מקצועיות ללא ליווי.

 המצב בהווה

 קושי מתמשך במציאת בן זוג, המתבטא בקביעת "דייטים" עם בני זוג שאינם משמעותיים ואינם מתאימים. ידיד קרוב אמר לה פעם שהיא לא נותנת שיאהבו אותה, קשה לה לקבל אהבה. היא אינה נותנת אמון באנשים שבאמת אוהבים אותה ושאכפת להם ממנה. כשהיא במצוקה היא מתקשרת לאנשים שהיא יודעת שהתשובה שלהם תהיה שלילית, וחווה דחייה מחודשת...

מבחינתה, אהבה הנה דבר לא טוב, אהבה קשורה אצלה לסבל. אהבה היא מקום מסוכן. היא מוצאת את עצמה בשנים האחרונות יותר ויותר לבד. ה"לבד" מפחיד אותה מאוד. היא פוחדת להיות חולה לבד, פוחדת למות לבד...

עם לידת אחיינה (בן אחיה), בהיותה בת 43 - נולד אצלה הרצון לילד. האחיין - תינוק שלא יכול להזיק או לפגוע בה. כשהחזיקה אותו בזרועותיה, לראשונה בחייה נמלא לבה באהבה. בעקבות זאת הלכה ללמוד את הקורס לעיסוי תינוקות.

בסמוך לאותה תקופה, לפני שמונה שנים, הכרתי את סופי, והתחלנו בפגישות ושיחות שבועיות (אז גם נולד נכדי הראשון, וסופי הביאה לי שי סמלי ומרגש - בקבוקון של שמן לעיסוי תינוקות) .

בעבודת הסיכום בקורס לעיסוי תינוקות היא כתבה: "אם אצליח ללמד את האימהות מהו מגע אוהב, אולי אצליח למנוע התעללות נוספת... ולו מילד אחד".

המשגה תיאורטית

ההתקשרות attachment)) היא מכלול הקשרים הנרקמים בין התינוק לאמו, החל מהתחושה והתפיסות של היונק דרך האם, ובצורה הדדית של האם כלפי תינוקה. ההתקשרות עם האם מעניקה לתינוק ביטחון לחקור את סביבתו ויוצרת את הבסיס ליחסים בין-אישיים. כדי שההתקשרות תהיה בטוחה, נדרשת דמות ההתקשרות – האם  - לרגישות גדולה לאיתותי תינוקה. אצל הפעוט התממשות הפונקציה של הבסיס הבטוח עם הדמות ההורית מתבצעת בכל פעם שהוא חש מצוקה ( סילמי, 1997). האופן שבו הדיאלוג הזה מתבצע בפועל, מהווה אבן יסוד לקשרים משמעותיים עתידיים. תיאורית ההתקשרות התעשרה במשך הזמן; כיום היא עוסקת לא רק בתינוק ובאמו, אלא גם בקשרים עם אנשים אחרים הסובבים אותם: ההתקשרות הראשונית משפיעה על הקשרים המוקדמים ביותר שהאדם יוצר עם אחרים, ונמשכת כל חייו.

התעללות, פיזית או פסיכולוגית (child abuse) מתייחסת לכל צורה של עינוי הילד מצד ההורה או משגיח הכורכת פגיעה גופנית חמורה חוזרת ונשנית (ריבר, 1985).

ויניקוט ( 1995) טבע את המושג "אם טובה דייה" (good enough mother). האם האידיאלית קיימת, לדעתו, בפנטזיה בלבד. חוויית החיבור האימהי ה"טוב דיו" משמעה שהנפש מתהווה ומתפתחת באופן סימולטני עם החיבור לאחר האימהי, לאחר המתמסר אליה. התוך-נפשי והבין- אישי כרוכים זה בזה ומגלמים זה את זה. העדר של חיבור אימהי בדרגות שונות משפיע ישירות על עיצובה של הנפש. הילד מסביר לעצמו את ההעדר כפגימות פנימית. הוא יחוש אשם ובושה מהותית בעצמי וינקוט מהלכי הסתרה והסוואה. כך ההזדקקות של הילד להורה שלא נענה לו כרוכה בחוויה של ניתוק ואובדן של חלקי עצמי. החזקה עצמית וניתוק מעצם ההזדקקות מאפשרים לשרוד את ההעדר ולהישמר מפני חרדת היכחדות והתפרקות Bromberg,) 1998 בתוך: גורביץ', 2009).

