אבניים
תיאור המקרה של מיכל שביט נכתב על ידי חמוטל פרת, וראה אור בספר "רואים את הקולות - מורכבות אנושית וחינוכית בבתי הספר מנקודת מבטם של מנהלים" בהוצאת מכון אבניים,2012
"יצאתי כהורה מלווה לטיול עם הכיתה", אומרת אימא של קובי. "מה אגיד לך, כבר ממגרש החנייה מרגישים בהבדל. את יכולה לראות איך הם לבושים – ואיך אנחנו לבושים, איך הם נכנסים לאוטובוס לפי התור – ואיך הילדים שלנו נדחפים, איך הם יושבים במושבים, מדברים בשקט ובנימוס – ואיך החבר'ה שלנו צועקים ומשתוללים. אין מה לעשות, את פשוט רואה את ההבדל! אנחנו שונים, זה לא מתחבר, לא הולך ביחד". אימא של קובי יושבת מולי, בשיחה (אחת מני רבות) שבה אנו דנות בעתידו של קובי בבית הספר. היא רוצה מאוד שהילד שלה יצליח וברור לה שהחינוך הוא המנוף, ושבית הספר הוא המסגרת. איתה, שלא כמו עם חלק מההורים, שכלל לא רואים בבית הספר אמצעי שיקדם את ילדיהם בחברה – לפחות לא צריך להתווכח על העיקרון. קובי הגיע אלינו מבית הספר הממלכתי-דתי ביישוב בכתה ח'. כבר מההתחלה ראינו שיש לו קשיים: הוא לא גילה יכולת כמעט בשום תחום, זיהינו קושי בתפיסה, דלות שפתית – "טעונות טיפוח" אמיתית (במושגים שהשתמשו בהם בעבר). במשך הזמן התברר שיש לו לקות למידה שלא אובחנה מעולם. מתחילת השנה עלתה השאלה: איך מגשרים על פער של שלוש או ארבע שנים בינו לבין יתר התלמידים בכיתה?
היישוב
מקום המדינה היה היישוב שלנו יישוב ספר. היו בו שתי מעברות מנותקות אחת מהשנייה. אחרי 67' התחילו להגיע לכאן משפחות מהעיר הקרובה והוא הפך להיות פרבר עירוני יוקרתי. באמצע שנות השבעים נוצר כאן המושג: "חדשים" ו-"ותיקים". כשמדברים על "ותיקים" – הכוונה היא, בלשון השגורה בפי אנשי המקום (ומבלי לנסות להיצמד לכללי התקינות הפוליטית), לעולים יוצאי כורדיסטן ומרוקו. זה אומר בהכללה: תרבות מזרחית, מסורתית, השכלה נמוכה. פעם המשמעות הייתה גם מעמד סוציו-אקונומי נמוך, אך כיום זה לא בהכרח כך. ה"חדשים" – על פי תפיסת התושבים – בדיוק להיפך כמובן: הם ברובם אשכנזים, אקדמאים, משכילים, בעלי עיסוקים של "צווארון לבן", שמנה וסולתה של החברה. ככל שהיישוב גדל ונבנו בו שכונות חדשות, יוקרתיות יותר – הפער הלך והחריף. הקיטוב והמתח הנובע ממנו, לא מטופלים ברמה הקהילתית. כל אחד חי לעצמו. אין ביישוב חיים קהילתיים, אין גשרים חברתיים. קיימת איבה סמויה משני הצדדים כל הזמן, דעות קדומות, סטריאוטיפים. בקיצור, השתקפות אופיינית של מדינת ישראל של שנות ה-60 .
