על נהגה בחשכה - שיחות עם ילדים - אורית גרוס

לקרוא בין השורות - "נהגה בחשכה: שיחות עם ילדים" מאת ונדה יוקנייטה (מליטאית - סיון בסקין)

אורית גרוס - מטפלת בתנועה, סמינר הקיבוצים
or_gross@yahoo.com

בריאיון[1] שנערך עם ונדה יוקנייטה, סופרת ומחזאית ליטאית ידועה ומוערכת בארצה, היא סיפרה על לידתו של הספר נהגה בחשכה.

לפני שנים אחדות היא כתבה על אישה שטיפלה בתינוקות חולים, שעדיין אינם מדברים. הכתיבה אז קירבה אותה למציאות שאין לבטא אותה במילים. מאוחר יותר היא מצאה שלקאן כינה את המציאות הזאת "הכרת הממשי", והגדיר אותה כמה שקיים מעבר לגבולות השפה – מציאות שבתוכה טמונים הזיכרונות על הקשר הראשוני עם האם ועם העולם. במשך שנים ניסתה יוקנייטה לכתוב על כך במילים שלה, אך ללא הצלחה, עד שהבינה שעדיף לשאול על כך ילדים, שכן הם קרובים יותר אל אותה מציאות שאינה מתבטאת במילים. בפנייה אל הילדים היא קיוותה שאלה יוכלו לומר על המציאות הזאת דבר-מה בשפתם. וכך קרה. זהו טקסט תיעודי,   המביא 16 שיחות עם ילדים.

כדי לחוש ברוח הדברים, אני מבקשת להביא כלשונו קטע משיחה שמתנהלת בין המחברת ובין אלזה, תלמידה בכיתה ו' בגימנסיית גאביוס בוילנה.

ו.י.: אלזה, את בטח כבר מחכה לשאלות מסובכות.

אלזה: רציתי שמישהו ישאל אותי ברצינות. אבל חשבתי שזה יזדמן מאוחר יותר, כשכבר אהיה בוגרת. אני אוהבת לדבר עם אנשים.

ו.י.: את חושבת שהם פתוחים לפנייך?

אלזה: אני רוצה שאנשים בהכרח יהיו פתוחים לפניי. אני פתוחה לפניהם. וכך אני מגלה מיהם.

ו.י.: כיצד?

אלזה: נו, פשוט. אני לא מיד שואלת אותם על הקוסמוס ועל אלוהים. אני מדברת איתם על דברים פשוטים.

ו.י.: למה הילדים פתוחים לעולם?

אלזה: הילדים הם תמימים. וגם המבוגרים הם תמימים. אבל הם חושבים מה ייצא להם מזה, טוב או רע. המבוגרים הם כמו שועלים. הילדים לא מהרהרים. הילדים אומרים אמת.

ו.י.: גם אלזה לא מהרהרת?

אלזה: אני מהרהרת. יש אנשים שאומרים, אבל ככה בארסיות: בתוכך את בוגרת, אבל את מסתתרת בעור של ילדה. חלקית, זה נכון. אבל אני הייתי רוצה לנסח אחרת. אני ילדה, אני לא מסתתרת תחת שום עור.

בשיחה הזאת, כמו בכל השיחות האחרות, תפקידה של המחברת הוא לשאול שאלות ולהניח לילדים לענות. השיחה בין השתיים קולחת. ניתן לחוש בכמיהה של אלזה לשיחה רצינית וכנה, ובמשאלה שמישהו יהיה קשוב אליה. דקה חולפת, ואלזה מצביעה על סוגיה שחוזרת ועולה בשיחות אחרות בספר - ההבדל בין ילדים לבין מבוגרים. "הילדים אומרים אמת", היא קובעת בוודאות. אלזה, מנקודת התפר שבין ילדות לבגרות, מדברת בגילוי לב על החיים, ומתוך הקשבה לגילויי הלב שלה ושל הילדים האחרים אנחנו, כקוראים, לומדים משהו גם על עצמנו.  

ובהמשך אותה שיחה:

ו.י.: את אוהבת לקרוא?

אלזה: מאוד, מאוד, מאוד אוהבת. אולי בגיל חמש התחלתי לאהוב לקרוא.

ו.י.: למדת כל כך מוקדם?

אלזה: כשהלכתי לבית הספר, כבר ידעתי. אבא לימד אותי לקרוא. הוא היה מובטל, היה לו זמן. אז התאהבתי בקריאה. הציורים מצאו חן בעיניי, אבל להתעמק התחלתי לא כל כך מזמן.

ו.י.: מה זה אומר להתעמק?

אלזה: לראות לא רק את המילים, אלא משהו יותר גדול. להסתכל מה יש בין השורות.

