אבניים
בית ספר א' הינו בית ספר לחינוך מיוחד, על אזורי, המיועד לתלמידים בעלי פיגור שכלי בינוני עד קשה. בבית הספר לומדים תלמידים מגיל 6 עד גיל 21. בבית ספר 8 כיתות אם, לכל כיתה מורה וסייעת, בכל כיתה בין 6 ל-8 תלמידים. החלוקה והשיבוץ של התלמידים בכיתות הוא על פי חתך גילאי ועל פי רמת תפקוד. לכל תלמיד נבנית תכנית לימודים אישית (תל"א) שמטרתה פיתוח יכולות, שיקום והכנה לקראת שילוב בחברה. הפיכת התלמיד לבוגר עצמאי ככל הניתן ודאגה לשיפור איכות חייו למרות מגבלותיו.
אחרי שעות הלימודים פועל בבית הספר מרכז טיפולי (מט"א) עד השעה 18:00. הילדים לומדים לאורך כל השנה למעט חול המועד פסח ועשרה ימים בסוף אוגוסט. בבית הספר עובד צוות רב תחומי ורב מקצועי: צוות חינוכי: מחנכות, סייעות, מורים מקצועיים צוות רפואי: רופאת ילדים, רופאה פסיכיאטרית צוות פרה רפואי: פיסיותרפיסטית, קלינאית תקשורת, ריפוי בעיסוק טיפול והתערבות רגשית: טיפול בתנועה, טיפול באומנות, ביבליותרפיה, טיפול בבעלי חיים, טיפול במוסיקה. יועצת, פסיכולוגית, עובדת סוציאלית. צוותי העבודה הפעילים: צוות מסייע, צוות מוביל, צוות מחנכות, צוות סייעות, צוות פרה רפואיים, מליאה. העקרונות המובילים את העבודה בבית הספר: * יצירת סביבה מתאימה, בה כל תלמיד יכול לפתח את היכולות והכישורים שלו. * קיום מרכזי למידה לתחומי תפקוד שונים בהם הילדים לומדים בנוסף לכיתות האם. * תקשורת תומכת וחליפית לילדים עם קשיי שפה ודיבור כדי לאפשר ביטוי מקסימאלי ותקשורת עם הסביבה. שימוש באמצעים טכנולוגיים חדישים. * פיתוח מערכת פנימית של ערכים שתוביל למודעות עצמית ולהגשמת רצונות אישיים ושאיפות. * התנסויות המפתחות הכרה בקשיים ובכך שנתן לשנות ולשפר חלק מהדברים (וחלק ללמוד לקבל). * טיפוח קשר עם ההורים ועידוד מעורבות שלהם בכל תחום, שיתוף הורים בקבלת החלטות. * השתלבות בקהילה במוסדות מהגיל הרך ועד צה"ל * תכנית עבודה ייחודית, מותאמת, מדורגת, עקבית, ושיטתית לכל תלמיד.
הגעתי עם שחר לבית הספר שלי. אני אוהבת לנשום את בית הספר מתעורר. כבר ישבתי עם אב הבית ושתינו קפה לאחר שהתפלל. המזכירה מגיעה, מסמנת לי שיש לה עוד תלונה על אב הבית, אתמול הוא אמר לה שלום עם הגב והיום הוא שאב את העלים עם המפוח, ברעש נוראי, בדיוק כשהיא דיברה בשוודית עם אחיה בשטוקהולם.
עוד מעט תגיע המרפאה בעיסוק לספר לי על עבודת המסטר שלה ונחשוב איך להציג זאת במליאת בית הספר. היא רוצה להתייעץ איתי איך להדריך מורה ערבייה בצוות שלנו שמכינה לכיתה פעילות על עץ אשוח לקראת חנוכה. הרי אנחנו רוצים ללמד גם על תמר ועל זית. איך לשלב בין שלוש דתות בנוסף לדתיים וחילוניים.
המחנכת של כיתת רקיע תבוא לישיבה גדולה על ילדה צובטת ומכסחת. מוחמד פוחד פחד מוות מהילדה הזאת. אמא שלו גם כן מורה ויודעת איך צריך לשמור עליו ומה קורה בכיתה של הבן שלה. אתמול המחנכת הייתה בקורס ניהול והיום משנסת מותניים ועוזרת לי לארגן את הישיבה. שלושה רופאים יושבים בישיבה ועוד שמונה אנשים ממקצועות שונים. מדברים על ילדה ששוקלת בקושי חמישה עשר קילוגרם ומסכנת את החברות, החברים ואת עצמה. ההורים יושבים בינינו ואני מנסה להיות קשובה למצוקתם. הם כבר חזרו לדת, רצו לכל גורו אפשרי ועדיין קשה. העירייה שלהם סומכת עלי: העבירה אלינו את התלמידה, מלווה בדוחות המעידים על מורכבות גבוהה מבחינה רפואית, התנהגותית, לימודית ורגשית, והוראה רפואית חד משמעית שהילדה חייבת להיות מלווה בחונכת צמודה. מההוראה הרפואית התעלמו, כמו גם מפניותיי החוזרות, ועכשיו תפוח האדמה הלוהט אצלי והם – "פטורים".
הרופא המדבר במבטא אנגלוסקסי מנסה לנהל את הישיבה. זאת ההבחנה: מרדנות, התנגדות... הרופאה במבטא הבולגרי מצטנעת ואת ההצעה היחידה שהיא הציעה הוא דחה. הרופאה השלישית במבטא רוסי מודאגת ומוסיפה עוד ועוד בדיקות. המחנכת במבטא ארגנטינאי כבד מבקשת הצלה מכולם והיא אומרת, איך מסיימים יום בלי נפגעים. יתר חברי הצוות מצטרפים לשיחה ואני מנסה לסכם ולכסות את כל צבעי הקשת.
