אובדנות וביטוייה בטיפול באמנות - אביבית אביב

אובדנות וביטוייה בטיפול באמנות
מאת אביבית אביב
מטפלת באמנות
aviv.avivit@gmail.com

במאמר זה אחקור את נושא האבדנות בגיל ההתבגרות וביטוייה בטיפול באמנות.
התעניינותי בנושא האבדנות עלתה מתוך המפגש ביני לבין יונתן, נער בו טפלתי בזמן אשפזו במחלקה הפתוחה בבית חולים לבריאות הנפש בו עשיתי את התמחותי המקצועית. הטיפול נקטע עקב ניסיון אובדני שביצע, שבעקבותיו הוא אושפז מספר ימים בטיפול נמרץ. לאחר התאוששותו הוא הוחזר לאשפוז במחלקה הסגורה והטיפול שלנו נפסק. בעקבות כך נותרתי עם תחושות מעורבות ולעיתים גם מפוצלת שהובילו אותי להעמיק ולחקור את נושא האובדנות. אציג סקירה על מתבגרים במערכת הפסיכיאטרית וגישות מובילות בנושא אובדנות בגיל ההתבגרות, ואחקור את האבדנות וביטוייה בטיפול באמנות. בהמשך אתמקד בתיאור ומהלך הטיפול ביונתן ובסיום ארצה לדון ולהעיר מספר נושאים שבאו לידי ביטוי במהלך הטיפול, הן מהיבט התיאורטי והן מהיבט המעשי.  

מתבגרים במערכת הפסיכיאטרית
 האשפוז הפסיכיאטרי הוא נושא מורכב וקשה, הן עבור המטופל והן עבור משפחתו. חלק מהקושי מתבטא בתווית השלילית שמלווה את המטופל בתחנות שונות בחייו. השלכות של התמודדות עם התווית השלילית עשויות לפגוע בהערכתו העצמית, ועיצוב זהותו של המתבגר. חשוב לזכור שאצל הילד והמתבגר האשפוז הוא שבר משמעותי ברצף ההתפתחות. עצם ההכרה ברצון לאשפוז פסיכיאטרי נוגדת את הדחף ההתפתחותי הנורמאלי של המתבגר, שעבורו, האשפוז רומז על חוסר יכולתו להתמודד. לכן, לעיתים המתבגרים צריכים לראות את האשפוז כמשהו שנכפה עליהם באופן חיצוני, כדי שיוכלו לשמור על ההערכה העצמית השברירית שלהם
(1979 Zinn).

אשפוז פסיכיאטרי של מבוגרים ושל קטינים כאחד, עשוי להתקיים במקרים בהם ישנם הפרעות רגשיות, התנהגותיות, הפרעות בחשיבה, הפרעות אכילה, הפרעות חרדה הפוגעות בתפקוד, הפרעות התפתחות, טראומה או כשיש סכנה לחולה או לסביבתו. בדומה לשירותים למבוגרים, שירותי בריאות הנפש לילדים ונוער, פועלים במסגרת אמבולטורית ובמסגרת אשפוז. בבתי חולים קיימות מספר תוכניות עבור המתבגר המאושפז. תוכניות אלו  נבדלות זו מזו במספר מאפיינים: בגישתן הרעיונית, במשך האשפוז, במוקד הטיפול (בבית חולים כללי, מסגרת טיפול פסיכיאטרית פרטית, בית חולים פסיכיאטרי ממשלתי), בקבוצת גיל, ובתוכנית פתוחה או סגורה. האשפוז הפסיכיאטרי הן במחלקה הסגורה והן במחלקה הפתוחה מציע למתבגרים סביבה המאפשרת צמיחה וגדילה במסגרת תומכת, מכילה ומגינה. הדגש שניתן במחלקות הפתוחות למטרות הטיפול הן: הפחתה מהירה בסימני המשבר והמצוקה, שיקום יכולתו של המתבגר בתחומי תפקוד שונים והחזרתו למסגרת שמתאימה לו בקהילה. לשם כך המתבגר באשפוז זקוק למגוון התערבויות: סביבה טיפולית , פסיכותרפיה יחידנית, טיפול קבוצתי, טיפול משפחתי, בי"ס מיוחד בתוך ביה"ח,  שיקום וטיפול תרופתי (אמיר, 2010).