גורביץ (2009) מביאה מקרה של מטופל שעבר בילדותו התעללויות קשות. הוא היה צריך להרגיע את עצמו בהתקפי חרדה שחווה לאחר שנעזר בה בשיחות טלפוניות מבוהלות. בלילות הוא חלם על תינוקות נתלשים ונופלים, ובפגישות נהג להתרומם מהספה בסוף השעה כאילו נזרק ממנה, וראשו נפל לאחור. הוא חווה את עצמו, לדבריו, במצב של "מוות קליני, בחור השחור", שם התעמעם הכאב הנורא של ההיתלשות והוא נותר גוש בשר. במצב זה הוא שרוי בהווה מתמשך בלבד וחסרה לו כל תפיסה של משך ורצף. בפגישות עמה הפצעים חיים מדממים, והוא נשמע כמדבר מתהום פנימית, שוקע ושוקע שעות ארוכות (גורביץ' 2009, עמ' 29).

ילד אשר עבר התעללות בתוך המשפחה, סובל סבל מתמשך במובן הפיזי, ובעיקר ישנה פגיעה נפשית קשה מאוד ברוחו של הילד. התעללות בילדים במשפחה גורמת לחרדות, לדיכאונות, לחוסר ביטחון עצמי, לבעיות בתקשורת וכדומה. "החרדה הדיכאונית נושאת בחובה פחד שיש לאדם  שמא פגע בפועל או בפנטזיה במישהו אהוב או הרחיק אותו מעליו" ( אוגדן,2001 עמ' 72). מדובר בנזקים קשים אשר דורשים הליך ארוך של שיקום. ילדים אינם נוהגים לספר על מה שמתרחש מאחורי דלת ביתם. עובדה זו הופכת את הטיפול בתופעה של התעללות בילדים במשפחה למורכבת מאוד לטיפול. המטפל והמטופל מנסים להבין את "החוד המוביל של החרדה", המהווה מקור הפרעה עיקרי בשיחה (אוגדן 2001).

 דיון  

מסיפורה של סופי עולה כי אמה הייתה אם לא בשלה שלא עמדה בלחצים של אימהות לתינוקת ראשונה בגיל 19, כאשר האב היה בצבא קבע רחוק מן הבית, מה גם שאז היא לא יכלה להתלונן, כי הוא הביא פרנסה הביתה ושירת את המולדת בו-זמנית. דברים דומים מובאים במחקר מטעם הפנטגון שבדק את הנושא: מתברר כי ילדים במשפחות להורים המשרתים בצבא , מועדים להתעללות ולהזנחה מהאימהות שלהם כאשר האבות במלחמה. נמצא כי כאשר האבות היו מוצבים במלחמה רחוק מהבית (עיראק אפגניסטן), האימהות התוודו על שנתנו טיפול לא ראוי לילדיהן פי שלושה יותר מאשר בזמן שהאבות היו בבית (Journal of the American Medical  2007ssociation, ).

מסיפור חייה עולה כי סופי מייחסת את בעיותיה הנפשיות ואת הכישלון שלה במציאת  בן זוג למכות ולהתעללות שחוותה.

