העצמת אימהות טרייה בקבוצת תנועה - אנה גוטקוב…

קבוצת תנועה לאימהות בשנת האימהות הראשונה

אנה גוטקובסקי - מטפלת בתנועה
anagutko@gmail.com

מבוא
בשני העשורים האחרונים, יותר מבעבר, החל להשתלב בשיח המקצועי של אנשי בריאות הנפש הדיון בחוויותיה של האם כסובייקט ובצרכיה (סטרן 1995, 2000, רפאל-לף, 1995, ופלגי-הקר, 2006). ההבנה כי לאם הטרייה עולם תוכן ייחודי, הובילה חוקרים להתמקד בשינויים העוברים עליה עם הפיכתה לאם, ובצרכיה הרגשיים והנפשיים בתקופה זו.

נושא עבודה זו והמחקר שקדם לה "באו מהבטן", ובמובן מסוים אף ניתן לומר כי "באו מהרחם". בבואי לבחור נושא לעבודה זו ראיתי כי התכנים המעסיקים אותי כאם טרייה לתינוק בן כמה  חודשים חובקים את עולמי ומטלטלים אותו. התעורר בי צורך ועניין רב להכיר את חוויותיהן של אימהות טריות אחרות, ואפילו "להציץ" לעולמן ולראות את הדומה והשונה.

היות והגוף עצמו הוא זירת התרחשות מרכזית בתקופה זו, גברה בי התחושה כי קבוצת תנועה לאימהות טריות הנה חיונית מאוד, ותהיה בעלת ערך מוסף רב. חשבתי כי מודל של קבוצת תנועה יכול להיות כלי עוצמתי ויעיל המשרת כמה מטרות, כגון העלאת רמת החיוניות והאנרגיה של האישה, מתן אפשרות לבטא תנועתית קשת רחבה של רגשות ותחושות ולחוות שחרור עקב כך, ושמיעה וביטוי של קולות שונים מתוכה ומחוצה לה, דומים ושונים כאחד.

לאור זאת, החלטתי ליצור קבוצת תנועה לאימהות טריות, לפי מודל העבודה של מריאן צ'ייס (Chaiklin and Schmais, 1979/1993). הנחות העבודה של מודל צ'ייס הן: ראשית, מחול ותנועה הנם אמצעי תקשורת. שנית, הפרעות בצורת הגוף ובתפקודו קשורות לתגובות לא מסתגלות לקונפליקטים ולכאב. שלישית, תנועה יכולה להרגיע ולהמריץ כאחד. רביעית, רגשות ורעיונות הקשים לביטוי באופן מילולי, יכולים לבוא לידי ביטוי דרך תנועות סימבוליות, ובמסגרת תקשורת בין-אישית בלתי מילולית המבססת אמון. לבסוף, עבודה תנועתית בקבוצה מאפשרת לחוש סולידריות, שייכות וביטחון.

הלך המחשבה האימהי
נראה כי לעובדות ביולוגיות יש השפעה על עיצוב חייה של האישה כמו גם להשפעות סוציולוגיות. משחר ההיסטוריה תכונותיה הפיזיולוגיות של האישה הגבילו את אפשרותה לנוע ולנוד, לעומת הגבר הצייד, שיכול היה להפרות נשים רבות ולהמשיך בנדודיו (Ashurst & Hall, 1989). לכן היה כדאי לאישה להימצא במסגרת יציבה המספקת ביטחון והגנה. במאה העשרים, בעקבות הופעת אמצעי המניעה והשימוש הגובר בהפלות, חלה "אמנסיפציה ביולוגית" (שם, עמ' 22). הגברת השליטה שניתנה לאישה על פוריותה אפשרה לה לקבוע את עיתוי הפיכתה לאם, כמו גם למלא תפקידים ולשאת משרות שהיו חסומים בפניה בעבר. לצד פתיחת אפשרויות חדשות, נוצר קונפליקט חדש בין תחושת המחויבות למסגרת המשפחתית לבין הרצון למימוש עצמי.

בהקדמה לספרו "הולדתה של אם" כותב סטרן: "מה שנולד בתודעתה של האם איננו יצור אנושי חדש, אלא זהות חדשה: התחושה של היותה אם. איך מופיעה הזהות הזו אצל כל אם, ואיזו תחושה יש בתהליך הזה?" (סטרן, 2000, עמ' 10). לדבריו, "הלך המחשבה האימהי" (שם) השונה באופן מהותי מהלך המחשבה שאפיין את האישה לפני אימהותה, נובט אט-אט במהלך ההיריון, דרך הלידה ואחר כך במהלך חודשי האימהות הראשונים. כפי שלידתו הפסיכולוגית של התינוק מתרחשת כמה חודשים לאחר יציאתו מרחם האם, כך גם לידתה הפסיכולוגית של האם הנה תהליך אשר הלידה הפיזית של התינוק היא עוד ציון דרך בו. לאחר היווצרותו יהיה הלך המחשבה האימהי לעתים דומיננטי בחיי האישה, ולעתים יעמוד ברקע עד אשר יידרש לעמוד שוב בחזית תשומת לבה של האישה. הולדת התינוק תביא לשינוי בסדרי העדיפויות, בערכים ובמערכות יחסים עם המשפחה הקרובה ועם הסביבה. סטרן מונה כמה שינויים אופייניים, בהם:

ראשית, הרחבה והעמקה של קשרים עם אימהות אחרות, בכללן אמה של האם הטרייה. קשרים אלו מספקים בסיס השוואתי לבחינה ולאימוץ של מודלים שונים של אימהות, וכן רשת תמיכה לזיהוי ולחיזוק אינסטינקטים אימהיים. צורך זה מובחן יותר בחברה המערבית המודרנית, שבה כל תא משפחתי גרעיני מתגורר בגפו, כך שהאם הצעירה חיה ביחידות. עקב כך צריכה האם הטרייה לפעול אקטיבית מחוץ למסגרת התא המשפחתי כדי לספק צורך זה (צ'ודורו, 1978).

שנית, הכרה פתאומית של האם באחריותה האבסולוטית להישרדות הצאצא ולשגשוגו והתפתחות הדרגתית של ביטחונה ביכולתה לשאת באחריות זו.

שלישית, שינוי בתפיסת הזוגיות, אשר מרכז הכובד שלה מועתק אל הענקת הטיפול לילד. במסגרת דינמיקה זו נבחן בן הזוג על בסיס כישוריו כאב, ודינמיקות קודמות בין בני הזוג כמו גם נושא המיניות מוסטים הצדה לזמן מה.

נוסף על אלו האם הצעירה תגלה שתגובותיה לסובב אותה משתנות, ושחושיה מגיבים אחרת לגירויים מהסביבה. הדבר יכול להתבטא בסף רגישות נמוך יותר, הן גופנית והן רגשית (סטרן, עמ' 18).

סטרן מודה כי לחוויה הפסיכולוגית של האם הטרייה לא ניתן מקום, לא על ידי החברה וגם לא על ידי אנשי מקצועות הבריאות, וכי "המודלים הפסיכולוגיים המקובלים אינם מותאמים להשפעה שיש לאימהות על הלך המחשבה של האישה" (שם, עמ' 12).

חדירות רגשית
רפאל-לף (1991) קוראת למצבה הרגיש של האם בשבועות הראשונים שלאחר הלידה "חדירות רגשית", “Emotional Permeability” (עמ' 354). לא רק שהיא עדיין תחת ההשפעה הגופנית והרגשית של ההיריון והלידה, אלא שהיא גם סובלת משינה שמופרעת על ידי התעוררויות תכופות, עייפות, תנודות הורמונליות, שינויים גופניים והנקה (ולאישה שאינה מיניקה ייתכן שדבר זה בפני עצמו מוסיף למערבולת הרגשית). על אף מצבה הרגיש והנזקק, לעתים רחוקות בלבד ניתן לה המרחב שבו תוכל להחזיר לעצמה את האיזון הרגשי (ואני כמטפלת בתנועה אומר "האיזון הגופני-נפשי"), ועליה להיות נכונה לספק נחמה, הכלה וטיפול עבור צאצאה. האם משמשת כמיכל, reverie, קולטת מסרים ורגשות כואבים וקשים שהתינוק מעביר לה בדרכו הלא-מילולית, ואם היא מסוגלת להכיל ולעבד תחושות אלו, לחלוק עמו ולהבנות לו את המתרחש, התינוק יכול לחוש הקלה. כפי שצוין מקודם, כל זאת בזמן שהיא עצמה נמצאת במצב רגיש ביותר, כאשר המפגש שלה עם התינוק מעורר בה חוויות ותחושות רדומות ובדרך כלל בלתי מעובדות, מן התקופה שבה הייתה היא תינוקת רכה.

הלידה כחלק מהתפתחות האישה
תרז בנדק (מצוטט אצל ברין, 1975), מציעה להתבונן בהיריון ובלידה כשלב התפתחותי בחייה של אישה. טבעה של ההתפתחות הוא שהיא משלבת בין בשילה והשפעות סביבתיות, דבר אשר מוביל להבניה מורכבת יותר. בנדק אומרת כי אימהות (motherhood) ממלאת תפקיד מרכזי באישיות האישה, שכן מבחינה פיזיולוגית זוהי השלמת ההבשלה הביולוגית ומבחינה פסיכולוגית זוהי כניסה לאזור חדש. ביברינג (מצוטט אצל ברין) טוענת כי כל ההריונות הראשונים מכילים בתוכם יסוד משברי בשל המעבר מהיות “childless” (עמ' 25) להיות הורה. היא מסבירה את המונח משבר כנקודת מפנה אשר מעלה צורך בשינוי דרכי התמודדות.