אובדנות בגיל התבגרות
 בתקופת גיל התבגרות טמונים קשיים רגשיים והתפתחותיים רבים, כגון: תהליכי גיבוש הזהות, התעוררות הדחף המיני ותובענותו, שינויים בדרכי ההתמודדות עם קונפליקטים פנימיים ולחצים חיצוניים, צורך עז באינטימיות ותחילת הפרידה הרגשית מן המשפחה. כל אלה  מלווים בחרדות עזות, בקונפליקטים, בלבול ובסבל (אפטר ופרוידנשטיין, 2001). טיאנו (1997) תיאר את ההתבגרות כתקופה גורלית בהתייחסו לעמדת המתבגר כלפי החיים והמוות וכלפי גופו המבשיל מינית. כדי להתמודד עם משימות אלה  חייב לדעתו לחול שינוי במבנה הנפש אשר כונה "המארגן הרביעי". "המארגן הרביעי" הוא שמארגן את הבחירה בין חיים ומוות, ובו עובר המתבגר ממעורבות פסיבית למעורבות אקטיבית בבעיית החיים והמוות. אם עקב התפתחות פתולוגית של "המארגן הרביעי" ניתק הקישור שבין דחפי החיים לבין דחפי המוות, המוות יהפוך לכוח שולט בזמן. במעשה ההתאבדות שולל המתבגר מההווה שלו את יכולת ההעברה של זמן לכול סוג של עתיד.
תיאורטיקנים מתחום הפסיכואנליזה ראו את האישיות כמאופיינת על ידי שיווי משקל בין כוח הרסני לבין כוח בונה. כוחות אלה מכוונים כלפי חוץ וכלפי פנים. אין אדם שהוא במצב של חופש גמור מנטיות של הרס עצמי. יתרה מזאת, הנטייה הזו להרס עצמי עלולה להתבטא בדרכים שונות: יש המתאבדים באמצעי דרסטי חד פעמי, אך רבים יותר הורסים את עצמם בתהליך התאבדותי איטי.
פרויד (אצל אפטר, פרוידנשטיין,2001) ראה בהתאבדות סירוב לקבל אובדן, סיפוק ליבידינלי או תגובה של אשמה למשאלות מוות כלפי אחרים. הוא ציין כי מקרי התאבדות רבים הם למעשה מקרי רצח מוסווים, לא רק בגלל ההפנמה אלא מפני שבלא מודע רק רצח מצדיק עונש מוות. וכך, אף שפרטים דיכאוניים שואפים להרוג את אחר הם מממשים זאת רק באופן נדיר, ובמקום זה הם נוטלים את חייהם.
יונג (אצל אפטר ופרוידנשטיין,2001) סבר כי העצמי כולל גם את הכוחות השומרים על החיים, שמאפשרים לאדם להגיע לתחושות משמעות בחייו. ערכים חיובים ושליליים נתונים לשליטתו של האדם ואינם קשורים לדחפים ביולוגיים, אולם במצבים כמו בריחה מכאב בלתי נסבל או סבל נפשי רב עלול האדם להעדיף למות. יונג סבר שההתאבדות יכולה לבטא גם חיפוש אחר לידה רוחנית מחדש שמובילה את האדם להמר על חייו.
אור-בך בדברי הפתיחה לספרם של אפטר ופרוידנשטיין (2001)  טוען שבתקופה זו  לראשונה מכיר המתבגר בעובדה כי החיים והמוות הם עניין של בחירה. הכרה זו מעניקה תחושת כוח ועוצמה, אך בה בעת היא מעידה על מודעות כי בשעת מצוקה קשה קיימת בידיו הברירה של ויתור על החיים. לכן תקופת גיל התבגרות היא תקופה שבה ההתנהגות של הרס עצמי ואובדנות פורצות ומקבלות לראשונה ממדים מגפתיים. שיעורי ההתאבדות בפועל בגיל התבגרות אינם גבוהים ביותר ביחס לגילאים אחרים, אולם מחשבות ההתאבדות, ניסיונות ההתאבדות והתנהגות של נטילת סיכון שכיחים בקרב בני גיל זה יותר מאשר בכל תקופת חיים אחרת.
מטפלים רבים מאמינים, כי התנהגות אובדנית היא אחת מגורמי הסיכון המובהקים ביותר להתאבדות במתבגרים. פעמים רבות ניסיון התאבדות הוא אימפולסיבי ובא כפתרון לקונפליקט בין אישי חמור, שאינו ניתן לניבוי מראש, ושלא כהתאבדות ממומשת, אינו קשור למחלה או לחומרת התסמינים. (טיאנו, 1997).
ארליך (אצל קורץ, 2008) כותב  על התבגרות נורמאלית וטיפוסית כזמן של רגרסיה חריפה  לגעגועים לסימביוזה האבודה עם האם, געגועים אלה מתרחשים מתוך ההבנה של המתבגר שתקופת ילדתו עומדת להסתיים. במקביל  אנו רואים התפתחות של מודעות עצמית וחשיבה מופשטת בקרב המתבגרים, שמביאים את המתבגר לבדוק ולהתעמק בשאלות של המשמעות של חיים ומות. משמעות של חיים ומוות בהקשר לזהותו הכי בסיסית של המתבגר. שני הקטבים של הקונפליקט - רגרסיה והתקדמות, עצמאות ותלות, מתערבבים ביחד. המשחק הוא עם המופשט כמוחשי ואישי. הרגרסיה הטבעית של גיל ההתבגרות צריכה להיות בעלת גבולות כאשר חלק מהאגו משקיף מהצד ושם "מעצורים". בתוכה של הרגרסיה המתבגר נפגש שוב בסיפורו האישי ונוגע שוב בתחושות הקיפוח או פגיעה שחש בילדותו, במידה ואין גבולות לרגרסיה הטבעית המתבגר נתקע בה - ומאבד תקווה לעתיד. הצורך באינדיבידואליות נשאר קיים בו והמתבגר התקוע יודע בהחלטיות שרק מתבגר יכול להרגיש, שלא יגיע לעצמו לעולם. במקרה כזה,הרגרסיה עלולה להביא לרצון ולצורך לאיחוד מחדש עם אמא אדמה בדמות של כוח אין סופי, עוטף ופותר-מין איחוד מיסטי עם המוות שלשם החשיבה המופשטת לוקחת אותו.
אחד מגורמי סיכון העיקרים להתאבדות בקרב מתבגרים הוא הפרעה פסיכיאטרית, כמו גם היסטוריה משפחתית של הפרעה פסיכיאטרית, שימוש יתר בחומרים ממכרים, ובהם אלכוהול, הימצאות נשק חם בבית, וסוגיות של זהות מינית כגון הומוסקסואליות (טיאנו, 1997).
התהליך האובדני הוא תהליך הדרגתי וכדאי להתערב מוקדם, לפני שהבעיה הופכת להיות כרונית. האמצעיים למניעה ראשונית מכוונים לזיהויי ולשינוי עמדותיהם של המתבגרים, ומיושמים בבתי ספר בתוכניות למניעת התאבדות. התערבות שניונית ושלישונית מכוונת להפחת האובדנות, הגעה להערכת מצב ע"י פסיכיאטר, טיפול נפשי, טיפול משפחתי, שילוב תרופתי ובמידת הצורך אשפוז אלה נמצאו האמצעים היעילים ביותר למניעת ההתאבדות. (טיאנו, 1997).