צורת חשיבה זו עוזרת לה להשתחרר במידה מסוימת מאחריות אישית, ומסייעת בידה "לתפוס מקום"  על ידי זה שהיא מעוררת חמלה ואמפתיה בקרב הסובבים אותה. זו הדרך שלה ביצירת קשר. כל נרטיב נושא עמו כוונות, מבקש לומר משהו על ה"עצמי" ולהציגו לעצמו ולאחרים בדרך מסוימת, וככל הצגה של העצמי הוא מבקש ליצור רושם ולהתקבל Goffman, 1959)).

כאמור, סופי הצליחה מאוד ברמה המקצועית, אך נכשלה בתחום של יצירת קשר אינטימי, מציאת בן זוג והקמת משפחה.

בעקבות ביסוסה המקצועי (43) חשה סופי בחיסרון של ילד וכמהה לאימהות. במשך ארבע שנים היא שאפה למימוש האימהות באמצעות הפריה מלאכותית. בשנים אלו עברה מסכת של טיפולים וכישלונות כואבים שלא הרפו את ידיה מלהמשיך לשאוף לאימהות. היא חשבה לנסוע לחו"ל בליווי אחד המומחים כדי להשיג תרומת ביצית, להשתילה ברחמה ולחוות היריון ולידה. לאחרונה, לדבריה, החליטה אחרי התחבטויות נפשיות קשות ביותר לוותר על חלום האימהות, אך היא שוקלת  רעיון של אימוץ ילד, ומתכוונת להתמיד בהתמסרותה לאחייניה ...

סופי היא אישה מאוד אימהית, אף שלא חוותה אימהות. העמדה האימהית שלה באה לידי ביטוי ביחסה אל מטופליה הצעירים, אל שבעת אחייניה ואל האימהות בסדנאות לעיסוי תינוקות שאותן היא מנחה.

"המונחים אימהות ואימהיות אינם זהים. האימהות מתארת את היות האישה אם, את היחס בינה ובין ילדיה מבחינה פיזיולוגית, סוציולוגית ורגשית; ואילו האימהיות היא תכונה המבטאת עמדה רגשית כלפי הזולת וכלפי עצמנו, ללא קשר הכרחי לאימהות ביולוגית. עמדה אימהית יכולה להימצא גם אצל גברים ואצל נשים שלא ילדו. באימהות יש צדדים אפלים וטמונות בה סכנות; האימהיות מבטאת נתינה המותאמת לצרכיו של הזולת." (פרוני, 2009).

נוסף על כך, מה שעוד מאפיין את סופי הוא נחישות ודבקות במטרה, שאפתנות ויכולות להתמודדות עם קשיים, אם היא מציבה לעצמה יעד ובוחרת את הדרך להשיגו. קיים פער בין הדימוי העצמי הנמוך שהיא מציגה, לכאורה, בעקבות ההתעללות שחוותה, לבין הישגיה המקצועיים הממשיים ויכולות ההישרדות והמאבק שלה.

עלי לציין שהכרתי את סופי במסגרת של שיעורי פלדנקרייז משותפים, ונוצר בינינו קשר חברי קרוב. מכיוון שהיכרותי איתה לא הייתה על תקן של מטפל-מטופל, הרי שהקשר הטיפולי-חברי בינינו סבל מחוסר גבולות. בפועל הייתי מעין ה-case manager שלה, וריכזתי את ה,"טיפול" בה על ידי הפניה לאנשי מקצוע מומחים בתחום מצד אחד, ומצד שני על ידי "כתיבה תרפיה" וביבליותרפיה - תחום התמחותי - הכוונה שלי לקריאה עצמית וכתיבה תרפויטית בנושאים הלקוחים מסיפור חייה(child abuse) . בשיחות שקיימנו עלו היבטים רבים ביחסים המורכבים שבין אימהות לבנות ובין בנות לאמהות. חוויות של הרבה כאב, געגוע, חרדה, קרבה, ריחוק, כעס, עימות, כמיהה וניתוק (מודן, דבש, 1997).

