זום-אין לסביבות למידה והוראה בימי ריחוק חברתי
המגיפה העולמית הובילה למעבר האקדמיה כולה להפעלה מקוונת, כאשר המרצה מלמד/ת מהבית סטודנטים/ות שנמצאים/ות לבד במרחבים שלא תוכננו לשמש כסביבת למידה.
במציאות של עבודה מהבית מטשטשים הגבולות אליהם הורגלנו בין המסגרת הפרטית-משפחתית לבין הפעילויות אותן ביצענו טרם המגיפה מחוץ לבית.
מחקר זה בחן כיצד מתוארת וכיצד מעוצבת סביבת העבודה הביתית של מרצים/ות וסטודנטים/ות, כמו גם את המשאבים הייחודיים הנדרשים בעיניהם/ן – פדגוגיים, טכנולוגיים ורגשיים. המחקר התבסס על איסוף נתונים מגוונים (כמותיים ואיכותניים) מכ-300 משתתפים/ות, ובתוכם תמונות של סביבת הלמידה/הוראה הביתית שצולמו על ידי סטודנטים/ות ומרצים/ות. ניתוח הנתונים העלה ממצאים אודות העדפות לגבי הפעלת המצלמה במהלך הלמידה/הוראה מהבית כמו גם לגבי מיומנויות טכנו-פדגוגיות נדרשות בלמידה והוראה בימי ריחוק חברתי.
התערוכה מזמנת התבוננות מפרספקטיבה חדשה אל סביבות הלמידה/הוראה כפי שתועדו על ידי המשתתפים/ות ומאפשרת מיקוד המבט והקשב אל סביבות הלמידה/הוראה הביתיות.
משתתפות.ים: ספיר גלעדי גוברי, אמירה זיאן, תומר אסייג, דפנה טלמון, אופיר סגל, וגדעון אגז'ה.
אוצר: חן שפירא
התערוכה פורשת נקודות מבט ופרספקטיבות של צלמות וצלמים על סביבתם האנושית הקרובה והיא מעוררת מחשבה על סוגיות של ייצוג, על הצגה ומיצוב של נשים בתוך המסגרת של החברה ושל הדמוקרטיה הישראלית, והיא מעלה שאלות על הכלה, גיוון ונראות במרחב הישראלי.
התערוכה מנסה לאתגר את היחס ואת המקום של דימוי האישה בתרבות, במדיה, באמנות ובתקשורת וכן לעורר מחשבה ביחס לזהות, שייכות והזדהות ובמרחב החזותי הישראלי העכשווי. הצילומים מציעים אפשרות של מבט פתוח המתבונן באישה ללא דעות מוקדמות, ללא חשיבה סטריאוטיפית ותופש את הדמות הנשית המצולמת כסובייקטית יחידאית המייצגת את עצמה, לא כדימוי או כמודל, לא כגיבורה או קורבן של סיפור קולקטיבי אלא כגיבורת הסיפור האישי שלה.