טיפול באמנות עם מתבגרים אובדניים
 קרמר (1980) בספרה "אמנות כתרפיה לילדים" מבחינה בין שני שלבים של הרס ותוקפנות שיכולים לבוא לידי ביטוי בתהליך היצירתי בטיפול באמנות. בדומה לפרויד ולקליין קרמר סבורה שלאדם יש דחפים אינסטינקטיביים ורגשות פרימיטיביים שהם מקור האנרגיה הראשי שלו, וסיפוק הצרכים היצריים הללו הם מקור העונג הבסיסי. דחפים אלו בצורתם הראשונית מהווים מקור לסכנת מוות לאדם והישרדותו של האדם תלויה בהערכה מתמדת של המציאות ובהסתגלות מתמדת אליה. האמנות מקבלת דחיפה רגשית מאותן אנרגיות פרימיטיביות המוצאות ביטוי ישיר בהתעסקות האימפולסיבית בחומרי אמנות. השלב הראשון  לדעתה הוא שחרור של הדחפים הראשוניים הבאים לידי ביטוי בפעולות אימפולסיביות, כאשר תפקיד המטפל באמנות להכיל ביטויים אלו ובכך לאפשר לשחרור הדחפים. השלב השני הינו תהליך הסובלימציה.
קרמר סבורה שתהליך הסובלימציה הוא אחד האמצעים היעילים ביותר לטיפול באיום שמהווים הדחפים, ובעשיית שימוש יוצר ומקובל מבחינה חברתית בכוח ההרסני הטמון בהם. קרמר מוסיפה שיש לזכור שההנאות הנובעות מסיפוק ישיר הן מסוג שונה מאלו שהסובלימציה מספקת, הסובלימציה תלויה בויתור חלקי. בסובלימציה אנו מצפים לשינוי האובייקט שבו מרוכזת המטרה, ולשינוי סוג האנרגיה שבאמצעותה מושגת מטרה. לאמנות יש את הכוח לכבול ולהכיל אנרגיות דחף באמצעות צורה של  סובלימציה שאינה תובעת את נטרולן המלא. אך גם אם אין המטופל מסוגל להגיע לסובלימציה במקום שנדרש נטרול מלא יותר של אנרגיה אינסטינקטיבית, האמנות הופכת למקום מקלט בו ניתן לבטא ולנסות גישות ורגשות חדשים עוד לפני ששינויים כאלו יכולים להתרחש בחיי היומיום.
שבריאן (אצל דאלי, 1995), מרחיבה את רעיון הסובלימציה ומוסיפה את המושג דימוי מגולם.  הדימוי המגולם מכיל את המתח שבין כוחות מנוגדים וקונפליקטים. רגשות מודחקים, קשים וכואבים הופכים נגישים ומוכלים בדימוי, בתוך התמונה. לדימוי זה הדים בתגובה הרגשית, בלא מודע של האמן ושל הצופה גם יחד. דימוי מגולם הנושא עוצמה עבור יוצרו, נחווה כטליסמא, עשוי להיות מיכל להעברה ונחווה כשעיר לעזאזל. כשעיר לעזאזל, ניתן להיפטר מהטליסמא באמצעות פעולת השמדה, אך ניתן גם לשמרו. שני התהליכים הם היבטים אינטגרלים של התרפיה באמנות. מכאן, עולה שהיצירה היא מוקד אשר ממנו הכאוס יהפוך לפוטנציאל לחקירה פנימית של הנפש.
בהמשך לכך לוונס (1999) מציין שהאמנות מאפשרת למטופל להחיות את המאבק הפנימי המתרחש בתוכו, מאבק בין יצר הרס לכוח חיים, ולראייה לכך אנו רואים מטופלים המציירים ציורים כאוטיים  עם שימוש בכמויות צבע גדולות, ובכמויות גדולות של נייר וככל שהתהליך היצירתי מתקדם הם מתארגנים אט אט הכמויות של החומרים קטנה והדימויים מתחילים להתארגן על הנייר.
מיליה (2006) מטפלת באמנות ,סבורה שהשימוש באמנות כהתערבות תומכת בהעדפתו של האדם הפוצע את עצמו לפעולה טקסית סמלית, ובצורך שלו ליצור אובייקטים של מעבר. לדעתה היכולת להיעזר בהסמלה כדי להפיג חרדות ולדחות סיפוק דחפים בקרב מטופלים אלו עלולה להיות חלשה מידי. במקום זאת הם משתמשים בפעולות אימפולסיביות שמטרתן לסיים מצבי חרדה או לשנותם, ולכן ניתן לראות בכך ליקוי ביכולת ההסמלה. התהליך היצירתי משמש זירה לפורקן דחפים תוקפניים ולרכישת שליטה בהם, ומפתח שליטה עצמית, הערכה עצמית ויכולות סמליות, שכולן חיוניות לטיפול בהתנהגויות של פציעה עצמית. היא מוסיפה שבתהליך האמנות היצירתית יש פוטנציאל לשמש כהקבלה למעשי הפציעה עצמית ולשקפם באורח ברור. הביטויים האמנותיים הופכים לגשר מהמטופל למטפל, ובין המטופל לבין עצמו.  
עמדתה המרתקת של ג'ניס שפירא לגבי תפקידה של התראפיה באמנות בהתמודדות  עם הדחפים להרס עצמי של מתבגרים ובכלל, מרחיבה ומעשירה את החשיבה על חשיבות החומרים והסביבה הטיפולית שנוצרת.
שפירא (2005) סבורה שחדר הטיפול באמנות מזמין את המטופל הזמנה בלתי וורבלית לעשייה פיזית וליצירה. עשייה זו יכולה לכלול בתוכה ביטוי של דחפים הרסניים לצד כוחות יצירתיים.
החיבור ליצירה משמעו חיבור לכוחות בריאים של חיים וריפוי, מקום של ביטוי עצמי, ודו שיח עם האחר ללא מילים דרך היצירה המאפשר שיתוף גם בחוויה הקשה וגם בכוחות. שפירא מציעה שלצד הציוד הקבוע יתווספו לסטודיו חפצים או חלקי חפצים שנחשבים להרוסים וחסרי תועלת כגון: מכשירים מקולקלים, בובות שבורות ומפורקות, כלים שבורים וכד'. כשחומרים אלו "מוצעים כחומר גלם לעבודה יצירתית, מוצגת ללא מילים תפיסה שמאמינה שבפירוק טמון פוטנציאל להתחדשות", כך  היא מאפשרת למטופלים לחוש ברובד הנפשי – הסימבולי שיש מוצא ממצבם הכאוטי והשבור. בהמשך, דרך העשייה האמנותית שבאמצעותה דחפים הרסנים באים לידי ביטוי בדרך לגיטימית, יוכל המטופל לחוש בהדרגה שחרור וכוחות חדשים של שליטה. כתוצאה מכך, המטופל מוצא דרכי ביטוי חלופיות ומאוזנות יותר לדחפיו ההרסניים. האמנות משמשת כעדות לכך: הדבקה, תפירה, בנייה, שליטה בכמות צבע וכד' מביאים לכדי יצירה חדשה ואחרת, הכוללת בתוכה את חווית ההרס (שפירא אצל אור,2005).
סבורני שמעבר לכך, כמו שהחדר מחזיק בתוכו חלקים שבורים והרוסים המטופל מקבל לגיטימציה להביא את חלקיו הכואבים "והשבורים" אל החדר, והמטפל שנמצא בחדר זה יוכל להחזיק ולהכיל אותם עד לרגע בו המטופל יוכל להכיל אותם בעצמו.