לזכותה של סופי ייאמר שהיא קראה בהתמדה כל ספר שהמלצתי לה עליו, ולאחר מכן היינו מתייחסות לסיטואציה  ומשוחחות על התוכן שבו. כנראה שהעיתוי היה מתאים, והמפגש עם הספרים שנבחרו היה מוצלח. כפי שעולה מהספר "נשים קוראות": "אנו קוראים כדי להיזכר שחוץ מ'טראומה' ו'דיכי' יש בעולם גם דכדוך, ועצב וצער ומרה שחורה, ותוגה ויגון. אנו קוראים הן מתוך רצון להתגרות בעצמנו ולפרוע את עצמנו והן מתוך דחף לסדר את מחשבותינו ולמצוא שלווה" (בולמן 2009, עמ' 15- 16). בעקבות המפגשים החלה סופי לדווח על הרגשה טובה יותר ויותר, ואף החליטה, בעקבות התייעצות עם רופא המשפחה, להפסיק את הטיפול התרופתי.

ספרה של פרופ' עמיה ליבליך "סדר נשים" ( 2003) , הדן בסיפורי חיים של נשים חד-הוריות בישראל, היווה את נקודת התפנית ברצונה בילד. הספר היווה לגביה מקור של העצמה ואפשרות להתבוננות שונה במציאות חייה. סופי בחרה בסיפורה של מירי, גרפיקאית, אם, בת 39 ( עמ' 184). סיפור שלדבריה, היא חוזרת וקוראת בו מדי פעם.

לשאלתי מדוע העדיפה דווקא סיפור זה, היא אומרת כי בחרה בסיפור זה בגלל אהבתה של מירי (גיבורת הסיפור) לים. לכאורה נראה כי זוהי נקודת הדמיון בין השתיים. בהמשך מתגלים כמובן ממדי הזדהות ורבדים נוספים ועמוקים. הסיפור שנבחר על ידי המטופל והאופן שבו הוא מתייחס אליו, עשויים לספק אינפורמציה חשובה על הבעיות המעסיקות אותו ואפיק להידברות משמעותית איתו (קובובי, 1996). כמו כן יש לסיפור הנבחר משמעות אבחונית: מטופל "המגלה יחס רגשי בולט לסיפור מסוים, בדרך כלל מבטא בכך את הבעיה המעסיקה אותו באותה עת" ( שם עמ' 193). אכן מתברר כי האהבה הראשונה של סופי, כמו גם של מירי ( המספרת) - הייתה אהבה נכזבת. סופי אומרת שגם היא התאהבה לראשונה בבחור שלא החזיר לה אהבה. לדבריה, היא הייתה חסרת ביטחון ו"אי אפשר לאהוב את מי שהיא כל כך חסרת ביטחון"...

דביקות בסיפור מסוים איננה מעידה על משבר נפשי במשמעותו הקלינית, אך התיאוריות המדגישות את הנחיצות הטיפולית בעת משבר, עשויות להבהיר את החשיבות של התייחסות נאותה לבעיות שסופי התחבטה בהן בהווה, והקריאה החוזרת בסיפור עשויה להצביע עליהן ( קובובי שם, עמ' 194).

בשונה ממירי, גיבורת סיפורה של ליבליך, שהחליטה ללדת ילד ולהיות לאם על אף כל הקשיים והמהמורות, סופי מעידה על עצמה בעצב כי היא לא יכלה ללכת עד הסוף, ובחרה שלא להביא ילד לעולם מאותה עמדה של חוסר ביטחון: "לא לתת את עצמי עד הסוף כדי שלא יפגעו בי"...

נקודה נוספת להזדהותה של סופי עם מירי הייתה בנושא הרגשת השונוּת ("כבשה שחורה"):

"מצד אחד היה כיף, הרבה מסיבות, סדנאות מעניינות.. מצד שני לא הייתי ממש שייכת. מה שלא עשיתי, נשארתי איכשהו בחוץ." (ליבליך, עמ' 187). בדומה לכך, מספרת סופי שאף שהיו לה מחזרים ושהייתה מוזמנת למסיבות, היא הייתה מלאת תסביכים. בדיוק כמו אצל מירי - אלו שרצו בה לא היו מספיק טובים בעיניה, ואלה שהיא רצתה היו עם אחרות.

