Ovnayim 1900X322

את שנת ההתמחות שלי כמורה לאמנות עשיתי בבית ספר לחינוך מיוחד השייך לבית חולים.

בית הספר מיועד לילדים מגיל 6 עד 18. יש בו ארבע כיתות – צעירים, ביניים ושתי כיתות בוגרים. בכל כיתה בממוצע שישה ילדים. הילדים מתאשפזים מסיבות שונות (הפרעות התנהגות קשות, מצב פסיכוטי, אנורקסיה, דיכאון ועוד). הילדים מגיעים בדרך כלל לתקופה של מספר שבועות עד חודשים, כאשר המטרה היא שיהיו כמה שפחות זמן במחלקה. רוב הילדים מטופלים תרופתית. מלבד זה הם במעקב של רופא, פסיכולוג, טיפול משפחתי, ובדרך כלל מקבלים טיפול יצירתי נוסף (במוזיקה, באמנות, בבע"ח). הילדים לנים במחלקה בבית החולים ובשעות הבוקר יורדים לבית הספר. קיים שיתוף פעולה מלא בין הצוות הרפואי ובין צוות בית הספר, כאשר מטרת בית הספר היא ליצור מסגרת מקבילה לזו שבחוץ, בה הילדים יהיו פעילים ויהיו בעשייה וילמדו להשתלב בה.

הגעתי לעבודה כממלאת מקום של מורה לאמנות שיצאה לחופשת לידה. לימדתי אמנות את כיתות הצעירים (מורה לאמנות נוספת לימדה את כיתות הבוגרים) ובנוסף עבדתי עם הילדים במחלקת דיאליזה ויזמתי פרוייקט של בניית ספסל מחומרים בשימוש חוזר ובטון.

האירוע
כמה חודשים אחרי שהתחלתי לעבוד בבית הספר הכנסתי פעם ראשונה (וזו הייתה גם הפעם האחרונה..) ילדה בשם נועה (שם בדוי) ל"חדר חשיבה". "חדר חשיבה" הנו חדר קטן מצויד במיטה בלבד שמכניסים אליו ילדים במקרים קיצוניים של חציית גבולות, על מנת ליצור עבורם מעין "פסק זמן", הזדמנות לחשוב על התנהגותם והרחקה מגירויים בסביבה שיכולים להקצין את התנהגותם. "חדר החשיבה" נמצא בשטח המחלקה (קומה מעל ביה"ס) צמוד לתחנת האחיות וכך הילד נתון להשגחה מתמדת. בנוסף, המבוגר שהכניס את הילד לחדר מחויב לעלות כל רבע שעה לבדוק מה שלומו ולנהל איתו שיחה על התנהגותו.

נועה, ילדה כבת 12, הגיעה מבית הרוס, סובלת מהפרעה דו-קוטבית - Bipolar Disorder - הידועה גם בשמה הקודם מאניה דפרסיה. זוהי הפרעה נפשית שהחולה בה סובל מתנודות קיצוניות ומחזוריות במצבי הרוח, ללא תלות הכרחית בנסיבות הסביבתיות. כל העובדות האלו לא היו ידועות לי כשנפגשתי איתה בשיעור. גם היום אני מרגישה שאיני יודעת מספיק על ההפרעה הדו קוטבית (בגלל שאני לא מגיעה מחינוך מיוחד וכי לא הרביתי לקרוא אח"כ על ההפרעה וסיבותיה..).

השתדלתי מאד לבנות את השיעורים בצורה מסודרת ומדי פעם גם לקשור אותם לאמן מפורסם ולהראות עבודות שלו. באותו שיעור דיברנו על ציורים ריאליסטיים מרובי פרטים (בשונה מציורים אקספרסיביים של ואן גוך שעליהם עבדנו בשיעורים קודמים). כל ילד בחר ציור והעתיק אותו על גבי נייר פרגמנט ולאחר מכן היה צריך לנסות לדייק גם את הצבעוניות של הציור.

נועה בחרה ציור שהנוף הכללי בו הוא נוף מושלג והיא עבדה יפה מאוד. היא נהנתה מתשומת לבם של הבנים בכיתה ונראה היה שהיא נהנית מסוג מסוים של כוח ושל הצלחה. בשיעור השני של אותה עבודה נועה הצטרפה באמצע השיעור, בגלל שהייתה בטיפול וראתה ששני בנים בכיתה סיימו את עבודתם ועברו למשהו אחר (הכנה לעבודה הבאה שכולם יתחילו ביחד) ומיד רצתה גם היא לעבוד איתם, אך אני לא הסכמתי וביקשתי ממנה להמשיך את העבודה הקודמת. נועה סירבה. ניסיתי לבוא לקראתה ולאפשר לה להמשיך עוד קצת, אפילו לא לסיים, ואז להצטרף לבנים, אך היא סירבה. ניסיתי לדבר איתה ולהגיד לה שתמצא בעצמה כוחות, שתשטוף את הפנים, שאני מוכנה לעזור לה, אך היא סירבה בעקשנות, הניחה את הראש על השולחן ולא חזרה לעבוד עד סוף השיעור. אמרתי לה שלא לעבוד זו בחירה שלה ושהיא יכולה לבחור גם אחרת, ויידעתי אותה שאני מחוייבת לדווח על חוסר עשייה.