ביטויים של רצון למות ומחשבות אובדניות באמנות
 בריגס (2002), תיאר את הטיפול במתבגרים אובדניים כמי שמנסים לשבור את המיכל ולפזר את תוכנו. על המטפל להחזיק את הרסיסים הללו לתקופה מסוימת עד אשר ניתן יהיה לפתח את יכולת ההסמלה של המתבגר. החיבור למטפל מספק תקווה, משמעות ופוטנציאל להכלה עצמית שתהווה כוח מחבר ומאחה שמקשה על הפירוק, ומגן מפני ההתאבדות. מטאפורה מוחשית זו כאילו באה מתחום האמנות ממחישה היטב את המתרחש בתהליך הטיפול באמנות.
שפירא (2005) מציינת שאף אחד לא יודע בדיוק באיזה אופן יתגלו הביטויים לאובדנות והרס עצמי בטיפול באמנות. על אף שלכל מעשה יש את האופי האישי שלו, במהלך השנים היא הבחינה בחלוקה לארבע קבוצות עיקריות של ביטויים אמנותיים להרס עצמי ואובדנות:  יצירת הפירוק – דימויי הרס,  הריסת היצירה,  פרגמנטים כמרכיבי היצירה, שילוב כלים מסוכנים בתוך היצירות.
בחרתי להתבסס על חלוקה זו,  מכיוון שאני מוצאת ששפירא, כמי שעסקה רבות ועודה עוסקת בהתמודדות טיפולית עם הדחפים להרס עצמי של המתבגרים, גיבשה חשיבה ממצה ובהירה  וכמובן מתוך זיקה  להתנסותי במחלקת ילדים והנוער בבית חולים לבריאות הנפש.
 יצירת הפירוק – דימויי הרס: אלה הן יצירות המבטאות חוויה של פירוק, אך ביטויי ההרס לא מתרחש בפועל במהלך היצירה אלא כדימוי. ביצירות מהן אלה המטופל יוצר בעצמו את הפרגמנטים, הדימויים נוצרים מפורקים או חסרים מלכתחילה. כגון יצירות של חלקי דמות או חלקי גוף חסרים או תלושים, או שאינם מחוברים. ניתן לראות את תמת התמודדות עם חווית הפירוק גם בדרך מרומזת וסמויה יותר המעבירה את המסר או בעבודות מופשטות לגמרי. בתהליך היצירה חווית הפירוק מקבלת מקום בדף, ותוך כדי כך מתאפשרת התארגנות מסוימת, חיבור מסוים, "חיבור שיש לו אפקט מרפא ומגבש עבור תחושה קיומית של חוסר חיבור ושל פירוק". (שפירא, 2005, עמ' 30).    
הריסת היצירה: המניעים להרס היצירה מרובים ויש קשר ברור בין המניעים להרס או סילוק היצירות לבין המניעים להרס ופגיעה עצמית. יש פעמים שהמטופל יוצר דימוי ועולה בו קושי רב להתמודד עם הדימוי שמשתקף לעברו והדחף שמתעורר הוא דחף חזק ואימפולסיבי עד לרצון להעלים ולהשמיד את היצירה. הדימוי עבורו מבטא חלקים קשים בנפשו שאי קבלתם עלולה להוביל לניסיון להרוס אותם ע"י פגיעה עצמית. דרך הדימוי באמנות ותגובת המטופל ניתן להבחין במניע המפעיל את הדחף ההרס. "לדראמות המתרחשות באזור פח הזבל יש אופי של מאבק בין חיים ומוות, מאבק לשמור בחיים את מי שנדון כראוי להשמדה". (שפירא, 2005, עמ' 28)
פרגמנטים כמרכיבי היצירה: ביצירות אלה המטופלים משתמשים עם חפצים וחלקי חפצים ואיתם יוצרים דבר מה חדש. המטופלים הסובלים מחוויה של התפרקות פנימית מזדהים עם החפצים השבורים וחלקיהם, אך גם מתחברים לפוטנציאל שלהם להפוך למרכיב בבנייה של צורה חדשה.  ניתן להבחין בכוחות ההרס והריפוי הבאים לידי ביטוי זה לצידו של זה. בנוסף כאשר הפירוק נמצא בתוך היצירה מתפתח מרחב למטופל להתבונן בו ולא רק לחוות אותו.  
שילוב כלים מסוכנים בתוך היצירות: למתבגרים חושים מחודדים לזהות את הפוטנציאל הפוצע שבכל חפץ  ההופך להיות כלי נשק  כנגד עצמם. כשכלי הנשק משולב בעבודת האמנות הוא מקבל אופי סימבולי ולא חוזר לקונקרטיות הקודמת שלו. בנוסף האמנות מאפשרת למטופלים לשחרר תוקפנות המופנית לרוב כלפי עצמם כלפי עבודות האמנות, התוקפנות המושלכת יוצרת חיבור בין החלק ההרסני לבין החלק היצירתי, המגלם בתוכו את כוחות הריפוי. חיבור בין ההרס לבין כוחות היצירה, בנוכחות ומעורבות המטפל הוא זה שמהווה את מהות תהליך הריפוי.

לסיום אני מוצאת לנכון להוסיף עוד קבוצה לחלוקתה של שפירא, ייתכן כי היא נמצאת בכול אחת ואחת מהקבוצות בדרך זו או אחרת אך אני חשה שיהיה נכון ומדויק יותר להציג אותה בנפרד. בחרתי לכנות קבוצה זו בשם: ליצור את הדבר עצמו.
ליצור את הדבר עצמו: בטיפול באמנות הדימויים מדברים בשביל המטופל, מדברים את רגשותיו וכוונותיו. ישנם יצירות ודימויים שאינם מותרים מקום לדמיון, והם מספרים את הדבר עצמו. לעיתים המטופל מוסיף מילים כדי להדגיש את המסר אותו הוא מנסה להעביר, לעיתים, תוך כדי יצירת הדימויים הוא מדבר ולעיתים המילים מצטרפות בתום העבודה היצירתית. כך או כך העבודה היצירתית מאפשרת דרך ביטוי לקונפליקט של חיים או מוות בנפשו של המטופל, וברגעים מסוימים האמנות יכולה לשמש כנורת אזהרה.

תיאור טיפול
 יונתן הופנה לאשפוז על ידי פסיכיאטרית אצלה נמצא במעקב, בשל החמרה דיכאונית והתגברות מחשבות על המוות, בסמיכות להחלפה וירידה במינון התרופתי. זהו אשפזו השלישי במחלקת יום לנוער.
יונתן בן 15, הבן הצעיר מבין חמישה אחים ואחיות. מתגורר עם הוריו במרכז הארץ. במהלך חייו עבר מספר אבחונים שבהם צוינו קשיים התפתחותיים וקוגנטיביים, קושי בדחיית סיפוקים וסף תסכול נמוך. הוא מתואר כילד חברותי, מוקף חברים וסקרן. בהיותו בן 11 היה מעורב בתאונת דרכים כהולך רגל בה נפגע ונחבל בראשו. במהלך התקופה שאחרי התאונה הוא נמנע מללכת לבית הספר, מחציית כבישים (גם בלווי הוריו), ומשחקי כדור עם חבריו בטענה שמפחד שהכדור ייפגע בראשו, והחל לפחד לישון בחושך. בעקבות החמרה במצבו הוא אושפז במחלקת יום לנוער למשך כמה חודשים ואובחן כלוקה בהפרעה פוסט טראומטית, בהמלצת הצוות המטפל הועבר ללמוד בביה"ס המיועד לנערים ונערות הסובלים מבעיות נפשיות. כשנתיים מאוחר יותר הוא אושפז בשנית למשך חודשיים במחלקה הפתוחה בשל החמרה דיכאונית שלוותה במחשבות אובדניות ונסיגה תפקודית.