המשפט האחרון של אלזה - "להסתכל מה יש בין השורות" - לפת אותי בקריאה ראשונה, ומאז הוא לא מרפה. נערה בת 12 מצביעה על המרווח שבין השורות – המקום שבו המילים חסרות, המקום שבו מתכנס מה שלא נאמר. היא מצביעה באומץ על האזורים החשופים (אלה שלא מכוסים במילים), אזורים נטולי קליפה והגנה (קצת כמוה), ואולי גם אזורים שהם טרום-מילוליים. מיותר לציין שאלזה מדברת על אופן הקריאה וההקשבה שלנו, כמטפלים: התבוננות והקשבה לא רק למה שקיים ונוכח, אלא גם למה שחסר או חבוי או שטרם מוצג במילים.

רק למראית עין זהו ספר קל לקריאה. הקריאה בו קולחת, אבל כל משפט שני מזמין עצירה ומחשבה. ילדים עיוורים וחירשים, ילדים שחיים במוסדות בגין התנהגות עבריינית, ילדים מוגבלים פיזית, ילדים במצוקה ובמשבר, ילדים שחוו מלחמה, משבר ואובדנים, וכולם דוברי אמת, והם מגישים אותה בפשטות, ללא סיבוכים וללא קישוטים מיותרים. וכך, בנוכחותם של הילדים המדברים, מתעוררת שיחת נפש חדה וכואבת גם אצל הקורא המבוגר.

כאן המקום לציין את גדולתה של המחברת, שלא פירשה את דברי הילדים ולא הנחתה או כיוונה את הקורא, ולא הגיבה או הוסיפה דברים משלה.

בעמוד הראשון של הספר מוצגת עדות לניסיון קצר שלא צלח בידיה לכתוב הקדמה. "הילדים יאמרו את הכול", היא כותבת. ואכן, הם אומרים. הם אומרים את מה שאנחנו, המבוגרים, לא יודעים עוד לומר. הם אומרים כפשוטו את מה שאנחנו כבר הספקנו לשכוח.

לסיום, אני מבקשת להביא ציטוט מתוך שיחה המתנהלת בין המחברת ושלושה ילדים מהמרכז הליטאי לחינוך עיוורים וכבדי ראייה, ומזמינה את הקורא/המטפל להביט ברווחים שבין השורות:

ו.י.: רציתי לשאול אתכם שאלות, אבל חששתי לומר משהו בלתי זהיר.

רימווידס: אם יהיו שאלות כואבות, אני בכל זאת אענה עליהן בפתיחות.

יאנושס: גם אני אהיה פתוח, כי אם כבר זה המצב, אי אפשר לשנות פה כלום.

ו.י.: כשקראתם אתמול שירים המוקדשים לאנשים שאינם רואים, היו שם הרבה מילים כאלה – אפלה, לילה. האם מה שאתם חווים, מה שאתם רואים בעצמכם, הוא חשכה?

יאנושס: אני חושב שמה שאנחנו עצמנו רואים, ממש בעיניים הפנימיות האלה, זאת ממש לא חשכה. אמנם אנחנו לא רואים בעיניים החיצוניות, אבל אנחנו רואים בעיניים הפנימיות. ובעיניים הפנימיות האלה אנחנו רואים הרבה מאוד. הרבה מאוד. אנחנו חיים. אנחנו מרגישים. אנחנו מרגישים את אותו עולם, אנחנו מרגישים את משב הרוח שלו. ברור שקורים כל מיני כישלונות, קורים גם כל מיני דברים רעים... אבל בשבילי החיים האלה... אני ממש מרגיש אותם. ולפחות אצלי, יש חשק לחיות, ממש לחיות.

רימווידס: כמו שאני חי, זאת ממש לא חשכה בשבילי. אף על פי שמדי פעם אני מקטר. ילדים רואים, יכולים לראות יותר, אבל אני בכל זאת לא נכנע. אני בכל זאת חושב על העולם דברים טובים. טוב שאני עוד יכול לטייל, יכול ללכת עם חבר לחנות, לשמוע מה אנשים אחרים מדברים, אני לא חירש. ברור שאני לא רואה את השמים, אבל אני מדמיין אותם, מישהו יכול לספר לי על השמים... אתה לא רואה, אבל יכול לקלוט הכול במילים...

הספר המיוחד הזה מזמן לנו מפגש עם הרוח הנושבת בעולמם של הילדים, רוח שאולי חלפה מעולמם של המבוגרים, רוח שאומרת צניעות, הכרת תודה וכבוד לאחר.

[1] מתוך ריאיון שערכה שירי לב-ארי ופורסם ב-YNET 9.6.11