בתחום הפסיכולוגיה ההתפתחותית המושגים "שינוי איכותי" (לעומת "שינוי כמותי") ו"ארגון ההתנהגות מחדש" הולכים יד ביד (סרוף, קופר ודהארט, 1998). ותומכים בדבריהן של שתי התיאורטיקניות אשר צוטטו לעיל. (הגדרה של התפתחות: "שינויים איכותיים תלויי גיל וארגונים של התנהגות מחדש, שהם סדירים, מצטברים ובעלי כיוון (כלומר, ההתפתחות מתקדמת תמיד לעבר מורכבות רבה יותר)" (שם, עמ' 24). הסתגלות משמעותית תידרש בתחומים הבאים: הראשון, מערכות יחסים עם האם ועם בן הזוג. כאשר האישה הופכת להיות שווה לאמה, ההזדהויות השונות (החיוביות והשליליות) של האישה עם אמה ישפיעו על יחסה לאימהות (motherhood). בן הזוג הופך לאב, והזוג הופך לשלישייה. התחום השני הוא קבלת התפקיד הביולוגי שלה והעמקת החיבור לנשיות שלה. סביר שהחוויה הפיזיולוגית של העמקת התפקיד הנשי תלוּוה על ידי תחושה פסיכולוגית של נשיות חזקה יותר. ברין מציינת כי בתחום זה יחסה של האישה לגופה הוא משמעותי. אישה אשר מכחישה את גופה או מתעלמת ממנו (או מחלקים ממנו), תתקשה להוות פונקציה מזינה. התחום השלישי הוא שינוי במעמדה כפי שהיא נתפסת על ידי הסביבה. המעבר לאם מ-"childless" הוא בלתי הפיך. כעת מעמדה בעיני הסביבה שונה, והיא נתפסת על ידי אחרים כאם, כמטפלת.

ההקרבה האימהית
צ'ודורו (1978) בוחנת את התפקיד האימהי מנקודת מבט סוציולוגית ופסיכואנליטית. היא תוהה על המובנות מאליה החברתית של נשיאת הנטל על ידי  האם. התיאוריה הפסיכואנליטית מדגישה את חשיבות הקשר הראשוני של התינוק עם אמו, המספקת את צרכיו ומתווכת בינו לבין העולם. צ'ודורו גורסת כי ההנחה שהאינטרסים של האם זהים לאלו של התינוק, ואי ההכרה (בתיאוריה, לא בקליניקה) בקונפליקטואליות של הסיטואציה האימהית, נובעת מכך שהתיאוריות הפסיכואנליטיות עצמן משכפלות את הציפיות מהאם על ידי תיאור הטיפול האימהי "הנכון" (האם נדרשת להיות ערה וקשובה לצורכי התינוק, לעתים עד כדי ויתור על עצמה). גישה זו זולגת לתוך השיח החברתי והמשפטי, ומובילה - באופן מודע ובלתי מודע - לציפייה מן האם כי תכונות כמו הקרבה, טיפול ויכולת להורות יהיו טבועות בה וטבעיות לה.

 

האמביוולנטיות של האם

גם פלגי-הקר (2006) מצביעה על הדגש של הפסיכואנליזה, הן הקלאסית והן העכשווית, על נקודת מבטו של התינוק - מה זקוק התינוק מאמו על מנת לשגשג. הפסיכואנליזה מזניחה את קיומה של האם כסובייקט, "קיומו של פער בין מרכזיות האם כאובייקט לבין היעדרותה כסובייקט" (פלגי-הקר, 2006, עמ' 16) .

פלגי-הקר מציעה לקחת את המושגים שבהם השתמשה מלאני קליין, הדינמיקה בין העמדות הפרנואידית-סכיזואידית והדיכאונית, ומציעה אותם כפועלים גם ב"נפשה המתהווה של האם" (שם, עמ' 185). זאת ועוד, היא טוענת כי שני מושגים שאותם טבעה קליין כהישג התפתחותי "...אמביוולנטיות והמנעד הרגשי" (שם) ממשיכים להתפתח דווקא מתוך המשימות העומדות בפני האם, והנם תוצאתה של העמדה הדיכאונית:

"האמביוולנטיות – ההישג של העמדה הדיכאונית, היא התופעה המאירה את מורכבות החיים הרגשיים...

אני מעלה הצעה... – להתייחס לאמביוולנטיות של אימהות כאל הישג רגשי של אימהות העומדות למול סערות רגשיות, קונפליקטים ופנטזיות הקשורות לאימהותן" (הדגשה במקור)  (שם, עמ' 187).