מהלך הטיפול
 יונתן ואני הגענו לטיפול עם  ציפיות שונות. הוא  ביקש טיפול באמנות פרטני בעקבות התנסותו בטיפול באמנות באשפוזו הקודם. אני  שמעתי אודותיו כשתיארו את סיבת אשפוזו ותולדות מחלתו כשהתקבל למחלקה (שבוע לפני). כאשר הציעו לי לטפל בו, חששתי, והרגשתי לא מספיק מנוסה. הטיפול נמשך כחמישה חודשים, כחמישה עשר מפגשים והסתיים בעקבות ניסיון אובדני שבעקבותיו עבר למחלקה הסגורה.
כבר בראשית הקשר בינינו הרגשתי שיונתן מגייס אותי אליו במעין רוח נעורים שובבית וקונדסית. הוא הרבה לחייך ויצר קשר עין רק במידה ורצה לראות את תגובותיי. יונתן שידר ביטחון והחלטיות, אופן כניסתו לחדר והחשיבות המרובה שהוא נתן להיכרותו המוקדמות עם החדר והחומרים בו, או כשלא היה מעוניין שאסייע לו ואמר שהוא יודע מה הוא צריך. בתוכי הרגשתי אחרת. פער זה מילא אותי חוסר ודאות.
מפגישתנו הראשונה יונתן הביא עימו תכנים מנוגדים, קטבים אלה נשזרו בביטויי האמנות, בצילומים שבחר להציג בפני, במלל ובתחושותיי.
לאורך כל תקופת הטיפול יונתן יצר שתי עבודות אמנות, ציור הפרח (נספח 1) וציור הנוף (נספח  2). הוא החל ליצור את ציור הנוף מהמפגש הראשון ועד פגישתנו האחרונה. את הציור הראשון, דימוי הפרח (נספח 1) צייר בדקות הראשונות של המפגש. הוא עבד מהר ונראה כאילו "יורה" את הציור. ניתן לראות שחלקו העליון של הציור מושקע ומרובה בדימויים לעומת החלל הריק של החלק התחתון. כשסיים הוא אמר: "תמיד יש לי רעיון מה לצייר למעלה אבל למטה אף פעם אין לי". גם כשניסתי לחשוב יחד איתו מה יכול להיות למטה, ומה מייצג עבורו למטה, שום רעיון לא עלה בדעתו, לעומתו, במוחי התרוצצו מילים כמו דשא, אדמה, חול, שדה, בסיס, אך דבר מזה לא נאמר.  הוא חש תסכול רב ומיד ללא היסוס הסיט את הציור הצידה והחל לספר על חבריו וטיוליהם המשותפים ברחבי הארץ. בזמן שהוא דיבר על טיוליו בארץ עלה אצלי הרעיון להציע לו לבחור תמונת נוף מתוך מבחר של גזרי עיתון, ושתמונה זו תהווה עברו בסיס להמשך עבודה. כשסיים את דבריו, העליתי בפניו את הרעיון, והוא מיד ביקש להתחיל לעבוד. די מהר הוא בחר צילום נוף של הרי אילת.  
חשבתי על בחירתו, אדמה חרוכה, מדברית, שדבר אינו צומח ממנה, ומה שמצליח לצמוח, גדל בתנאים קשים מנשוא. גם המחשבה שהרי אילת הם בעצם סלעי יסוד בני מיליוני שנה, המהווים מעין עדות למתרחש בעומקה של מעטפת כדור הארץ, לא הניחה לי. בציור הפרח הוא לא הצליח לחשוב היכן הוא גדל ועכשיו הוא בוחר אדמה ראשונית, בסיסית הנמצאת בתנאי אקלים קשים שצמחיה כמעט ואין בה. נצר (2004) מציינת שבכל התרבויות, אמא- אדמה היא המקור שממנו הכול נולד ואליו ישוב, ולדבריה העצמיות מתפתחת יונקת וניזונה מיסוד האדמה.
מה הוא אומר, האם זה הבסיס מציור הפרח שכה קשה לחשוב עליו, האם זאת חוויית חייו? נותרתי שותקת.

נספח 1 – ציור פרח	נספח 2 – צילום נוף

הוא הדביק את תמונת הנוף במרכז שמינית גיליון בריסטול לבן, והחל לצייר בעפרון את המשך קווי המתאר של הרים על הבריסטול הלבן. הוא עבד באיטיות ובהקפדה. במידה והתלבט לגבי כיוונו של קו המתאר, ללא היסוס היה מוחק ומצייר שוב, הוא הרבה להשתמש במחק. במהלך עבודתו הוא המשיך לספר על החוויות מהטיולים ובילויים, התיאורים היו מתובלים בהרבה שמחת חיים וחיות. " נשמע שכיף לך לחיות", אמרתי, ובעודי אומרת זאת,  הרגשתי כה מטופשת, קטנה ולא מקצועית. "נראה לך", הוא אמר ללא היסוס, ואני רק רציתי להעלם. יונתן לא השתהה  וביקש רשות להציג בפני צילומים שצילם בפלאפון שלו. עוד לא התאוששתי מתחושות חוסר הערך שעלו בי וכבר ניצבתי מול דילמה חדשה, איך להתמודד עם בקשתו. המחשבה על המהירות בה עובר יונתן ממצב למצב בתוך פרק זמן קצר והתחושות התסכול וחוסר האונים שעולים מכך, הדהדה בי.

הצילומים בטלפון הסלולארי
בעודו מחפש את הצילומים הוא סיפר:"יש לי ליד הבית משתלת קקטוסים שלפעמים הם זורקים החוצה קקטוסים פגומים שנראים רע, ואני אוסף אותם הביתה ומטפל בהם. מה, מי שפגום אין לו זכות קיום? אז מה אם יש להם פגם גדול , שהם צומחים וגדלים הפגם הופך לצלקת, שמי שלא יודע אפילו לא רואה אותה".
חשבתי על בחירתו ועל הצורך שלו להראות לי פן מחייה ומטפל באישיותו, שעלה מתוך ריקנות ותסכול שחווה דרך ציור הפרח. חשתי שהוא מספר לי על הילד שחש פגום, שמחפש שמישהו יאסוף אותו, יטפל בו ויאשר לו את קיומו. הילד שחווה  חוסר בטחון בעצמו ובסביבה בה הוא גדל-סביבה שאולי לא מספקת את צרכיו. יונתן התחיל להראות לי את צילומי הקקטוסים בכול מיני שלבי צמיחה וגדילה, חלק ניכר מהקקטוסים גדולים, ירוקים, בריאים ובחלקם פורחים פרחים. בכולם הוא מסמן לי איפה "הפגם", הצלקת.
תוך כדי הצגת צילומי הקקטוסים התגלו בפני תמונות קשות שלו בבית החולים.
לא רק קקטוסים
הוא צילם את פצעיו המדממים, צלקות בגפו, צילומים שמזריקים לו תרופות לזרוע, מזרקים, אינפוזיות, תמונות שהוא חבוש ושוכב במיטת בית החולים. יונתן הקפיד לומר שאת התמונות האלה הוא לא רוצה להראות לי אך לא עשה דבר כדי להסתירן. היה ברור לו ולי שאני רואה אותם. חשתי את הצורך שלו לבדוק עד כמה אני נבהלת ממנו, עד כמה אני שורדת אותו ומכילה את עולמו.
שזירת צילומי החולי מבית החולים לתוך הצגת צילומי ההחלמה והצמיחה של הקקטוסים עוררה בי מחשבות על האופן בו שזורים חלקי אישיותו, איך הפן המחייה והמטפל שזור בפן של החולי והמוות.  כמה קשה לחוות קטבים כאלה. באותה פגישה לא הגבתי פיזית ולא מילולית, הרגשתי משותקת ומוטרדת מאוד.
התוכן המנוגד של האין והיש, הריקנות מול מלאות, הבריאות והצמיחה מול החולי והמוות מילאו את המרחב בינינו ובאו לידי ביטוי באופן ויזואלי בציור הפרח (למעלה ולמטה), ביחסים הלא מילוליים בינינו (יונתן החזיק בחוסר היכולת להעלות רעיון ואני מנגד הוצפתי רעיונות), בתוכן דיבורו (לעבור לספר על חבריו) וגם בעצם הבחירה לעבור למשהו קונקרטי (לצילומים שצילם), מתוך משהו מופשט כמילים (הדיבור על הטיולים עם חבריו).

