תרצה כהן - מטפלת באמנות
Tirza88@gmail.com
אספר כאן ברוח הפסיכותרפיה היונגיאנית על סינדרלה שלי - מטופלת ושמה שיראן.
טיפלתי בה באמצעות אמנות במשך שנה. שיראן היא נערה ערבייה בת שש-עשרה שסובלת מחירשות עמוקה. שאר בני משפחתה שומעים. שיראן סובלת גם ממחלה נדירה בשם תסמונת אשר, שבה מתפתח עיוורון הדרגתי שמתחיל בעיוורון לילה, ובהדרגה מצטמצם שדה הראייה עד לעיוורון מוחלט. עקב העיוורון המאיים עברה שיראן ניתוח שתל (אוזן מלאכותית), המאפשר לה לשמוע.
הטיפול שלי ליווה את שיראן בשנה שבה עברה את ניתוח השתל.
שיראן קיבלה טיפול פרטני באמנות במשך שנתיים במסגרת בית הספר. כשהמטפלת יצאה לשנת שבתון, החלפתי אותה וקיבלתי את שיראן לטיפול. בשנה זו נוצרו העבודות שאציג לפניכם.
כמו באגדה, שיראן איבדה את אמה, ואני הייתי ה"אם החורגת הרעה הבולענית" שבתהליך הטיפול הופכת ל"נסיך הגואל ולאם הטובה" המאפשרים את חיבור הניגודים.
שקפת. עבודה של שיראן המציגה, לדעתי, את הצטמצמות שדה הראייה ואת העיוורון המתקרב
הגישה היונגיאנית
על פי הגישה היונגיאנית, התהליך הטיפולי איננו חד-צדדי אלא הדדי במהותו.
הלא-מודע של המטפל וחלקים שונים באישיותו הם שותפים פעילים בתהליך הטיפול. זהו מפגש של שניים ויצירת מרחב משותף.
יונג דימה את המרחב הטיפולי למכל אלכימי המשמש כמקום השראה לעליית תוכני הלא-מודע היצירתי, לאפשרות של מפגש עם הדימויים הפנימיים. העבודה הטיפולית בתוך מכל זה כוללת דמיון פעיל ועבודה סימבולית דרך סמלי החלום, מיתוסים, אגדות ואמנויות. על המטפלים ללמוד על תרבויות שונות, מיתוסים של עמים עתיקים, סיפורים וכל חומר המייצג את הנפש הקולקטיבית. מפגש כזה מרחיב את התפיסה העצמית ואת תפיסת העולם לתפיסה מורכבת הכוללת את ההכרה בקטבים המנוגדים המתקיימים בנפש הלא-מודעת ואת קבלתם כחלקים של שלמות אחת.
לפניכם דימויים מרכזיים בתהליך היצירתי של שיראן:
המכל
המכל הוא שחור, פעור פה, המכל ההורי, ללא שפה המאפשרת תקשורת פנימה והחוצה. ההורים השומעים לא מדברים בשפת החירשים. הלא-מודע השחור, האימהי, הבולעני. האב הנותן את השפה והתודעה המארגנת לא יכול למלא את תפקידו. הפה כמכל ריק - גם הקולות היוצאים ממנו והבאים מתוך הנפש - קולות ללא מילים, היוצאים כזעקה לעולם - אינם נשמעים. קולות הרגש אובדים.
הילדה
הילדה אבודה, בוכייה, מושיטה את ידיה בחשיכה, חשיכה של עיוורון הלילה וחשיכה של עיוורון התודעה שלא יכולה להתפתח. הילדה הקטנה מייצגת אגו קטן. בסיפור של שיראן הילדה בורחת מהעץ בבהלה, נופלת, וכשהיא קמה היא יפה, בריאה ושמחה. זהו ביטוי של ארכיטיפ הגאולה - המשאלה של האדם להיגאל מייסוריו, המופיעה באגדות ובמיתוסים. החירשות יוצרת חסך עצום בחיבור המרפא אל הסיפורים האלו.
העץ
העץ הוא ציר פנימי, אקסיס מונדי, המחבר בין הלא-מודע למודע, בין האגו לעצמי. הגזע -אגו, הענפים והעלים – העצמי. העץ צומח מאדמה, היא האם הגדולה, צומח לשמים המסמלים את האב. העץ הוא מפלצתי, והוא נוצר ממיזוג של שני ארכיטיפים: ארכיטיפ המפלצת, המופיע כארכיטיפ של אם שלילית בולענית, וארכיטיפ העץ.
העץ של שיראן הוא עץ כרות, חשוף, ללא צמיחה וחיים, השורשים שלו חשופים, מנסים להיאחז בקרקע, להתחבר לאם הגדולה.
העץ מושיט ידיים בייאוש ובחוסר אונים. הוא אנושי ובעל שני פיות : אחד עצוב וסגור, מוסווה, והשני מוחצן, פתוח בצעקה. עיניים רבות ממלאות את גופו כפצעים.
