רינת מצליח
ממתי התחלת להיות מעורבת בפרשת ילדי תימן החטופים ומדוע בחרת לעסוק בה?
אני לא זוכרת בדיוק אבל נדמה לי שעברו כבר שנתיים. התחלתי לעסוק בזה כשפנו אליי מעמותת "אחים וקיימים". הם סיפרו לי שעל הפרוטוקולים של וועדת החקירה הממלכתית הוטל חיסיון למשך 70 שנה, ורצו לפנות לבג"ץ. הצעתי להם לבוא לאולפן ולדבר על זה, אולי אנחנו נצליח בלחץ ציבורי לעשות עוד לפני בג"ץ שינוי. התחלתי לפגוש את האנשים, את האימהות, ונכנסתי לזה לאט לאט. בחרתי לעסוק בפרשה כי חשבתי שיש פה עוול מאוד גדול. הדהים אותי שהנושא הזה לא מטופל. האימהות המבוגרות מאוד נגעו לליבי וחשבתי שמישהו צריך לתת להן פתחון פה ולהקשיב להן. המחשבה שלי היתה שיש פה עוול שצריך לפחות לנסות ולתקן.
מהי לדעתך הסוגיה הבוערת היום ביותר כיום במסגרת הפרשה? על איזה נושא תרצי לדבר בפאנל?
הסוגיה הבוערת היא איך אפשר עכשיו להגיע לפיוס, איך אפשר לסגור את העניין הזה כדי שהוא לא יגרר לעוד שנים רבות. המדינה צריכה להכיר בעוול שנעשה למשפחות. צריך יהיה לתת להן איזשהו פיצוי שקצת יכפר על שנים של הזנחה, זלזול, וחוסר התייחסות. זה הנושא שעליו אדבר בפאנל.
מה לדעתך המהלכים האופרטיביים שעלינו ליישם כציבור כדי לנסות לתקן ולמזער את נזקי הפרשה?
אני לא יודעת אם יש לציבור יש מה לעשות. אני חושבת שמי שצריך לעשות זו הממשלה. הממשלה צריכה להקים וועדה שתטפל בזה, לתת מענה למשפחות. צריך לעזור למשפחות למצוא את הילדים. צריך שיהיה יום זיכרון שבו ילמדו את הפרשה בבתי-ספר.
מהו החזון שאת חותרת להגשים בחייך? כיצד תתרמי לעתיד טוב יותר בישראל?
בתור עיתונאית התפקיד שלי הוא לתת פתחון פה לאנשים שלא מקשיבים להם. בגלל זה בחרתי לעסוק בנושא הזה. יש עוד כמה אנשים כאלה שלא מקשיבים להם, ואני חושבת שזה התפקיד שלנו, לתת להם את המיקרופון שיש לנו, או את המצלמה שיש לנו, כדי לאפשר להם לתת ביטוי לכאב, למצוקה, לתיקון העוול.
שלומי מלכה
אנא הצג את עצמך.
שמי שלומי חתוכה, אני יו״ר עמותת עמר״ם ומשורר.
ממתי התחלת להיות מעורב בפרשת ילדי תימן החטופים ומדוע בחרת לעסוק בה?
התחלתי להיות מעורב בפרשה מהרגע ששמעתי את הסיפור של סבתא שלי. היא ילדה תאומות בבית החולים בפתח תקווה ואחת המטפלות שאלה אותה אם היא מוכנה למסור ילדה אחת לאימוץ. סבתי ענתה בשלילה ולאחר מספר ימים אמרו לה שילדה אחת מתה ושתיקח את זו שנותרה ותלך הביתה. כמובן שלא הייתה גופה ולא תעודת פטירה. גם סבי חזר ללא שום מענה.
שמעתי את הסיפור כשהייתי בן 16 ולאט לאט נהייתי מעורב יותר. התפלאתי כיצד אירוע כזה נותר ללא חקירה. פליאתי עוד גדלה לאחר שנחשפתי לאלפי סיפורים דומים. הבנתי שחלק מהבורות והאדישות של הציבור נובעת מחוסר היכרות עם העדויות הללו.
מהי לדעתך הסוגיה הבוערת ביותר כיום במסגרת הפרשה? על איזה נושא תרצה לדבר בדיון?
היום המודעות הציבורית היא כבר עובדה מוגמרת. נותר מעשה אחד לעשות והוא שהמדינה תכיר בעוול ותעשה הכול על מנת לרפא ולתקן.
מהם לדעתך המהלכים האופרטיביים שעלינו כציבור ליישם כדי לנסות לתקן ולמזער את נזקי הפרשה?
הציבור צריך להבהיר לממשלה שזו אחריותה לתת לכך מענה, ואם לא לראות בה שותפה לפשע.
מהו החזון שאתה חותר להגשים? כיצד אתה מנסה לתרום לעתיד טוב יותר בישראל?
אין לי ספק שהריפוי המתבקש בפרשה זו הוא חלק ממה שהמדינה והחברה הישראלית צריכות לעשות על מנת לרפא את הפצע המדמם. הפצע הזה ממשיך לתת אותותיו באלפי משפחות והקורבנות של פרשה זו.
ד"ר סיגל עוזרי- רוייטברג
אנא הציגי את עצמך.