בפגישה הבאה הוא בחר שני  גווני גירי שמן בצבע חום והחל למלא את שטח התחום על ידי קווי המתאר שצייר במפגש הקודם. הוא מיזג בין הגוונים על ידי מריחת אצבע בהן הוא השקיע מאמץ פיזי רב כדי להגיע לטקסטורה אחידה וחלקה. הוא עבד בשתיקה ובריכוז רב. בטכניקת זו הוא השתמש לאורך כל תהליך ציור הנוף. חשבתי על טכניקת המיזוג, שאולי מבטאת את ניסיונותיו לעשות אינטגרציה בין חלקי נפשו, מעין חקירה פנימית של הנפש. מתוך מחשבה זו הרגשתי צורך לסמן בפניו שהבחנתי בבחירה שלו בפגישה הקודמת להראות לי את הצד הטיפולי והמצמיח שלו (צילומיי הקקטוסים) שמאפיינים אותו יחד עם הצד של החולי, הפחד והמוות. מרגע שהנושא דובר והונח במרחב בינינו, חשתי שרמת החרדה והרצון שלו לחוש שליטה, שהתבטא גם בהתנהגותו בחדר, באופן העבודה ובקשר איתי התמעטו. בסמיכות לכך אני חשתי במקום הרבה יותר בטוח ופחות חסר אונים מולו.

באחת הפגישות, בעודו יוצר הוא החל לספר על תחושותיו הקשות ותוך כדי דבריו הוא לקח גיר שמן שחור וצייר ברפרוף קווים מזוגזגים מעל המשטח הצבוע. נראה היה שהוא עובד מתוך דחף שמוביל אותו והוא אינו לגמרי בשליטה על הנעשה. כשסיים לדבר והסתכל על העבודה הוא נחרד מהתוצאה ואמר:"הצבע השחור שתלטן והנה אני במו ידי הרסתי את העבודה". הוא החל בלחץ רב של אצבעותיו לנסות לטשטש ולהעלים את הסימנים. חשבתי על כמה סימן קטן יכול להיחוות כעוצמתי ולהשתלט על כול מגוון תחושותיו האחרות ובעצם לבטל את כול מה שהתרחש עד כה. הרגשתי צורך להרחיק את העבודה ממנו ולהתבונן בה יחד איתו ממרחק פיזי, כמו שמתבוננים ביצירות אמנות במוזיאון. האם זאת דרכיי הלא מודעות להציג בפניו "תמונת עולם שלמה" מורכבת ורב ממדית?

התבוננו יחד בעבודתו, "השחור נותן לי הרגשה של כשלון, ששוב הרסתי. את יודעת, הצבע השחור שתלטן כמו השחור  שמשתלט לי על החיים, ובגללו אני מאבד את הרצון לחיות". המעבר המהיר שיונתן עשה מהקונקרטי לסימבולי הותיר אותי נפעמת. "אתה יודע אולי צריך בחיים כמו באמנות לפעמים להסתכל מרחוק על הדברים, ואולי גם צריך לתת זמן ולא מיד למצוא פתרון כמו שאתה עושה עכשיו עם העבודה". לרגע קל הוא היישר מבט אלי וחזר לעבוד.  
 

כישלון והרס
באחת הפגישות הבאות הוא השקיע מאמץ פיזי רב בלחיצה על הדף כדי למזג בין גווני הצבע ותוך כדי מאמץ הדף נקרע. יונתן היה המום ומיואש ודיבר שוב על תחושות כשלון והרס. הפעם בעודו מתאר את מצוקתו הוא לקח את העבודה והרחיק אותה כדי להסתכל מרחוק. "אני יודע אני צריך להסתכל מרחוק אולי אני אראה משהו אחר, אבל מה שאני רואה זה רק את הקרע. איך הרסתי עבודה שאני כל כך אוהב ומשקיע בה, אני כשלון, שום דבר אני לא מצליח לתקן". הוא הניח את העבודה על השולחן ואת ראשו עליה. בי עלו מחשבות על הקקטוסים הפגומים שהוא "מתקן". לאחר מספר דקות הוא הרים את הראש והתחיל לשחק עם הקרע בתסכול, פתאום הוא חייך:"יש לי רעיון את יכולה להחזיק לי את התמונה רחוק", לקחתי את העבודה והרחקתי אותה ממנו. "תראי אני יכול להדביק את הקרע ככה, וזה נראה כמו סלעים אמיתיים". הוא לקח את העבודה והדביק את הקרע עם מסקינטייפ מאחור, הוא היה כל כך מרוצה שהוא המשיך לעבוד בטכניקה של קריעה והדבקה באופן יזום ומתוכנן (נספח 3). שוב בא לידי ביטוי הפן האימפולסיבי וההרסני שמתוכו עלה שימוש יוצר ומשקם, שלדעתה של קרמר זוהי הסובלימציה שמתממשת באמנות.

תנודות
בהמשך  ניתן היה שוב ושוב לראות את הלביליות הגדולה ברגשותיו שעלו  מול עבודתו, התנהגות אימפולסיבית שדרכה חווה את פעולותיו כהרסניות, מבלי לחוש שיש דרך חזרה מהן. כדי "לכפר" על תחושה זו ולהרגיע את חרדתו הוא בוחר ומשתמש בטכניקות אמנותיות מגוונות שבכולם הוא משקיע מאמץ פיזי גדול: מחיקת עפרון, מחיקת גירי השמן עם מחק, גירוד הצבע על ידי סרגל מתכת באימפולסיביות ובאגרסיביות , לקיחת עפרון עם מחק והוצאת המחק מבסיס המתכת ובעזרת המתכת לגרד את הצבע, ניסיונות מרובים של טשטוש והעלמת צבע ע"י האצבעות, ובגזירת כול החלק העליון של העבודה מכיוון שלא היה מרוצה מהתוצאה (נספח 4), את החלק העליון שהסיר גזר לחתיכות קטנות מאוד.  במרבית הפעמים נראה שהוא מתקשה להפסיק את העשייה ועצם הפעולה הפרסברטיבית מרגיעה ומפיגה את חרדותיו , או כסובלימציה לדחפיו (כגון הדבקת הקרעים).
בהדרגה יונתן החל לבטא תכנים קונפליקטואלים בצורה ישירה ומילולית, הוא דיבר על  חוסר רצון לחיות ואי יכולת לחשוב על עתידו אל מול רצון להתקדם ולעשות שינוי בחייו.