 

המאפיינים הגופניים-תנועתיים הנדרשים מן האם

לצד השינויים הפסיכולוגיים שחווה האם, נוצרים גם מאפיינים גופניים תנועתיים ייחודיים לאינטראקציה בין אם לבין תינוקה. שחר-לוי (2004) מבדילה בין שני קטבים של ארגון גופני: מערך הקשר החקי (P0), מערך של גוף התינוק אשר נתמך על ידי גופים בוגרים ומערך הקשר המולי (P1), מערך של גוף אנכי אשר תומך בעצמו מבפנים, מתייצב מול אובייקטים ואנשים ויכול להתנועע במרחב.

 "מערך היחסים המעטפתי-חקי (מרחב החק) בונה סביבה גופנית מיוחדת, שכולה מכווננת לתינוק ולמילוי צרכיו. במערך המעטפתי-חקי קווי המתאר של הגופים ההוריים מתאימים את עצמם לקווי המתאר של גוף התינוק" (שם, עמ' 60). תפקיד המעטפת ההורית-חקית הוא להחזיק, לעטוף, לגונן ולווסת את זרם הגירויים מן החוץ פנימה.

"...שני הגופים, הגדול והקטן, מתמזגים לגוף אחד, שכולו קווים מעוגלים רכים המותאמים אלה לאלה" (עמ' 62).

ההתכווננות הנה קודם כל גופנית, ובהמשך לכך גם מנטלית. הגוף הנושא את התינוק צריך להפעיל התנגדות לכבידה, להיות בקשב ממוקד, עוצמה חזקה (יחסית), כוחיות, עצירה וכיווץ. זאת כדי לאפשר לתינוק להיכנע לכוח הכבידה ("עם כבידה" ו"משקליות"), להיות רפוי (אל-כיווץ) ולא להידרש להפעיל עוצמה חזקה, שהוא אף אינו מסוגל לה.

התכונות הגופניות-צורניות של החזקה כזו הנן: אופקיות, טווח קטן, מעוגלות, כיפוף, גוויות, אל-יציאה, עם כבידה ועוצמה חזקה (יחסית). ארגון גופני שכזה דורש מן האם מאמץ פיזי, הפעלה שרירית ושינוי מיצב הגוף שלה.

מערך הקשר החקי אופייני במיוחד לחודשים הראשונים לחייו של התינוק. בתחילת השנה השלישית לחייו לערך יתייצב מערך הקשר המולי, שבו הפעוט תומך עצמו מבפנים ומתייצב באופן עצמאי מול אובייקטים במרחב.

התכווננות (attunement) היא העירוב או האדפטציה של מקצבים לאלו של אדם אחר (Amighi, Loman,Lewis and Sossin, 1999). התכווננות מאפשרת לאם ולתינוק "לשוחח" ולהיות מתואמים זה עם זה. היכולת להתכוונן או לחלוק את אותם מקצבים (tension flow rhythms) על ידי רמת הכיווץ השרירי (מעבר בין שטף חופשי ושטף מרוסן), יוצרת את הבסיס לאמפתיה. Birdwhistle, Condon ואחרים (בתוך Amighi, Loman, Lewis and Sossin, 1999) הראו כי תינוקות ומבוגרים כאחד משגשגים וחשים מובנים יותר כאשר מקצביהם מכווננים. בשפת התנועה של קסטנברג מדובר בהתכווננות במקצבים ("ריתמוסים") ובהתפסלות הגוף במרחב, shape flow. התכווננות מתרחשת גם דרך מגע וקשר עין.

הנחת היסוד של הטיפול בתנועה אומרת כי בהיות הגוף והנפש מערכת אחת, ניתן לגייס לצורך הטיפול בהפרעות נפשיות גם את הכלים ואת הכוחות של המערכת הגופנית (שחר-לוי, 1989). המיצב, התנועות, המתח השרירי והשימוש במרחב מדברים אלינו באופן אנלוגי וסימבולי על אודות הדחפים, ההיסטוריה האישית, הרגשות ודפוסי יצירת הקשר של אותו אדם. לפיכך, בטיפול בתנועה תנועה נתפסת במשמעותה הרחבה ככלי אבחוני וטיפולי כאחד.

טיפול בתנועה הנו מקצוע בין-תחומי אשר התפתח בשנות הארבעים בארצות הברית, דרך הסינתזה של התנועה, המחול והפסיכולוגיה. בדיסציפלינה זו התנועה והמחול משמשים ככלי לביטוי ולגילום (embodiment) מצבי נפש שונים (מודעים ובלתי מודעים): רגשות, חרדות ושאיפות (Wengrower & Chaiklin, 2008).

