המקבץ
בנה של שרה עוזרי נחטף ממנה עם מיד עם לידתו, בטרם נקרא בשם, בטרם חש מגע אמו. האם בחברה הישראלית פועלים גם היום דפוסים הרסניים של גזענות, אלימות, התנשאות ורמייה? מה אנחנו, כמחנכות ומחנכים לעתיד יכולים לעשות על מנת לשנות זאת? הסיפור המוצג כאן מבוסס על עדות נכדתה של שרה עוזרי, כפי שהיא מובאת בארכיון עמותת עמר"ם
הצירים היו כמכות ברק בגופה של שרה. חולשים על פניה, בתוכה, צורמים בכל עצביה, מרטיטים את נימיה, קופצים בשרירים העייפים. היא תפסה בידה הימנית את מוט הברזל הצונן שלצד מיטת בית החולים וזה התלהט. בידה הימנית אחזה בידו של ישראל בעלה. היד הלכה והאדימה ככל שהאחיזה התהדקה עם התמשכות הצירים.
האולם העמוס בבית החולים היה מואר למשעי. קרני השמש חדרו את החלונות המוקשתים, מציירים טבלאות מדוייקות על רצפת האבן הירושלמית. נדמה היה כאילו הכל על מקומו, מסודר ומחוייך, מבטיח. וילונות תכלכלים הפרידו בין המיטות. מוטות מתכת מרותכים רושתו יחד לשלד מתכתי מבהיק. האחיות התרוצצו ביעילות ובידיהן המולטות הסתירו את מסגרות המתכת בסדינים לבנים, כורכות קצוותיהם וקושרות בחוזקה פן ייפרמו וייחשפו את שמסתתר תחתם.
"לא!" התעקשה שרה "ישראל נשאר".
"גברת, זה לא מקום לבעל, הוא יכול להמתין בחדר ההמתנה", דקלמה שוב האחות בעומדה מאחורי המיילדת. שתיהן כפה אחד פצחו בבליל הנחיות ביורוקרטי ששטף את כל החדר במבטא מזרח אירופאי והיה לשרה זר ומעיק כמעט כמו העברית שטרם נשגרה בלשונה.
"מספיק. אני כאן", אמר לפתע ישראל בקול עמוק והחלטי בעוד עיניו זועקות היסוס.
נדמה היה שאין לצירים סוף ורוחה של שרה כבדה עליה. היא נזכרה בילדה המת שאחזה בידיה לפני כעשור. היא טרם הגיעה אז לשנת חייה השמונה עשרה וכבר הספיקה לגדל עובר תשעה חודשים, ללחוץ את נפשה וגופה עד קו גבול העילפון שלושה ימים, ולמרר בבכי השכול שבעה ימים נוספים. אלה המשיכו להדהד מאז, מזכירים את האכזבה והכאב על ההחמצה, על הילד שיכול היה לעשות, שיכול היה להיות, שיכול לחיות חיים מלאים.
הצירים נדמו כספירה לאחור שאין לה סוף, כטיפוס אל פסגת הר האפופה בעננים ואין לדעת איך יראה סוף המסע. ניכר היה שגם ישראל מתוח עד אין קץ, כקלע בידי אותו הילד שלא בא. הוא רתח על כל אות עברית שיצאה מפיות צוות בית החולים ברהיטות, בקצב מסחרר של מילים רודפות מילים. המשפטים דקרו בלבו על שאין הוא יכול להגן מפניהם על אשתו, השרויה פשוקת רגליים על הסדינים הלבנים המוכתמים בנתזי הדם.
הרגע התארך. בין זעקות היולדות מסביב והמלמולים הסלאביים , נשמעו רק נשימותיה הכבדות של שרה. לצידן כמו רטטה איזו אוושה חרישית של האוויר המתהדק של צוות בית החולים, לבוש החלוקים והסינרים הירקרקים. ישראל עמד בגופיה לבנה, כפוף אל עבר היד ששרה עיקמה בניסיון לחלוק איתו את כאב הלידה.
האחיות החליפו מבט ושבו לעבודתן תוך גלגול עיניים מופגן. על כל שלושים תריסר המעלות שבגלגל העין עבר הגלגול, בלא לפסוח על אחת. שרה חזרה והתאמצה ללחוץ את תקוותה החוצה מרחמה, תוך שהיא מתעלמת ככל יכולתה מן העיקול הקל שבקצה פיה של האחות. לא היה צורך בפישוק נוסף בחדר. שפתי האחות רמזו את מה לשא נאמר: "חיות אדם. בושה".