התלבטות
ליונתן היו לבטים גדולים מה יתרחש בחלק העליון של תמונת הנוף, הוא נע בין הרצון לצייר את ים סוף לבין הרצון לצייר את ים המלח, ואני לא הצלחתי שלא לבקש בליבי שיבחר את ים סוף העשיר בחיים ובצמחיה אל מול ים המוות. לבסוף לאחר ניסיונות אמנותיים רבים ותסכולים אין סופיים הוא הצליח להניח להתלבטויות והתהיות והתחיל לעבוד. התרגשתי לראות את אופן עבודתו, טכניקת מיזוג ומריחת גירי השמן נהפכה ליותר ספונטניות, חופשיות ובכיוונים שונים(נספח 5) נוספו גוונים רבים כגון: כתום, סגול, אדום, ירוק שנטמעו ברקע הכחול. לבסוף הוא החליט שאלה שמים, שמים של שעות בין ערביים. ואני חשבתי שבניגוד לעבודתו הראשונה, ציור הפרח, שבחלקה התחתון יש חלל ריק, חלל שהוא לא ידע איך למלאו, בעבודת האמנות הזאת יש משהו שלם, יש למעלה ויש למטה, יש גם שמים וגם אדמה.

נספח 3 - קרעים, קטע מציור נוף	נספח 4 - קרעים, קטע מציור נוף	נספח 5 - טכניקה ספונטנית וחופשית

הוא הקפיד מדי פעם להרחיק את העבודה ולהתבונן בה מרחוק בליווי מלמול לעצמו: "אני יודע מה תגידי" או "זה מזכיר לך משהו?"  או "אני אחכה אולי זה יראה לי אחרת". חשתי שיונתן החל להפנים את דמותי, אך משהו בי לא נתן לי מנוח,  חשתי התרגשות אך לאחר המפגשים נותרתי עם הרגשה של אי נוחות,ושאלות כגון: האם באמת הוא יוכל ליישם זאת במציאות בה הוא חי?...

במפגש האחרון יונתן עבד ודיבר ללא הפסקה, הוא סיפר שהיה לו לילה מאוד קשה. הוא היה גאה לשתף אותי בכך שהצליח לשלוט בעצמו ולא נתן לרגשות להשתלט עליו. הוא סיפר על תקרית בינו לבין בני משפחתו שהתרחשה בצעקות ובכעס כאשר נאמר לו "שנמאס להם ממנו ושהוא הורס להם את החיים". האשימו אותו במעשה שלטענתו לא עשה. יונתן ביטא רגשות אשמה גדולים כאב ועצב גדול, דיבר על הרגשתו שאין לו מקום בבית ותמיד במקרים כאלה הוא מייחל למות. דיברנו על  הבדידות ותחושת המיותרות ועל החוויה שאומרים  לו שהוא הרסני הוא בתגובה מיד שוקל להרוס את עצמו.
יחד עם זאת יונתן עבד באמנות והתרגש מהרעיון שהוא עומד לסיים את העבודה, הוא היה מאוד מרוצה מהתוצאה ושהוא מתקרב לסיומה, הוא דיבר על תהליך שעבר עם עבודתו ואיך "מבסיס רע יכול לצאת דבר טוב". הוא אמר שאולי זה מה שיהיה איתו לא רק עם האמנות.
באותו ערב יונתן הפנה את תוקפנותו כלפי עצמו וביצע מעשה אובדני.

דיון
הקונפליקט בין חיים ומוות עמד במרכז הטיפול של יונתן.
הניגודים וקונפליקטים הופיעו בצורות שונות האין והיש, ריקנות מול מלאות, חולי מול בריאות, קמילה מול צמיחה, הרסנות מול בנייה. שמעל כול זה מרחף הקונפליקט להיות או לחדול, למות או לחיות.  

כפי שהצגתי אפטר (2001) ואורבך (אפטר ופריודנשטיין 2001) מציינים שבתקופת ההתבגרות יחד עם התעוררות העצמאות של הגוף מתעוררת ונוצרת גם האפשרות לבחירה עצמאית ושליטה. מתוך כך עולה במתבגר ההכרה שחיים ומוות הם עניין של בחירה. בין אם ניסיון מצליח ובין אם לא, ישווה ההתאבדות לייצג מוות בטרם עת, תוך ניסינו של האדם לקחת את השליטה בגורלו מידי הגורל.
קרמר (1980) ציינה שהעשייה האמנותית מייצרת תחושת שליטה, וסובלימציה. ניתן היה לראות שהבחירה והשליטה שאפיינו את תחילת הקשר הטיפולי, התחלפו בדיאלוג ובמיזוג.

כפי שציינתי בחלק התיאורטי  רבים רואים את האישיות כמאופיינת על ידי שיווי משקל בין כוח הרסני לבין כוח בונה. את קונפליקט הפנימי בין דחף החיים הליבידינלי, היצירתי לדחף המוות ההרסני חשף יונתן כבר בתחילת הטיפול כשהציג את צילומי החולי, אל מול צילומי הקקטוסים. נראה כי הוא מכיר בכוח ההרסני שקיים בו ועל ידי הצגתם משאלתו הלא מודעות והמודעת להרס מקבלת תוקף והכרה על ידי. באופן סימבולי יונתן בודק כמה אוכל להכיל את עולמו המקוטב ואולי גם מביע את רצונו לראות בי כדמות מכילה שתשמור ותגן עליו מהעולם, מעצמו.
סגל (1998) מסבירה כי האני מפצל ומשליך את הדחף המוות בפקודת דחף החיים. סימינגטון (2000) מוסיף כי לפי ביון הסטת דחף המוות החוצה על ידי דחף החיים הינה חוסר היכולת לסבול תסכול, שתוצאתו היא פינוי כל התכנים המנטליים הנחווים כבלתי נסבלים. לוונס (1999) מטפלת באמנות, סבורה שהעיסוק ביצירה, באמנות מחייה ומאפשר את המאבק בין יצר הרס לכוח חיים שמתרחש בנפשו של המטופל. שפירא (2005) מרחיבה שעצם נוכחות והביטוי של שני חלקים אלה יחד באמנות יוצר אפקט מרפא ומגבש.

המאבק, הפיצול  והניסיונות כמעט הבלתי פוסקים של יונתן להעלמת חלקים בלתי נסבלים נכחו באופנים שונים בתהליך היצירה. הסטת ציור הפרח הצידה, שימוש רב במחיקת קווי עפרון, ניסיונות טשטוש הצבע השחור, בהשתהות ארוכה וחוסר יכולתו להמשיך לעבוד אל מול תחושות ההרסניות שחווה את עצמו, הרצון לכסות את החלק האחורי "והלא היפה" של העבודה, גזירה וניתוק החלק העליון של העבודה והמשך גזירתם לחלקים קטנים וכמיהתו לזרוק אותם לפח.
כפי שניתן לראות בדוגמאות שהוצגו ישנה לביליות גדולה ברגשותיו של יונתן כלפי העבודה שבעקבותיה באה התנהגות אימפולסיבית. קרמר (1980) סבורה שהאמנות נובעת מדחפים ראשוניים הבאים לידי ביטוי בהתעסקות אימפולסיבית בחומרי אמנות. יש לזכור שניסיון התאבדות ברוב המקרים הוא אימפולסיבי ובא כפתרון לקונפליקט בין אישי חמור (טיאנו 1997). המעשה האובדני מספק הסחת דעת משמעותית ובכך עשוי להפחית רגשות מכאיבים (לינהאן 1993).