מערכת החינוך ביישוב
מערכת החינוך הממלכתית ביישוב נחשבת טובה מאוד: גם ביה"ס היסודי, גם התיכון וגם חטיבת הביניים, שאותה אני מנהלת. יש לה סטאטוס גבוה, כמעט כל ילדי היישוב לומדים בה ונעשית בה עבודה באמת טובה, אך גם היא לא מצליחה לגשר על הפערים. מערכת החינוך אמורה להיות אינטגרטיבית ולכן כבר מבית הספר היסודי מסיעים את הילדים מהשכונות החדשות ומהשכונות הוותיקות, כדי שכולם ילמדו בבי"ס אחד. למרות זאת מתקיימים הניכור והקיטוב. אין חיבור בין שני הקטבים, גם לא בגני הילדים. הכיתות מעורבות, אמנם, אבל לא נעשית עבודה על בניית גשרים. הסיבה לכך היא שאף אחד לא מגדיר את הנושא כמשימה חברתית של היישוב. כולם חיים עם זה כי "זאת המציאות".
בנוסף למערכת החינוך הממלכתית יש ביישוב שני בתי ספר שתורמים להחרפת המצב: בית-ספר ממלכתי-דתי כושל מאוד, מהדגם של שנות החמישים: מבני אסבסט, צריפונים, מעט מורים, חוסר טיפוח. רמת לימודים נמוכה ביותר. בעצם צריך היה לסגור אותו, או לדאוג לחינוך ממלכתי-דתי אחר לילדים. בנוסף על כך יש בי"ס חרדי השייך לזרם החינוך של ש"ס, שגם בו הרמה נמוכה מאוד. הילדים שמגיעים לשם הם לא בהכרח דתיים מאוד - הם מסורתיים ובוחרים בבית הספר בעיקר כי הוא קרוב לבית. בשלבים שונים, החל מסוף כיתה ו', הם עוזבים את ביה"ס. ואז הם מגיעים אלינו – לחטיבת הביניים הממלכתית. ושוב – לא כי בית הספר תואם את תפיסת עולמם, אלא כי הוא קרוב לבית. לתלמידים שמגיעים לחטיבה מבתי הספר האלה חסכים עצומים מבחינת רמת הלימודים: אנגלית ברמה אפסית. עברית ומתמטיקה ברמה נמוכה ביותר. לקויות למידה שלא טופלו, ילדי חינוך מיוחד שאיכשהו "שרדו" במשך השנים במערכת מבלי שקיבלו טיפול מתאים. למעשה הם לא עומדים בדרישות המינימום. זוהי שערורייה שהמדינה מאפשרת למצב כזה להתקיים. מגיעים גם בעלי השקפות עולם שאינן תואמות כלל את החינוך הממלכתי, כמו אלה המסרבים שילדיהם ילמדו ערבית, למשל. ואנחנו, בחטיבת הביניים הממלכתית, היחידה ביישוב, חייבים לקלוט את כולם...
בית הספר
אני מנהלת את חטיבת הביניים של היישוב כבר 4 שנים. חטיבת הביניים היא בת 20 שנה. בחמש השנים לפני בואי לכאן החל מצבה להתדרדר והחמיר מאוד. זה התאפיין ברמת אלימות גבוהה מאד בתוך בית הספר ומחוצה לו, בחוסר סדר ומשמעת, בילדים שלא נכנסים לשיעורים, שמתפרעים, במורים שמפחדים להחנות את מכוניותיהם ליד בית הספר, בהישגים נמוכים. הייתה תחושה של כאוס. כל מי שרק יכול היה חיפש את הדרך לברוח וללמוד במקומות אחרים. המושג הרווח היה "לשרוד את חטיבת הביניים" כדי להגיע לתיכון – שהיה טוב. היום בית הספר הוא מקום אחר לגמרי. יש ביקוש עצום לבוא ללמוד כאן. אנשים מזייפים כתובות לשם כך. בית הספר כה גדול ומבוקש עד כי אנחנו פשוט "קורסים" – השנה לומדים בו כבר למעלה מאלף תלמידים ביותר משלושים