האוויר הזך של ירושלים חדר אל אולם היולדות דרך הפתחים שבראש הכתלים, נותן לכל האנשים בחדר מרווח נשימה. ישראל חש שאחיזתה של שרה הולכת ומתרפה. הוא שלח מבט בעיניה הכהות, הדומעות, והרגיש את שביקשה. רגע. רק רגע.
הוא משך בכתפיו כאילו מתקשה לבחור בין הרצון להישאר כאן תחת עיניהן הבוחנות של האחיות לבין הפחד שהתעורר בו כשחש שחב לה התנצלות על קיומו. הוא הרפה ממנה, מבין שכל אותה הדקה האחרונה הייתה זו ידו אוחזת בשלה . כל שרצתה היא היה להניח לידה להחליק בחסד היזע והכבידה ולתפוס את מעקה המתכת הסמוך. הוא הרים את רגלו בביישנות, הנחי אותה לפני רגלו השניה ופסע בלב כבד אל חדר ההמתנה.
"ככה זה היה בבית חולים שלכם!" צעק ישראל.
"אדוני, לא יאה כך לצעוק אני אשוב ואומר".
"יה! בטח אני צועק כאן. איפה הבן שלי?".
מנהל בית החולים הביט בישראל בגבות שמוטות משעמום. הוא הגניב תחת שפמו העבות פיהוק קל ואמר "אדון, חודש שלם יום יום אתה מגיע הנה והתשובה אשר בפי אחת היא" כחכח, "אין",
"מה אין? אין כזה דבר אין. איפה הבן שלי?" המשיך צועק בארשת מאדימה, מאובנת, קוצנית. "תגיד לי!"
"הרי הוא מת! נולד חולה ומת."
"משקר! אתם אמרתם לשרה אשתי יש לך כבר חמישה ילדים ברוך השם! זה לא אומר שלא לא מגיע עוד אחד! איפה הילד שלי! שקרים!"
"זאת האמת. ברוך השם שחמישה כבר יש. לא הצלחנו עם השישי וזה קשה. אך אדוני, אל קצה גבול האמפתיה באנו. להתראות", אמר בארשת של בוז . הוא נפנה ממנו והחל פוסע חזרה אל משרדו.
ישראל שלח יד רועדת אל כתפו של מנהל בית החולים והידק אצבעותיו עליו. בטרם הספיק לסובב את המסובב אליו, תפסו בו זוג שומרים מצויידים באקדחים וגררו אותו אל מחוץ לבית החולים. המנהל שלא סב לא יכול היה להבחין בפניו הסדוקים של ישראל. זה הושלך אל כר הדשא המשגשג באחורי המבנה.
"הם הרדימו אותה!", זעק אל קיר אבנים ירושלמיות ,"היא לא ראתה את הילד אף פעם! לא נגעה בו אף פעם! איך לקחתם ילד של אמא שלו!". הוא חש את קולו נסדק, "איפה הבן שלי! תנו לי לקבור את הבן שלי!", הוא קרא ודמעותיו שהמתינו חודש ימים לפורקן, זלגו אל הקרקע, אותה הקרקע בה אולי קבור הילד.
או שמא לא מת. אולי כלל לא היה זה אלא חלום בלהות. אולי אין דבר, אולי הכל בדיה, אולי הכל פרי הדמיון של שרה ושלו והארץ הקדושה אליה נדדו בחירוף נפש היא שביסמה נפשותיהם בחיזיון על משאת נפש. כל התהיות ירדו לטימיון ואיתן גם התקווה לעוד מחזור חיים, לעוד ענף נטוע בקרקע לה כה ייחלו.
ישראל החל צועד אל תחנת האוטובוס, מגולל בראשו את יומם האחרון בתימן, אליה פתאום כמה לשוב. הוא נזכר ברעש מנועי המטוס, בשיערה הצעיר והבריא של שרה מתנודד ברוח קלה, מנחמת, שהבטיחה לשאתם אל המקום המובטח. הוא נזכר בבנו ובתו הצעירים והמפוחדים לצד אמם, סוחבים תיקים גדולים כמידותיהם, אחוזי פחד מהמסע שיקרע אותם מכל שהכירו. בצדק פחדו, חשב עתה. מה הוא המקום הזה? למי הובטח?