שיטת צ'ייס לעבודה קבוצתית בטיפול בתנועה (Chaiklin and Schmais, 1993) מבוססת על עבודה קצבית קבוצתית. קבוצה אשר מתנועעת ביחד חולקת את אותו דופק ונשימה. קצב משותף מארגן ותורם לתחושת סולידריות. כמו כן, עבודה אשר מאורגנת בעזרת קצב מסייעת לחוש חיוניות, תורמת לבניית חוויות משותפות, מתעלת אנרגיה בצורה מאורגנת, מאפשרת לפתח מודעות ולתקשר עם אחרים, מקרבת בין אנשים שונים, מסייעת לפתח מודעות לחוויות ולתחושות משותפות ומאפשרת למידה ופתיחות. השלב הראשון של עבודת הקבוצה, שלב החימום, נעשה במעגל, כאשר ברקע נשמעת מוזיקה קצבית. המעגל הנו מבנה אשר מאפשר לכל המשתתפים בו לראות ולהיות נראים, הוא צורה דמוקרטית שבה אין למנחה מיקום עדיף על זה של שאר המשתתפים. חימום אינו רק גופני, אלא גם מנטלי. מטרתו לעודד הבעה רגשית ותקשורת חברתית. במהלך החימום המטפלת בוחרת לשקף ו/או לציין מבחר מתנועות המשתתפים באופן כזה שכל הקבוצה תוכל להשתתף. על סמך הרמזים התנועתיים והמילוליים שהמטפלת מקבלת מן הקבוצה, היא מכוונת אותם לחלק הבא בפגישה, פיתוח שא. בחלק זה המשתתפים פונים לעבודה אישית או בקבוצות קטנות, ועובדים על פי הנחיה כללית מן המטפלת. בשלב הסיום הקבוצה נפגשת שוב במעגל שבו ניתנת אפשרות לסכם את העבודה שנעשתה, וכן להתכונן לפרידה מן הקבוצה, הן ברמה הגופנית והן ברמה הרגשית.

בטיפול בתנועה אמפתיה אינה רק חוויה פסיכולוגית, אלא נוסף לה ממד קינסטתי, אמפתיה קינסטתית. "אמפתיה היא החוויה הפנימית של תחושת השיתוף וההבנה של מצבו הפסיכולוגי הרגעי של האחר" (שייפר בתוך Siegel, 1984, p. 123). מריאן צ'ייס השתמשה בסימנים תנועתיים-קינסטתיים בלתי מילוליים אשר קיבלה ממטופליה על מנת ליצור עמם קשר ולהיכנס אל עולמם הפנימי, וכך ביססה קשר אמפתי (Chaiklin and Schmais, 1993). צ'ייס גילמה בגופה את מערך התנועות ו/או המיצב האופייני למטופל, וכך יכלה לחוש אילו עוד אפשרויות עומדות בפניו וכיצד ניתן להעמיק את האינטראקציה ביניהם.

השיטה

המחקר שעליו מבוססת עבודה זאת הוא מחקר איכותני פנומנולוגי, שמטרתו לאפשר ביטוי החוויה הסובייקטיבית (של האימהות הטריות) על כל גווניה. עבודה זו מבקשת "לחקור את משמעות החוויה עבור הפרטים ואת מיקומה בחיי היום-יום שלהם" (Cresswell בתוך שקדי, 2003, עמ' 65). הפנומנולוגיה מציעה את חיפושה של מהות החוויה האנושית. גישה זו מתמקדת בהבנת המשמעות שיש למאורעות על האנשים שמשתתפים בהם. בשיטה הפנומנולוגית איסוף המידע ייעשה באמצעות ראיונות עומק ו/או יומנים, וגם על ידי הנחיית המשתתפים "להיות רפלקטיביים ולספר את סיפוריהם" (שם).

משתתפות המחקר

הקבוצה כללה חמש משתתפות, כולן אימהות לילד ראשון. בעת תחילת עבודת הקבוצה גילי התינוקות נעו מגיל שלושה חודשים ועד 11 חודשים.

 ההבדלים בגילי התינוקות גם משקפים שלבים שונים שבהם נמצאות האימהות, ובוודאי שגם דבר זה השפיע על עמדותיהן ועל חוויותיהן. כל הנשים מיניקות באופן מלא או חלקי.

גיל האמהות נע בין 29  ל-31 שנים.

מבחינה סוציולוגית, הדמיון בין המשתתפות היה רב מהשונה, ולדעתי, יש לעובדה זו משקל, הווה אומר, ייתכן שתוצאות המחקר היו שונות לו נערך עם אימהות ממעמד סוציו-אקונומי שונה.

ההשתתפות בסדנה הייתה ללא תשלום.