כיתות, במבנה שהותאם ל 600 - 650. הצפיפות קשה מאוד, המצב כמעט בלתי אפשרי. חוץ מזה יש לנו 4 כיתות לחינוך מיוחד, עם 50 תלמידים. בנוסף יש בבית הספר למעלה מ – 120 ילדי שילוב... הכל כאן ב"מסות גדולות". צוות המורים הוא קטן יחסית למספרים אלה ולא מספיק. תמונת המצב בבית הספר, כפי שאני רואה אותה, כמו ביישוב כולו, היא של קיטוב, יותר מאשר של הטרוגניות. המתחים בין אשכנזים למזרחיים ניכרים. עניין שבשגרה הוא לשמוע ילד בכיתה ז' אומר: "אתה כורדי שלם? חצי כורדי? כורדי טהור?" – אלה המושגים שמשתמשים בהם. המפגש בכיתה ז' הוא מאוד טעון, למרות שהילדים באים מבתי-ספר אינטגרטיביים. במבחני מיפוי שאנחנו עושים בתחילת כיתה ז' בהבעה ובלשון עברית אפשר ממש לראות: 50% מהתלמידים טובים מאוד ומצוינים. ובין 11%-15% הם כמעט אנאלפביתים, טעוני טיפוח כבדים מאוד, תלמידים שלא יתקבלו אפילו לכיתות אתגר בעתיד. ארבעים האחוזים באמצע מתחלקים בין תלמידים טובים, פחות טובים, בינוניים וכו'. העקומות אצלנו ממש הפוכות מהמקובל. בדרך כלל ניתן לזהות מתאם בין הנתונים האלה לבין השתייכות התלמידים לקבוצת ה"ותיקים" או ה"חדשים". רואים זאת על פני השטח, מרגישים ברגע שנכנסים לכיתה. זה לא מצב שאפשר להישאר אדישים אליו. לכן לקחתי את הנושא כמשימה חברתית של בית הספר, והיום הנושא מדובר יותר. אני מנסה לרתום למשימה גם את ההורים, את ועד ההורים, אבל הם לא רוצים לקחת חלק. התקווה היחידה לשינוי היא העבודה עם הילדים.
איך אנחנו מתמודדים עם הבעיה בבית הספר?
מעל שולחני תלויה האימרה של הרבי מקוצק: "אין דבר יותר בלתי שווה מטיפול שווה בבלתי שווים". אני מאמינה שהיום צריך למצוא דרכים להתמודד עם ההטרוגניות במערכת. הצורך בכך הוא קודם כל, חינוכי: אנשים שונים צריכים דברים שונים. הצורך הוא גם מעשי: כמעט אי אפשר ללמד בכיתה שיש בה ילדים בעלי נתונים מגוונים כל כך. הקושי הוא ביישום – הסיבוך של המערכת, העלות. קיים גם קושי של אנשים להתגמש. צריך לבנות מערכות דיפרנציאליות בתוך בית הספר ולחפש כל הזמן חתכים שונים, לפי נושאי לימוד, לפי דרכי למידה ועוד. להגמיש את מערכת בית הספר לטובת הילדים, ולא ליצור מסגרת אחת שכולם צריכים להתיישר לפיה. וכך אנו עושים, למרות שזה מאוד מסובך, מורכב וקשה, גם בגלל המספר העצום של התלמידים. המשימה שלנו היא לא לעבוד במסות, כל הזמן לחלק ליחידות עבודה קטנות, לצמצם את הניכור ולהגיע לכך שכל ילד ירגיש ששומעים ורואים אותו. רק במסגרות כאלה – קטנות, עתירות משאבים, עם אנשי הצוות הטובים ביותר, שמאפשרות עבודה צמודה עם המשפחה, עם הקהילה ועם הילדים מגיל צעיר מאוד – אפשר להצליח. המטרה היא שכל ילד יקבל מענה טוב יותר לצרכים שלו, וגם לקיים חזון חברתי של חברה שוויונית יותר, מחוברת יותר, שבה יש לכל אחד אחריות וקשר עם מי שגר לידו, לשותפיו בקהילה.