פחד וחידלון שולטים.
רקדנית על חוט
הבובה עשויה כך שתוכל להתנועע כאשר מושכים בחוטים. עצם היצירה ויצירת התנועה מאפשרות לשיראן שליטה וחיבור לאנימוס שלה.
פניה של הרקדנית עצובות, נדמה שהיא חשה בלא-מודע את חוטיה הרבים והמגבילים.
שמלתה ירוקה, כסמל לדינמיות ולצמיחה.
השעון
השעון המרקד כסמל לתודעה ולמציאות. שיראן מעולם לא שמעה את מקצב החיים, לא הייתה מחוברת להלמות לבה של אמה, לא מכירה את קולות סביבתה. ניתוח השתל מתקרב, הזמן הוורוד הנשי,האנימה, מתקרב לשעה ה-12, שבה חייה ישתנו. הלא-מודע מציף שאלות קיומיות הקשורות בשמיעה ובעיוורון ועומדות במבחן הזמן. אחרי השעה 12 נוצר חלל ריק. התמצאות בזמן היא מאפיוני השפיות. נראה שגם השפיות בסכנה. האגו עומד להיבלע.
הנעל
הנעל מחברת אל האדמה, מייצבת - אפשר ללכת, להתקדם.
שיראן יצרה בגבס את המגף השחור שלה. היא בנתה מבנה חזק שיכיל את הרגל שלה, שצריכה למצוא את דרכה בחשכה, ויגן עליה. היא צבעה את המכל בחום, צבע האדמה. האם הגדולה בתוכה יצרה מהות כחולה ומהות אדומה. הן יכולות להיות הארכיטיפים הזוגיים והמנוגדים, כמו רגש ומחשבה, אנימה ואנימוס, אם ואב.
כמו סינדרלה, היא השאירה את הנעל אצלי, כדי שאחפשהּ ואצילהּ.
האם הגדולה
עבודת סיום - שיראן מנשקת את דמות החמר, מוסרת לי אותה כאילו מסרה לי תינוקת אהובה, כדי שגם אני אנשק אותה. שתינו מבטאות אהבה, חום, הכלה, קבלה. החמר הוא אדמה, וכמוה הוא מסמל את הכוח האימהי, היסוד, המקור, הים הגדול שממנו צומחת אישיותנו.
בסיום כל חלקי האגדה מתחברים לשלמות אחת: שיראן ואני, מטפלת ומטופלת, שומעת וחירשת, נסיכה ונסיך, אם רעה ואם טובה, גאולה ומוות, אור וחושך...
כולנו נפש אחת השואבת את כוחה מהארכיטיפים החיים בלא-מודע הקולקטיבי.
סיכום
יונג כותב ביומנו: "המיתוס הוא אינדיבידואלי, ובכוחו לבטא את החיים בנאמנות רבה יותר משעושה זאת המדע. המדע פועל במושגים של המצוי והשכיח, ואלה מושגים כלליים מכדי לבטא את המורכבות הסובייקטיבית של חיי היחיד."
יונג ממשיך וכותב ביומנו: "כך קרה שעתה, בשנת השמונים ושלוש לחיי, החלטתי לספר את המיתוס האישי שלי. אוכל רק לדבר ללא כחל וסרק, רק 'לספר את הסיפור'. השאלה איננה האם סיפורי 'אמת'. השאלה היחידה היא האם מה שאספר הוא האגדה של עצמי, האמת שלי."
(יונג, "זיכרונות, חלומות, מחשבות", עמ' 18).
הטיפול באמנות בשיראן, נערה חירשת שהולכת ומתעוורת, אפשר לה לספר את האגדה שלה, את האמת שלה. האמנות והקשר הטיפולי אפשרו לשיראן לחוות את עצמה כגיבורה המתמודדת עם חייה ומנצחת.
כמו סינדרלה, היא נזקקה לקוסמת ולקסם שייגעו בה, ירפאו אותה.
השעה השבועית של הטיפול, החדר המלא בחומרים, היצירה בתוך מרחב טיפולי-אמנותי דומים לקסם האגדה, שבה אני, המטפלת הקוסמת, במגע קל במטה הקסמים שלי נתתי כוח לשיראן להתמודד עם חייה, חיים שהגורל לא האיר להם את פניו. המיתוס של סינדרלה שימש את שיראן כמכל ביטוי סימבולי שדרכו יכלה להציג את סבלה. באמצעות הדימויים של האגדה שיראן יכלה לתקשר עם עצמה ועם העולם, וכך לשפוך מעט אור על גורלה ולהבין את המשמעות העמוקה של קיומה. האמנות נתנה משמעות הנובעת מהרובד של הלא-מודע הקולקטיבי, שהוא הרובד הארכיטיפי של נפשנו.