הצגתי בפני האימהות את העובדה שאף אני אם לילד ראשון, ושרעיון הקבוצה נובע מתוך עניין אישי שלי. כן הובהר שמדובר בקבוצה שאינה טיפולית.

 

ממצאים

תהליך איתור התמות המשותפות בפרוטוקול המפגשים העלה חמישה נושאים מרכזיים אשר לאורם יוצגו התוצאות. דוגמאות רלוונטיות תובאנה גם מתוך התצפיות, כתיבתן האישית של המשתתפות וכן מתוך השאלונים.

חמשת הנושאים הם: 1) הגדרה עצמית 2) אמפתיה קינסטתית עם התינוק 3) אמביוולנטיות 4) השתלטות 5) מקורות תמיכה.  חשוב לציין כי ישנה השקה בין נושאים שונים בנקודות מסוימות.

דיון וסיכום

בעבודה זו ביקשתי לחקור את חווייתן של אימהות לילד ראשון בשנת האימהות הראשונה, ולראות מה מעסיק אותן בתהליך שבו הן הופכות להיות אימהות. הנחתי הייתה כי לעבודה קבוצתית בתנועה ערך רב בביטוי, בגילום ובעיבוד רגשות, משאלות וקונפליקטים המתהווים בנקודה זו בחייהן, כמו גם בהעלאת החיוניות ומצב הרוח המתאפשרים דרך עבודה גופנית. חשוב לציין כי המשתתפות במחקר זה הנן נשים החיות בזוגיות הטרוסקסואלית, אשר מגדלות תינוקות שאותם ילדו (כלומר לא ילדים מאומצים) בהיריון ספונטני (כלומר  ללא עזרת טיפולי פוריות). כל משתנה מאלו שצוינו לעיל ודאי היה מוסיף רבדים שונים ואחרים לחוויית האימהות הטרייה.

ביברינג (מצוטט אצל ברין, 1975) טוענת כי כל ההריונות הראשונים מכילים בתוכם יסוד משברי בשל המעבר מהיות לא-הורה להיות הורה. היא מסבירה את המונח משבר כנקודת מפנה אשר מעלה צורך בשינוי דרכי התמודדות. מדובר בשינוי בלתי הפיך, אשר מוביל לצורך בשינוי סדרי עדיפויות ולשינוי בלתי נמנע במערכות היחסים עם האנשים הקרובים לאם. על אלו יש להוסיף שינויים גם בממד הפיזיולוגי והאנטומי. לצד הדברים שנאמרו זה עתה, יש לציין כי האם הצעירה אינה מקבלת כלים בצורה מאורגנת (לא מלמדים אותה) להתמודדות זאת (סטרן, 2000) ובאופן פרדוקסלי קיימת ציפייה חברתית כי היכולות להורות ולאימהות טבעיות וברורות לה (צ'ודורו, 1978).

בהמשך לכך האם מוצפת בקולות פנימיים (רפאל-לף, 1991) הקשורים לזיכרונות ולחוויות מודעים ובלתי-מודעים שלה, וכן בקולות חיצוניים הקשורים לסביבתה הקרובה והרחבה יותר. בעת של סערה ושינויים כגון אלו המתוארים לעיל, לעבודה עם הגוף והתנועה ב"כאן ועכשיו" כוח ומשמעות ביכולתה לקרקע, למרכז ולהחזיר לאישה את הביטחון שהיא יודעת מה עליה לעשות, שיש לה "גוף של ידע", גופה. א' כותבת בתשובה לשאלה הראשונה בשאלון, "לאילו תחושות יכולת להתחבר דרך מפגש עם הגוף?": "הופתעתי... עד כמה הגוף שלי יודע לזוז ויודע מה טוב עבורו". בקבוצת התנועה ניתנה לנשים האפשרות להיות מכווננות לעצמן ולשהות במרחב שמיועד להן.

בכתיבתן האישית של המשתתפות ניכרת התייחסות משמעותית לגוף ולתנועה, וניתן ללמוד מכך כי העבודה הגופנית תנועתית תפסה מקום נכבד בחווייתן של הנשים.

התפקיד האימהי הוא תפקיד אשר דורש משאבים גופניים רבים: החזקה, הנקה, האכלה, ערסול וכן מיעוט שעות שינה. הגוף האימהי נדרש להתכווננות לא רק בחושים, במקצבים, במגע ובקשר עין (Kestenberg et al. 1999), אלא גם בהתאמת מיצב הגוף למיצב מעוגל בשירות האחר, התינוק (שחר-לוי, 2004). לא פשוט להקשיב לצורכי הגוף והעצמי כאשר הוא כולו מרוכז בטיפול בתינוק. ה' סיפרה במפגש האחרון של הקבוצה:" בפעם הראשונה פה (הכוונה לפגישה הראשונה, המחברת) ישבתי ואמרתי, "וואו, הגוף שלי עושה עוד דברים חוץ מלהיניק". נ' כתבה בתשובה לשאלה הראשונה בשאלון ("לאיזה תחושות הצלחת להתחבר דרך מפגש עם הגוף?"): "הכי כיף היה שחוויתי תחושה של עצמאות... הגוף חזר להיות שלי".