של מי האחריות, בעצם?
האחריות למצב היא בוודאי של המדינה, אבל המדינה התנערה זה מכבר מהמחויבות שלה. אפילו אחיות אין בבית הספר. לרשות המקומית יש כמובן אחריות. אבל היא עצמה מנוהלת על ידי חשב מלווה, ויש לה יכולת קטנה לעזור או להשפיע. גם ההורים נושאים ודאי באחריות: איך יתכן ששולחים ילד לבית הספר ובמשך שמונה שנים הילד לא מתקדם כלל, והם לא עושים דבר בנדון? וכמובן, האחריות מוטלת עלינו. הבעיה היא שאנחנו מקבלים את הילדים בשלב מאד מאוחר. את כל ההתערבויות צריך היה לעשות בגיל הצעיר.
בחזרה לסיפור של קובי
מאז שקובי הגיע לבית הספר בכיתה ח' גייסנו משאבים רבים כדי לסייע לו, הכוללים איבחון, קשר עם הבית, עם היועצת, עבודה פרטנית של המחנכת ועוד. בשליש האחרון של כתה ח' הגיע קובי ל"ועדת זכאות", המיועדת לבחון זכאות של ילדים לקויי למידה לקבלת שעות מ"סל שילוב". דיברנו קצת וקובי אמר שהיה רוצה לעבור כיתה. "זו כיתה של אשכנזים ואני ממש לא מסתדר. אין לנו שפה משותפת, אנחנו לא מדברים, אני רוצה לעבור לכיתה אחרת". הוא לא לבד שם, יש בכיתה עוד שניים-שלושה מהקבוצה החברתית שלו. אבל בתחושתו – "כיתה של אשכנזים". הוא לא ידע להגיד לאיזו כיתה הוא רוצה לעבור, כי כולן דומות מבחינת ההרכב החברתי, והתקשה להסביר מה מפריע לו בכיתה. אמו נחלצה לעזרתו, ותיארה את חוויותיה מהטיול הכיתתי: "אפילו אני הרגשתי זרה, לא היה לי עם מי להתחבר, עם מי לדבר, אני מבינה מה הוא אומר...". במהלך השיחה הגענו לכך שפתרון אפשרי הוא שהילד יופנה ל"ועדת השמה" לכיתת חינוך מיוחד: כיתה קטנה עם ילדים אחרים ומסגרת חברתית אחרת. אני יודעת: התוצאה תהיה תיוג הילד, הנצחת המצב שלו, השלמה עם המצב. אך מצד שני – הפערים הם באמת עצומים. לא רק הלימודיים – גם התרבותיים. צפיתי כמה פעמים בכיתה של קובי והתרשמתי שקובי חווה שוב ושוב תסכול ונחיתות, ויוצא מהשיעורים במצב נמוך יותר מזה שבו נכנס אליהם. לסוגיה יש גם היבט כלכלי, שאותו הבינה האם מהר מאוד: אם קובי יכנס למערך החינוך המיוחד – הוא יזכה למסלול 07 ולחינוך מיוחד חינם עד סוף י"ב, בעוד שהמשך לימודיו בכתה רגילה, על המסלולים המיוחדים, ההקבצות, ההעשרות והשיעורים הפרטיים - יהיה כרוך בעלויות כספיות גם למשפחה.
קיבלתי החלטה. הרי באווירה הזו, כשכך מרגישה האם – הילד לא יצליח. גם אם נשקיע בו את כל המשאבים האפשריים, כפי שעשינו עד כה – הוא לא יעשה בהם שימוש. זו החברה שהוא חי בה, ממנה בא ולשם חוזר. ביום ראשון תתכנס ועדת ההשמה לחינוך מיוחד, ואני כמעט בטוחה שהוא יעבור.