שמי סיגל עוזרי- רוייטברג, ואני מרצה וחוקרת במכללת סמינר הקיבוצים. מחקרי עוסקים בזיקות שבין תרבות- פוליטיקה וחינוך. עבודת התזה שכתבתי על המחאה הציבורית בפרשת ילדי תימן זכתה בשנת 2005 בפרס הצטיינות של האגודה הסוציולוגית הישראלית. בעבודת הדוקטורט שלי (2013) חקרתי התארגנויות סוציאל-דמוקרטיות במפלגת העבודה הישראלית. במסגרת פוסט-דוקטורט במכון מופ"ת אני חוקרת חינוך על הקשריו התרבותיים-פוליטיים.
ממתי התחלת להיות מעורבת בפרשת ילדי תימן החטופים ומדוע בחרת לעסוק בה?
כאשר פרץ הנושא לתודעה הציבורית באמצע שנות התשעים, הייתי בראשית לימודי לתואר שני באנתרופולוגיה. לפני כן למדתי לתואר ראשון בחוגים סוציולוגיה ואנתרופולוגיה ומדע המדינה, באוניברסיטה העברית בירושלים. הסקרנות שעוררה בי הפרשה, ולא פחות מכך המחאה אודותיה, הייתה עצומה: ברמה האישית, ברמה הפוליטית-חברתית וברמה המחקרית.
ברמה האישית, גיליתי שככל שדרכי המחקרית העמיקה והתארכה לה, כך התקרב נושא המחקר אליי ואל משפחתי הקרובה. ברמה הפוליטית- חברתית, פעילותי כסטודנטית ביחידה למעורבות חברתית של האוניברסיטה העברית ובקרן אייס"ף במהלך שנות התשעים, סיפקה לי היכרות טובה עם השיח המזרחי- ביקורתי ועם סיפורי הדיכוי המעמדי והתרבותי של יוצאי עדות המזרח. אולם החשיפה לפרשת ילדי תימן לימדה אותי לעומק מה היו ההשלכות הפוליטיות הרות האסון של ההתנשאות האתנוצנטריות והגזענות הממוסדת. ההכרות עם נרטיב הנגד של המוחים ועם השיח הסטריאוטיפי שעוגן בדו"חות המדינה הרשמיים העמיקה את תודעתי הביקורתית ואת מחויבותי הפוליטית לעסוק בחינוך פוליטי-ביקורתי. ברמה המחקרית, סיקרנו אותי מופעיה הרדיקליים של המחאה ויחסם המורכב של מנהיגיה כלפי המדינה הציונית כמו גם תגובת המדינה למחאה. תגובת המדינה ותגובותיהם של ארגוני זכויות אדם שונים שפעלו במחוזות 'החברה האזרחית' בישראל ושוחחו עם המוחים בתקופת מחקרי, נראו לי כמתעתעים ורווי סתירות פנימיות. החשיפה לסיפורן הטרגי של המשפחות היה מטלטל. כחוקרת שהורגלה לבחון תופעות חברתיות בעין ביקורתית לא הייתי מסוגלת 'לחקור' את המשפחות עצמן. הבחירה להתמקד במחאה ולא בפרשה היא גם פועל יוצא של הבנה זו. שלל המוטיבציות הללו, סללו, אם כן, את דרכי האישית והמחקרית לעסוק בנושא המחאה אודות פרשת ילדי תימן ולהציב נושא זה, במוקד עבודת התזה שלי לתואר השני.
מהי לדעתך הסוגיה הבוערת ביותר כיום במסגרת הפרשה? על איזה נושא תרצי לדבר בפאנל?
הסוגיה הבוערת שבה ארצה להתמקד היא סוגיית ההכרה בעוולה החברתית והפוליטית שנעשתה בעטיה של פרשה זו. בהקשר זה, ארצה לדבר על חינוך לביקורתיות והאתגרים שניצבים בפנינו כאנשי חינוך, בבואנו ללמד נרטיב נגד זה על צדדיו הגזעניים, המטלטלים והפוליטיים.
מהם לדעתך המהלכים האופרטיביים שעלינו כציבור ליישם כדי לנסות לתקן ולמזער את נזקי הפרשה?
כאזרחים וכאנשי חינוך מחובתנו להכיר, לחשוף וללמד את האופן בו סטריאוטיפים גזעניים, קולוניאליים ואוריינטליים נשזרו בהיסטוריה הציונית ואת העוולות שייצרו אלו בפרשת ילדי תימן. הכרה מעמיקה בפרשה ובהשלכותיה הטראגיות מזמנת בו זמנית, טיפוח של עמדה אמפטית שנותנת 'קול' ובמה לסיפורן הטרגי של קורבנות הפרשה, ואת אימוצה של חשיבה ביקורתית שחושפת ומפרקת את יחסי הכוח, האינטרסים הפוליטיים וההבחנות הבינאריות והסטריאוטיפיות שבבסיס הפרשה והדיבור אודותיה.
מהו החזון שאת חותרת להגשים? כיצד את מנסה לתרום לעתיד טוב יותר בישראל?
שאלה גדולה, אני שואלת את עצמי אותה יום יום ונתלית כאן באילנות גבוהים, כמרטין בובר, המקשר בין תיקון אדם לתיקון עולם, בין חינוך האופי למעשה החינוכי, באומרו כי: "הבא לתקן יתחיל בו בעצמו; הווה אומר, יתחיל, אבל לא יסיים: חייב אדם לצאת לדרכו מעצמו, ולא לכוון את דרכו אל עצמו; מוטל עליו לתפוס את עצמו, אבל חלילה לו שיהא נתפס אל עצמו ויטפל בעצמו". (מרטין בובר, בפרדס החסידות, 1964, 36).