הפיצול והסטת החומרים הבלתי נסבלים הופיעו בצורות שונות. באחד המפגשים לא הצלחתי לשחזר שאלה ששאלתי, שום רצף של חשיבה לא הצליח להתגבש , ביון (אצל ירום, 2003) כינה תהליך זה כהתקפה על חיבורי החשיבה. החלקים המפוצלים שהציג, הציפו אותי בתחושות חוסר אונים ובלבול שחדרו למציאות חיי. במהלך אותה תקופה חשתי רגשות דיכוטומיים בין אידיאליזציה ודהוולואציה של עצמי. דרך הזדהות השלכתית, משהו מעולמו הפנימי הפך להיות שלי.
בהסתכלות ממרחק על התהליך אני חשה שזו הייתה דרכו להסיט ולהזיז הצידה את החומר הנפשי המאיים שעלה בנפשו. לדאבוני ניסיונו האובדני התרחש מתוך רצון לשים קץ לתחושות האיומות והבלתי נסבלות שחווה בביתו. יונג (אצל אפטר ופרוידנשטיין, 2001) סבר שאדם עלול במצב של סבל נפשי רב להמר ולסכן את חייו.  

במפגשיי עם יונתן הייתי עדה לאופן שבו עבודת האמנות הפכה להיות המוקד המרכזי להשלכת רגשותיו, והכילה בתוכה את הקונפליקטים והמתח שבאישיותו. רגשותיו הקשים והבלתי נסבלים הפכו להיות נגישים ומוכלים בעבודת האמנות. עבודת האמנות שימשה כאובייקט העברה, וככזאת היא יכלה להיפך לשעיר לעזאזל. על פי שבריאן (אצל דאלי 1995)  "כשעיר לעזאזל, ניתן להיפטר מהטליסמא באמצעות פעולת השמדה, אך ניתן גם לשמרו. שני התהליכים הם היבטים אינטגרלים של התרפיה באמנות". חשתי איך עבודת האמנות החיתה את מאבקו הפנימי בין הרס לחיים, בין כאוס לשליטה והופכת עבור יונתן להיות מוקד של חקירה פנימית של נפשו.

סיכום: במאמר זה חקרתי את נושא האבדנות בגיל ההתבגרות וביטויו בחדר טיפול באמנות.
ייחודו של הטיפול באמנות הוא ביכולתה של עבודת האמנות לשאת ולהכיל את הקונפליקטים והניגודים שמעסיקים את נפשו של המטופל. תהליך יצירת האמנות בדומה לנפש האדם מכיל בתוכו הן את כוחות החיים והן את כוחות ההרס. כמו כן המתבגר עובר ממעורבות פאסיבית למעורבות אקטיבית בחייו בייחוד בבעיית החיים והמוות. מערבותו של המטופל המתבגר בתוך תהליך הטיפול באמנות הוא מרכיב משמעותיי שמתקיים באופן אינטגראלי בטיפול באמנות. כול עשייה יצירתית מחייבת מעורבות פעילה של היוצר, המטופל, ובכך המטופל המתבגר חווה את עצמו אקטיבי, תחושה כה מרכזית בתקופה זו של חייו. בתקופה זו עולה במתבגר צורך עז באינטימיות, שבטיפול באמנות, בדומה לכל טיפול פסיכולוגי, נוצר ומתקיים בתוך הקשר הטיפולי.

הייתי עדה בשימוש באמנות כמקום לפורקן רגשות ודחפים אינסטינקטיביים ראשוניים, כמקום להשלכת התוקפנות וההרסנות, כמקום שמאפשר לדברים להתקיים ולחיות מבלי צורך להיות מובנים ומדוברים.
ככל שהקשר הטיפולי התחזק האמנות החלה לשמש למטופל כמיכל המעדן, משקף ומתקף את הרגשות והדחפים, ושימשה כגשר לעולמו הפנימי שאט אט התבטאו בצורה ישירה ומילולית.
האמנות שימשה כמרחב המחבר בין הרס ובנייה וכמו שנראה ויזואלית בציור הנוף בין שמים וארץ.
ולסיום ארצה לציין שהזעזוע והכאב של המטפל שחרף כל מאמציו לא מונע את הניסיון האובדני. מעלה נושא מורכב וקשה הן מהיבט התיאורטי והן מהיבט האישי.

 ביבליוגרפיה:
אור, א. אמיר, ד. (2005). "בשפה אחרת, תרפיה באמנות – סיפורי טיפול". בן שמן: מודן.
אמיר, ט. (15 נובמבר 2010). "אשפוז פסיכיאטרי של ילדים ונוער, תמונת מצב".  Abliko -  קהילת בריאות הנפש. *
אפטר, א. פרוידנשטיין, א. (2001). "נוער על סף תהום". תל אביב: דיונון- אוניברסיטת תל אביב.
דאלי, ט. ואחרים (1995). "תרפיה באמנות". קרית ביאליק: אח.
טיאנו, ש. (1997). "פסיכיאטריה של הילד והמתבגר". תל אביב: דיונון- אוניברסיטת תל אביב.
ירום, נ. (2003). "ההיסטרי שבי, ההיסטרי שבינינו". אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, דביר.
לוונס, מ. (1999). הפרעות אכילה ושליטה בגוף. טיפול באמצעות תרפיה באמנות. קרית ביאליק: אח.
לינהאן, מ.מארשה. (1993). "הפרעת אישיות גבולית". קרית ביאליק: "אח".
מיליה, ד. (2006). "טיפול באמנות באנשים הפוצעים את עצמם – יצירה אלימה". קרית ביאליק: אח.
נצר, ר. (2004). "מסע אל עצמי". מושב בן שמן: מודן הוצאה לאור בע"מ.
סגל, ח. (1998). "מלאני קליין". תל אביב: עם עובד.
סימינגטון, ג. (2000). "החשיבה הקלינית של וילפרד ביון". תל אביב: תולעת ספרים.
קורץ, ח. (2008). "אבודים בקונפליקט - התאבדות בגיל ההתבגרות". אוניברסיטת חיפה.*

קרמר, א. (1980). ,אמנות כתרפיה לילדים".  דביר: תל-אביב.
שפירא, ג. (2005). "הרס כחומר גלם ליצירה". בתוך: (עורך) דויטש, ח. התבגרות ופגיעה עצמית. ירושלים: מכון סאמיט.

Briggs. S (2002). "Working with adolescents; A contemporay psychodynamic  a pproach". N.Y: Palgrave Macmillan.
Zinn, D. (1979). Hospital treatetment of Adolescent, from Noshpits J. Basic Handbook of child Psychiatry. N.Y, 263-285.
* http://www.abiliko.co.il/index2.php?id=4584&lang=HEB