רפאל-לף (1991) מציינת כי לאישה בדרך כלל אין המרחב שבו תוכל להחזיר לעצמה את האיזון הרגשי (ואני, כמטפלת בתנועה, אומר "גופני-נפשי") בשל היותה מכווננת ומצופה להיענות לצורכי התינוק. בקבוצת התנועה ניתנת להן האפשרות להיות מכווננות לעצמן ולשהות במרחב שמיועד להן. החלל שבו התקיימו המפגשים (למעט מפגש אחד), היה, כפי שכבר צוין, חלל רחמי באיכותו: רצפת עץ בהירה, אורות שניתן לעמעמם, גודל בינוני, שמאפשר תנועה ומרחב לכל משתתפת, אך אינו גדול מדיי.

נוסף על מה שצוין לעיל, הקבוצה ענתה על הצורך בקשר עם נשים אחרות, עם קבוצת ייחוס אשר עוברת חוויות דומות, שכן בתרבות המערבית שבה אנו חיים כל אישה מגדלת את ילדיה ביחידות (סטרן, 2000), ללא תמיכה צמודה ושוטפת מן המשפחה או החברה שבה היא חיה. על כן על האישה לחפש באופן אקטיבי קבוצות ומקורות תמיכה (צ'ודורו, 1978) מסוגים שונים.

אחד ממקורות התמיכה הפיזיים שהנשים ביקשו לעצמן היה השהות על הרצפה בשכיבה.

בכתיבה האישית של שתיים מהמשתתפות עלה דימוי של הרצפה כ"אם הגדולה". ניכר כאן ביטוי בלתי אמצעי לצורך שהן תהיינה מוזנות, מוחזקות ומטופלות.

מצאתי הד בקבוצה לדבריה של פלגי-הקר (2006) כי ניתן לעשות הקבלה בין המושגים המשמשים לתיאור התפתחותו של התינוק לבין תיאור תהליכים המתרחשים בנפשה של האם. ניתן לקבוע, לדעתי, כי הדיפרנציאציה הנה לא רק שלב התפתחותי הכרחי של התינוק, אלא גם צורך טבעי של האם. הנשים הביעו צורך להיות מוחזקות ונתמכות מחד, ומאידך לחוש עצמן נפרדות מהתינוק, כדברי אחת המשתתפות (ת') : "להרגיש פחות אימא ויותר ת'".

בדומה לחששותיו של התינוק, גם לאם חששות מפני הנפרדות. נושא זה לא עלה בהרחבה בסדנה, לדעתי משום שתהליך הנפרדות מתחיל להתרחש בשנה השנייה לחיי התינוק, ואילו המשתתפות בסדנה היו אימהות לתינוקות בשנתם הראשונה. ואולם לא מפתיע שאלו מהאימהות שהחלו להעלות את נושא החשש מפני הנפרדות, היו האימהות לתינוקות הגדולים יותר. 

סטרן (2000) מדבר על ההדרגתיות שבתהליך לידת זהותה של האם. מדברי המשתתפות בקבוצה נראה כי בתהליך זה שני מרכיבים: השלמה עם התפקיד החדש וקבלתו והבחנה בין הצרכים האישיים של האם לבין בין הצרכים של התינוק. שלב נוסף בתהליך הוא הרצון לנסות ולהכיל באופן מודע צדדים שונים בזהות, למשל: אישה, אם ובת זוג, או אם, בת ורעיה.

ברצוני ליצור קו רצף מדבריהן של שלשת התיאורטיקניות ביברינג, בנדק ופלגי-הקר ולומר: אימהות ראשונה כשלב התפתחותי מובילה למשבר אשר מעלה צורך בשינוי אסטרטגיות התמודדות. דבר זה יוביל בסופו של דבר להרחבת היכולת לשאת אמביוולנטיות ולהגדלת המנעד הרגשי. במחקר זה ניתן לראות עד כמה תופסת האמביוולנציה מקום מרכזי בחווייתן של המשתתפות. מתוך חמש התמות שעלו בפרק הממצאים, נושא האמביוולנטיות וקיומם של ניגודים עלו בשכיחות גבוהה במהלך המפגשים. במפגש האחרון אפשר ללמוד מדבריה של ג' על התהליך שאותו עברה ביכולתה לקבל או להכיל ניגודים. באומרה את הדברים הבאים היא מתייחסת לפרידה מהקבוצה: "... היה לי מאוד קשה, ממש פיצול, צד אחד שלא היה פה, לא יכולתי להיות לגמרי כולי. מאבק בין – שלא להיות ולא לחוות את הפרידה, והמון התרגשות ושמחה, לרגע הייתי פה ולרגע שם, עם הזמן יכולתי להיות פחות מפוצלת. רק בסוף התחבר לי שזה גם שמח וגם עצוב...".