בשער מגיעה המורה המתולתלת בכמעט שעה איחור וכרגיל עם תרוץ עלוב. הרכבת ירדה מהפסים, הכלב היה צמא, האוטו לא התניע . היא הגיעה אלינו לפני שש שנים בתור קרובת משפחה של מישהו מהצוות. אי אפשר לשפר אך גם אי אפשר לפטר. מסע ארוך שנגמר ברגל שבורה ופרישה מוקדמת.
בצהריים חשבתי להספיק עוד משהו. הזמנתי את הסייעות עם ה'ברוגז' הרועם ואת הצוות המסייע. הפסיכולוגית ישבה ליד המחשב. היועצת התחילה לעבוד השנה ויש בה המון תקווה ואופטימיות לגשר. היום נחתום חוזה שלום. השיחה התנהלה כמו בין תגרניות בשוק. אני מנסה לפתוח והסייעות סוגרות, אנחנו מנסות להראות חלופות והסייעת מצמצמת לאפשרות אחת בלבד. אפילו שלום ובוקר טוב היא לא תגיד. אנחנו לא מקשיבות לצד שלה, אנחנו לא מגינות עליה. האשמות מתעופפות ושפת הזאב שולטת (ולא שפת הג'ירף עליה ממליץ דר' רוזנברג).
ההתבצרות הולכת וגדלה וכבר קמה מחדש חומת ברלין.
בחזרה לישיבת הצוות
לילדה שאנחנו מדברים עליה יש בעיות בריאות רבות: בעיות אורתופדיות, בעיות ראיה, נשימה ועוד, וסיכונים בעקבות כך. בנוסף יש לה בעיות התנהגות המתבטאות באלימות, בתוקפנות, במעבר חד מחיבה לתקיפה והתנהגות לא צפויה, פערים בין רמת דיבור וחשיבה גבוהה בכיתה שאינם מתמצים בשל קשייה. הוריה עולים מרוסיה. האב ספר, האם עקרת בית. הם פועלים בלי סוף למען הילדה: מנהלים לוח בדיקות רפואיות קפדני, רוכשים אביזרים ספורטיביים מותאמים ויקרים, מגיעים מדי יום לבית הספר. יש לה גם אח ואחות צעירים יותר, שצריך לשמור עליהם מפניה.
מטרת הישיבה, מבחינתי, היא לחזק את הצוות החינוכי והצוות הטיפולי כדי שישרוד את התוקפנות של הילדה ואת החשש העצום לבריאותה וקיומה, לשמור על המוטיבציה והאמונה של כולם כדי שיוכלו לטפל בילדה, לקדמה ולהכילה, לתת הרגשה של משמעות ושליחות גם לגבי מצבי ייאוש וחוסר אונים. להציע התערבויות ולדון בסיכוי שלהן וביעילותן. להכיל את הרגשות וחוסר האונים של הצוות, להפוך חוסר אונים להתמודדות, "לארגז כלים". כל אחד מהנוכחים אמור לתאר את הילדה על סמך היכרותו, להציע דרכי פעולה והתערבות, להתייחס בתכנון גם לתכנית המקצועית של פרופסיות מקבילות. תפקידי - לדאוג לדיון שיהיו בו הקשבה רבה, מיקוד בנושא, כבוד לעמיתים, להורים ולילדה. לדאוג שיהיה מיצוי של היבטים ונקודות מבט, ריבוי פרשנויות, סיעור מוחות על דרכי פעולה, תאום וחיבור של ההצעות לתכנית משולבת עם פעולות אופרטיביות, תפוקות, לוחות זמנים, אחראים לביצוע, תכנית מעקב, תכנון ותאום המפגש הרחב הבא שתוכנן לשלושה שבועות לאחר הפגישה.
בישיבה עצמה כולם השתדלו, ובמיוחד כלפי ההורים. חילקתי לכולם את הסיכום שהכנתי, שבו תיאור מצטבר מתחילת השנה של הכוחות, הקשיים ודרכי פעולה שננקטו (ביקור בית אצל המשפחה, שהיה מועיל ומקרב; ביקור מקדים של צוות הכיתה אצל הפסיכיאטר של שניידר, שלא צלח; ישיבה מוקדמת עם הפסיכיאטרית של בית הספר, שקידמה מאד; עריכת תצפיות מובנות ומודרכות על הילדה; הדרכת המחנכת וצוות הכיתה על ידי פסיכולוגית ועל ידי צוות מסייע; הכנסת כוחות עזר לכיתה שעבדו עם הילדה). אחר כך שלחתי לכל המשתתפים פרוטוקול מפורט של הישיבה, שיהיה נקודת מוצא לישיבה הבאה.
שאלתי:
איך מחברים צוות רחב כל כך, שמתקיימת בו שונות כה רבה של תחומי דעת, מקצועות, רמת השכלה, תרבויות, גישות, דעות ועמדות? איך מגשרים בין סתירות וקונפליקטים? איך שומרים על תחושת ערך עצמי וכבוד של כל השותפים לאורך המסע הזה? איך מתרגמים הכל לתפוקות: לתכנית פעולה מעשית, אופרטיבית, שיש בה אינטגרציה של גישות, שיש לה ביטוי בתכנית הכיתתית ובתכנית האישית, שיש לה אחראים, לוחות זמנים, כלי בדיקה ומעקב?