כאמור, סיפורה של מירי היווה חוויה מיטיבה עבור סופי, והיא שאבה ממנו במשך זמן רב עידוד ותעצומות נפש .

סופי הנה אישה משכילה ואוריינית, ובספרייתה הפרטית מצויים ספרים רבים. סופי שמחה לקרוא את כל מה שהמלצתי בפניה, ההיענות שלה הייתה מדהימה, והיא אף רכשה את רוב הספרים. היא אומרת: "בכל פעם שהיית מפנה אותי לספר שדימה את הסיטואציה שלי, הרגשתי שאני לא לבד ושאני יכולה ללמוד מניסיונם של אחרים... אני זוכרת בתוך תוכי את הפליאה שהייתה לי שתמיד יש לך ספר לכל סיטואציה. זה היה שם... ההתאמה לאדם הייתה מושלמת... זה היה מאוד זורם, וזה נפל גם על המקום שאני אוהבת מאוד לקרוא". זכורה לה במיוחד חוויה חזקה שחוותה בקריאת הספר "ילדה רעה" מאת יעל פישביין. ספר זה מקוטלג תחת הקטגוריה של "יחסי הורים ילדים" (כהן,  1993), והנו ספר לבני הנעורים. הספר עוסק בסיפורה של ילדה שובבה ובתעלוליה, ילדה מקורית בחשיבתה, שהיא גם ילדה שמוכה בקביעות על ידי אביה.

בעקבות הקריאה שקענו שקיעה קוגניטיבית ורגשית בהלך נפשה של הילדה המוכה ובחשיפת הרבדים הסמויים: הכעסים על אביה, הטינה לאמה, פעלתנות היתר והרצון המתמיד להוכיח את עצמה במשפחה, בשכונה, בבית הספר ובכל דרך אפשרית. סופי התייחסה להדים הפנימיים שהסיפור עורר בה, זיכרונות ילדותה הכואבים. נוכחנו כי קוראים שונים יכולים להתרשם בצורה שונה מן הילדה שהיא דמות ההזדהות בסיפור. התהליך היה "מהייחודי שביצירה אל הכלל אנושי, ומן הכלל אנושי אל הייחודי שבנפשה" (קובובי, 2008).

בעקבות קריאת הספר התייחסנו לתמה הכלל-אנושית שבו: המורכבות הקיימת מאז ומתמיד ביחסי הורים-ילדים, שפעם התבטאה אף בכך שמכות נחשבו "עונש חינוכי": "חושך שבטו שונא בנו". התייחסנו גם להצלחותיה המקצועיות של הגיבורה בהווה – סופרת ילדים, מבקרת ועיתונאית. כלומר, הדיאלוג עם הסיפור אפשר התייחסות לחוויות מתקנות ולווריאציות השונות העולות ממנו.

בשירה של דליה רביקוביץ "כף יד רשעה" עלו שני המצבים הנבדלים כרונולוגית: בשני הבתים הראשונים מובא זיכרון ילדות פוגע ומכאיב, אך באותה מידה נפוץ ואולי גם שכיח. ואילו בשני הבתים האחרונים מדובר ב"פחד הזה", הנוכח בהווה – פחד בלתי מציאותי ובלתי מובן, שסופי התחברה אליו בקלות: "אבא חדל מלהכות אותי, אך הפחד הזה שריר וקיים". התייחסנו למצבה הנפשי הנוכחי של הדוברת בשיר, לפחד הלא מציאותי והלא רציונלי שמציק לה, פחד שאינו מובן לה עצמה. השתהינו בתחושת הפחד הזו וניסינו להבינה באמצעות אסוציאציה של זיכרון הילדות שעולה בו, להבין את שורשי הפחד ולברר את זיקתו לאירוע משחר ילדותה.