 

ברצוני להעלות דימוי אשר לדעתי ישרת את הדיון. האם החדשה ניצבת בפני מציאות חדשה אשר משנה את האיזון היחסי שיצרה לעצמה בחייה. חלקי הפאזל שמרכיבים את חייה זזו ממקומם, רגישויות חדשות ודגשים חדשים עומדים על הפרק, ולמעשה, עליה להרכיב מחדש את הפאזל של חייה כאשר תמונת השלם היא שונה. היא איננה יכולה לחזור להיות מה שהייתה בעבר, למשל אישה שאיננה אם, ועליה להרכיב מחדש את חלקי הפאזל: להגדיר את עצמה, את המשימות העומדות בפניה, את סדרי העדיפויות שלה, ליישב בין קונפליקטים שונים או להכיל אותם, וכן למצוא מקורות תמיכה והזנה עבורה. בשלל הקולות והקונפליקטים הנשמעים בעת הזו נראה כי החיבור לגוף כמקור של ידיעה ולא רק כמקור של תמיכה והזנה לאחר יכול לחזק מאוד את האם. בתשובה לשאלה הראשונה, "לאילו תחושות הצלחת להתחבר דרך מפגש עם הגוף?", ניתנה התשובה: "... הופתעתי עד כמה הגוף שלי יודע לזוז ויודע מה טוב עבורו". ובפראפרזה על כך ניתן לומר: לא רק הגוף שלי יודע, אלא גם אני יודעת מה טוב עבורו (התינוק) ומה טוב עבורי.

מניתוח החומרים השונים אשר נאספו בקבוצה עולים חמישה נושאים עיקריים אשר העסיקו את האמהות הצעירות. הראשון, הגדרתן העצמית, אשר טומנת בחובה את הצורך להבדיל את עצמן מהתינוק וכן לנסות ולהכיל בתוכן היבטים שונים של מי שהן (אם, בת, רעיה, אישה ועוד). השני, אמפתיה קינסטתית, היכולת להזדהות עם התינוק דרך חוויותיה הגופניות של האם. השלישי, אמביוולנטיות, כלומר קיומם של ניגודים בתוכן כלפי שלל תחומים הקשורים לאימהות. הרביעי, תחושת השתלטות, כלומר שגופן אינו שייך להן באופן מלא, והחמישי, הצורך בחיפוש מקורות תמיכה מסוגים שונים: תמיכה פיזית, תמיכה בתוך המערכת הזוגית ותמיכה של קבוצת נשים במצב דומה לשלהן.

רשימה ביבליוגרפית

Amighi J. K., Kestenberg J., Loman S., Lewis. P., Sossin M. (1999). The Meaning of movement: Developmental and Clinical Perspectives of the Kestenberg Movement Profile. Amsterdam: Gordon and Breach Publishers.

Ashurst, P. & Hall, Z. (1989). Understanding Women In Distress. London and New York: Tavistock/Routledge.

Breen, D. (1975). The Birth of a First Child. London: Tavistock Publications.

Chaiklin, S. and Schmais, C. (1979/1993). The Chace approach to Dance Therapy. In: Sandel S., Chaiklin S., and Lohn A. (eds.) Foundations of Dance Movement Therapy: The Life and Work of Marian Chace (pp. 75-97), Mariland: The Marian Chace Memorial Fund.

Chodorow, N. (1978). The Reproduction of Mothering. Berkeley and Los Angeles: University of California Press.

Raphael-Leff, J. (1991). Psychological Processes of Childbearing. London: Chapman and Hall.

Siegel, E. V. (1984). Dance-Movement Therapy Mirror of Ourselves. Sciences New York: Human Sciences Press.

Stern, D. (1998). The Motherhood Constellation. London: Karnac Books.

Wengrower, H. and Chaiklin, S. (eds.) (2008). La Vida es Danza. Barcelona: Gedisa.

סטרן, ד. (2000). הולדתה של אם. תל-אביב: מודן.

סרוף, א. קופר, ר. ודהארט, ג. (1998). התפתחות הילד טבעה ומהלכה. תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה.

פלגי-הקר, ע. (2006). מאי-מהות לאימהות. תל-אביב: עם עובד.

שקדי, א. (2003). מילים המנסות לגעת. תל-אביב:  רמות.

 

 

 

תודה ליעל ברקאי ולמרינה אבירם על ההנחיה והסיוע בעריכה