לפתע עלה בזכרונו אותו גבר שניגש אל אשתו, הציג עצמו כרופא ישראלי וביקש לטפל בבנם הקט. כשנקראו לעלות אל בטן המטוס מיאן להשיב את התינוק לידיהם. במשך דקות ארוכות מנמקים היו מכאן ומשם, מתרצים ומבטיחים כי יגיע בסיבוב הבא. רק בקושי והשיגוהו חזרה.
עם הגעתם לארץ, שב ונזכר, שוב נלקח לטיפול לחודש ימים במחנה האוהלים הרעוע בו שוכנו. גם אז לא יכלו לראותו, פרט לזמני ההנקות. הוא נזכר בחדווה שבה הייתה שרה יוצאת מן הבית אל המרפאה, ובשברון הלב שפקד אותה בכל פעם שחזרה קרועה מבנה הפעוט. יום אחד, שב ונזכר וכל חלקה בגופו להטה בזעם, נעלם הילד ממיטתו במרפאה ואין איש יודע מה עלה בגורלו.
ההורים המודאגים, אוחזים בשני ילדיהם כבחבל הצלה, רטטו כל הדרך מעין שמר אל באר טוביה, לשם הגיעו למרות הביורוקרטיה והמהתלות. גם שם מנהל לבן פנים מלמל תחת שפם כי מת הילד. רק דקות אחדות מוקדם יותר חזו בו דרך צוהר דחוק והוא חי, מנענע זרועותיו, מחפש מגע אמו. ישראל החל לחוש בעקצוצים בקצות אצבעותיו. מול עיני משפחתו הפך אז את שולחנו של המנהל וזרע הרס וחורבן בחדר. אחרי מסכת צעקות והרופא השיב לו את הילד, מעקם זווית פיו כמו זווית פיה של האחות.
מבולבל ונסער קרע ישראל בצווארון חולצתו, מבקש גאולה מהמחנק, מהשבר. באופק נראתה תחנת האוטובוס אליה הגיע יום יום זה חודש, אחר הפסד חוזר במלחמה המוכרעת מראש. הוא יחזור הביתה בידיים ריקות. הוא יביט בעיניה הנפוחות של שרה, יחליק באין הצלחה, ידו בשערה היבש והפרוע ויתנצל על ששוב לא השיג דבר. שוב הילד הישראלי הבריא שהבטיחו לה הרופאים איננו בסביבה. הוא ישוב וישמע את צעדיהם הקטנים של ילדיו מתרוצצים חזרה אל החדר הסמוך אחר שהסתתרו. מסכיתים לכל מילה, כמהים לדעת מתי יבוא האח הקטן שהבטיחו אמא ואבא. הוא יביט באותן עיניים כבויות, יודעות, צרות, מלאות ייאוש, תשושות., תשושות מעיקולים בזוויות הפה, תשושות ממלמולים תחת שפם, תשושות מניירות עטיפה שמדיפים ניחוח חלב ודבש אך מרוחים מק תאנים וגפן.
ממרחק נראה אוטובוס מתקרב וכל גפיו הוכו חיל. חדוות חייו מתפוגגת לאור הבשורה שנאלץ שוב למסור. כמפקד נופל בדלת ביתו, בקרירות ובמשנה זהירות פן יסדוק בתא המשפחה המבוקע ממילא. האוטובוס קרב ונעצר במקומו. בטרם הספיק לעשות צעד אחד צנח אל הקרקע.
שרה. קליפה מושלכת. עתה היא באותו אולם יולדות שהפך חדר מתים. השמש ממשיכה לצייר טפסים לחתימה על המרצפות, יוקדת בעיניה. אך שרה כבר מזמן אינה מאמינה בה ובחומה. היא עומדת שמוטת ידיים, מאין לה לדעת, וניצבת על יד מיטת המתכת שעתה חשופה לעין כל. על המיטה שלידה מונח גוף אדם שלבו בגד בו. נשבר וכל שטרח לא הועיל. שרה הביטה ישר אל הוילון כשהאחות חשפה את פניו השלוות של ישראל. היא השפילה לשבריר שניה את מבטה וכקפיץ דרוך יישרה אותו חזרה. מבטה כמעט קפוא, רק רעד שריר קל בלחי שמאל העיד על צמרמורת בגבה כמכת ברק קלה. קלה מאלה שפקדו אותה אז באותו החדר, אולי אף באותה המיטה. אז עוד הייתה תקווה כי לא לשווא, כי ההבטחה עוד תבוא על מימושה.
עתה לא הבטחה תבוא ולא תקווה. שערותיה הסומרות באחורי ראשה העידו: נותר רק שווא.