מכיוון שסופי סיפרה כי כל חייה ניהלה יומן על אירועים שקרו לה ועל חיי הרגש שלה, נוסף למפגשים שלנו ממד של כתיבה-תרפיה. סופי כתבה כמה תיאורים קצרים בעקבות השיחות וההנחיות שקיבלה, ביניהם הסיפור "האופנה האחרונה" (מצ"ב בנספח עבודה זו).

כבר נכתב כי "התיאור איננו צילום של המציאות אלא הוא בריאתה מחדש דרך עיניה וחוויותיה של הכותבת... לרוב אין עניינו של התיאור בהסתכלות אובייקטיבית, ניטראלית, חיצונית למציאות, אלא בראיה האישית החווייתית, המעורבת..." (כהן, 1995 עמ' 163).

לדבריה, הרווח המרכזי שלה מן המפגשים בינינו היה זה שהבינה שאפשר גם אחרת: "זה שאני לא הולכת בתלם כמו כולם, זה לא אומר שאני דפוקה. את נתת לי מקום, הכלת אותי על השונוּת שבי. כי אני לקחתי את השונוּת שבי למקומות לא טובים. הנה, כותבים על זה ספרים... לא כותבים על הרגילים".

ההזדהות בספרותרפיה הנה כפולת פנים: של הקורא עם דמות ההזדהות ביצירה ושל המטפל עם המטופל. ההזדהות שלי עם סופי הייתה הזדהות-יתר. היא נגעה מאוד ללבי בשל סיפורי הילדות וההתבגרות הקשים שלה מחד, ומאידך בשל הבעת פניה המחויכת תמיד, אישיותה הקורנת, והמאמץ הבלתי  פוסק להסתיר את המתחולל בנפשה.

נראה לי שנסחפתי והפכתי להיות לה חברה טובה, תחליף אם ומטפלת בביבליותרפיה כאחד. התחושה שאני מעניקה לה כוחות דרבנה אותי, לא תמיד ביודעין, לשקוע יותר ויותר במעורבות- יתר בחייה. הידידות איתה וההערצה שהיא הרעיפה עלי נעמה לי, החמיאה לי, וללא ספק, חיזקה את ידיי להמשיך בתהליך.

ביבליוגרפיה:

אוגדן, ת. (2001). הקצה הפרימיטיבי של החוויה. תל אביב: עם עובד.

בולמן, ש. (2009). נשים קוראות. תל-אביב: כנרת זמורה-ביתן.

גורביץ', ח. ( 2009). אימהות פסיכואלניטית בתוך: פרוני, א. ( 2009). (עורכת) אמהות מבט מהפסיכואליזה וממקום אחר (33-23). מכון ואן ליר בירושלים: הוצאת  הקיבוץ המאוחד.

ויניקוט, ד. ו. (1995). משחק ומציאות. תל-אביב: עם עובד.

כהן, א. ( 1995).הדף המפוקח , כתיבה תראפיה הלכה למעשה. חיפה: אמציה.

ליבליך, ע. (2003). סדר נשים. ירושלים ותל-אביב: שוקן.

 מודן, ש., דבש, מ. (1997 ). אימהות ובנות, אנתולוגיה. תל-אביב: מודן.

סילמי, נ. (1997). לקסיקון פסיכולוגי לארוס. תל-אביב: ידיעות אחרונות.

פישביין, י. (1993). ילדה רעה. תל-אביב: כתר.

פרוני, א. ( 2009). (עורכת). אימהות ואימהיות בתוך: אמהות מבט מהפסיכואליזה וממקום אחר,

(19-9), מכון ואן ליר בירושלים: הוצאת הקיבוץ המאוחד.