בסוף השיעור הגיעה המחנכת לאסוף את הכיתה להפסקה ושאלה איך היה השיעור. אני אמרתי, בנוכחות הילדים, שכולם עבדו יפה, מלבד נועה שהתחילה יפה, אך בהמשך סירבה לשתף פעולה. המחנכת אמרה שהיא תטפל בזה בהמשך ורצתה לעלות עם כולם, אך נועה סירבה והחלה להשתולל ולהפיל דברים מהשולחן. אני עליתי להפסקה עם שאר הילדים והמחנכת נשארה בכיתה עם נועה. בהמשך נאמר לי שנועה המשיכה להתנגד ולהשתולל ולכן הוכנסה ל"חדר חשיבה", גם שם היא סירבה להירגע ו"בילתה" שם זמן ממושך ואף קיבלה זריקת הרגעה.

למחרת היה יום שישי. יום שישי הוא יום רגוע יותר משאר הימים והילדים בוחרים איזו פעילות הם רוצים לעשות. אני הייתי אחראית על הפעילות בתחום האמנות. בתחילת היום פגשתי במקרה את אחת הסייעות שהייתה בחדר אפייה, אשר דיווחה לי שנועה מספרת לכל הילדים שאתמול היא הרביצה לי בשיעור אמנות (כאן רצוי לציין שבאחת הפעמים שבהן ניסיתי לעודד ולעזור לנועה באתי מאחוריה והיא ניסתה להתנער ממני ופגעה בי קלות). ניגשתי לנועה וביקשתי לדבר איתה. אמרתי לה שאני לא מוכנה שהיא תפיץ דברים שאינם אמת, ושהיא צריכה להבין שישנם מספר כללים ברורים שהיא צריכה לכבד בבית הספר ואחד מהם הוא לומר אמת ולכבד את הצוות העובד. נועה הביעה אי אכפתיות ואמרה שהיא תעשה מה שבא לה ותדבר איך שבא לה. רציתי לגשת איתה למנהלת, אך היא לא הייתה באותו יום.

לא ידעתי מה לעשות. הסייעת, שדיברה איתי קודם, אמרה לי שעל דבר כזה יש לעלות ל"חדר חשיבה". אמרתי לנועה שאני אאלץ שוב לעלות אותה ל"חדר חשיבה". היא אמרה שלא אכפת לה ושעדיין תעשה מה שבא לה. העליתי אותה ל"חדר חשיבה". זו הייתה הפעם הראשונה שלי ולא ידעתי מה אני אמורה לעשות. הייתי מבולבלת והרגשתי חסרת אונים. שאלתי את האחות האחראית מה עלי לעשות והיא אמרה בנון שלנטיות שכל רבע שעה אני צריכה לעלות ולראות אם הילדה נרגעה ואם כן - להחזיר אותה לפעילות. במשך היום כולו נכנסתי כל רבע שעה לחדר אך נועה רק צעקה עליי שהיא שונאת אותי ושלא אכפת לה להישאר כל היום כולו בחדר, ושהיא כבר רגילה לכך, פעם זה קרה לה גם בבית... נועה המשיכה להתנגד וסירבה לדבר איתי. לא ידעתי מה עושים. התייעצתי עם המורה האחראית על ימי שישי, אך היא צחקה ואמרה שמעולם לא הכניסה ל"חדר חשיבה" והציעה לי לשאול את אחת הסייעות. שאלתי אותה. היא הסבירה לי, אך עדיין נשארתי נסערת ומבולבלת מאד.

ביום ראשון בבוקר המנהלת ניגשה אליי. היא אמרה לי שעליי בראש וראשונה להתקשר אליה אחרי שמצבים כאלה קורים. אמרתי לה שדיברתי עם החונכת שלי ועם המחנכת של הילדה. כמו כן היא אמרה לי לא "לקחת" את המקרה, שמאפיין התנהגות דו-קוטבית, באופן אישי. "תנסי להיות כמה שיותר בשגרה איתה".

מאוד חששתי מפגישה נוספת עם נועה, אך זה מעולם לא קרה מכיוון שצו בית המשפט שניתן לה הסתיים והיא הוחזרה למוסד ממנו היא באה. אם כי, לדעתי, לא הושג אצלה איזון תרופתי או טיפולי כלשהו.

מחשבות שאחרי...
מה עושים? מתי מעלים ל"חדר חשיבה"? מה הילד משיג כשהוא נמצא ב"חדר חשיבה"? איך ניגשים לילדה שנמצאת ב"התקף" של הפרעה דו-קוטבית? האם יש מילים שיכולות לדבר אליה? או שמרגע שההתקף החל אין מנוס מלתת תרופות? האם אין מנוס מלתת תרופות באופן כללי לחלק מסוים באוכלוסייה?

בדיעבד, אני לא יודעת אם יכולתי לנהוג אחרת. נראה לי שהגבולות שלי הם די גמישים ודווקא כאן (ובכלל בבית הספר הזה?) היה צורך בגבולות מאוד ברורים, ידועים וקבועים. היה (ועדיין) חסר לי ידע על המחלה ועל דרכי התנהלות איתה. יכולתי גם להיות בקיאה יותר בנוהלי "חדר חשיבה" ולהתייחס לאירוע בצורה פחות אישית ויותר עניינית, ולהאמין ולקוות שזה באמת הדבר הנכון לילד באותו הרגע.