קובובי, ד. (2008).ספרותרפיה , הוראה טיפולית במבחן השנים. ירושלים: מאגנס, האוניברסיטה העברית.

קובובי, ד. ( 1996). ספרותרפיה, ספרות, חינוך ובריאות הנפש. ירושלים: מאגנס, האוניברסיטה העברית.

ריבר, א. ס. ( 1985). לקסיקון למונחי הפסיכולוגיה. ירושלים: כתר.

שמעוני, ר. ( 2006). התקשרות – שלבי התפתחות, אוגדן "דרור" פרק ב' מאמר 43 ינואר 2006.

שפי, פ. ( 2003). התפיסה של שיטת הספרותרפיה על פי  ד. קובובי בקרב מורות במכללה: חקר מקרה. חיבור לשם קבלת "דוקטור לפילוסופיה".

Goffman, E. (1959). The Presentation of the Self in Everyday Life. New York: Doubleday Anchor

ד"ר חיימי, מ. ( 2007) (מתרגם) התעללות בילדים (Child Abuse) גוברת כאשר האבות רחוקים מהבית  בתוך: Journal of the American Medical Association מתוך: www.articles.co.il

Spence, D. P. (1982). Narrative truth and historical truth: Meaning and interpretation in psychoanalysis. New York: W.W. Norton.

האופנה האחרונה

סיפור שסופי כתבה כחלק מכתיבה-תרפיה

"את מכוערת."

"את מתלבשת נורא."

"יש לך טעם רע בבגדים."

"את נראית כמו גבר."

משפטים אלו היו שגרת יומה. היא שמעה אותם, שמעה והפנימה. היא האמינה בהם בכל לבה, וזה לא פלא, כיוון שמשפטים אלו באו מפיה של אימא שלה.

אימא שלה, אישה יפה, קטנה, אלגנטית, לבושה תמיד בטוב טעם, ואילו היא, הבת

שלה, גבוהה, גמלונית וקצת עקומה.

עד גיל 22 אימא שלה בחרה לה את כל בגדיה, וזה היה מובן מאליו. הרי אימא שלה ידעה תמיד מה הכי טוב בשבילה. ככל שניסתה לרצות את אמה, כך נראתה יותר גרוע.

בגיל 22 קרה מפנה. לכבוד אירוע משפחתי היא החליטה לקנות את הבגד שלה לבדה. בגד

שימצא חן בעיניה, אבל יותר חשוב, שימצא חן בעיני אמה. כל מה שביקשה היה לקבל את האישור בעיניה של האם ולדעת שאימא שלה אוהבת אותה. ואולי לשמוע לראשונה את המשפט: "את נראית נפלא".

מצוידת בנחישות ובציפייה נסעה למצוא בכוחות עצמה את בגד חייה. הבגד שיהפוך אותה

מלכלוכית לנסיכה. בעיר הגדולה, ברחוב סואן, מצאה חנות קטנה ובה שמלות של מעצבים. המוכרות שמחו לעזור לבחורה המבולבלת. לאחר התלבטויות יצאה בגאווה עם שקית ובתוכה השמלה שבחרה.

היום הגדול הגיע. בלב רועד מהתרגשות הוציאה את השמלה מהשקית, התלבשה והרגישה הכי יפה בעולם עם השמלה החומה, החגורה הרחבה והנעליים התואמות. לראשונה בחייה הרגישה כמו אישה. כמו אימא שלה.

ביום שאחרי אמה כעסה עליה כל כך. היא לא זוכרת למה, אבל היא הייתה רגילה להתקפי הזעם של אמה.

הפעם זה היה שונה. אימא שלה לקחה את השמלה, הכניסה אותה לדלי עם חומרי ניקוי וניקתה את כל הבית עם השמלה, ששימשה כסמרטוט.

חלפו 25 שנה, והיא עדיין זוכרת את השמלה החומה, והיא עדיין מחכה לאישור של אמה.