אבניים
אני מורה חדשה בשנת ההוראה השנייה שלי. בשנה האחרונה חינכתי כיתה ח’ בבית ספר דתי בעיר גדולה. ביה”ס ממוקם במקום שבו האוכלוסייה היא משכבה סוציו-אקונומית נמוכה ומספר התלמידים עם ליקויי למידה למיניהן הוא גדול יחסית.
רן
אל יכולותיו הנמוכות של רן התוועדתי עוד לפני שראיתי אותו לראשונה.
היועצת תיארה בפניי את תלמידי הכיתה. רן צויר כתלמיד חלש אשר קיבל ציון נמוך במיוחד במבחני הIQ השונים.
“רן זקוק לכיתה מקדמת” אמרה לי היועצת באופן החלטי. “אנחנו נגיש אותו לוועדת השמה השנה”.
הובהר לי כי לא מצופה ממני לנסות לקדם את רן ולשפר את הישגיו. היועצת נתנה לי טבלת התאמות עבור רן שכללה הפחתת משימות, השלמה בע”פ ועוד, אך סייגה זאת מיד ואמרה כי היא יודעת שלמורים יש עומס רב והיא לא באמת מצפה שרן יקבל בכל מבחן את כל ההתאמות המגיעות לו.
למפגש שקבעתי לפני תחילת השנה הגיעו רן ואמו. עוד לפני שהספקנו לדבר בקשה אמו של רן לדבר איתי ביחידות. היא הציגה בפני את קשייו של רן ואת חוסר האונים שלה. היא לא מצליחה לשכנע אותו לשבת וללמוד כמו שצריך. היא יודעת שהוא מועמד לוועדת השמה וחוששת מהבאות. אמרתי כי עוד לא הזדמן לי להכיר מקרוב את יכולותיו של רן, ולכן קבענו לדבר לאחר תחילת שנה”ל.
בשיחה ובמהלך החודשים הראשונים של השנה אני מגלה נער נעים הליכות, ביישן, שלא מודע בכל מאת האחוזים לקשיים הרבים שיש לו.
אני מתגייסת לספק לו את כל ההתאמות המגיעות לו בכדי שיוכל להגיע להישגים מקסימליים. רן ניגש למבחנים ובד”כ לא מצליח לעבור ללא ההשלמה בע”פ, אך לאחר ההשלמה הוא מצליח להגיע לציון “עובר”.
רן ואמו אסירי תודה על ההזדמנות שאני נותנת לו, אך אני עדין חשה שאינני מצליחה להביא את רן ללמידה מיטבית ולהצלחה שהוא באמת יכול להגיע אליה. אני מרגישה שהייתי צריכה לבנות לו תכנית לימודים מותאמת עם מטרות מוגדרות, אך אני לא מספיקה לעשות זאת.
בנוסף, לרן מגיעות מספר שעות תגבור, אך המורה להוראה מתקנת, האחראית על התגבורים, יצאה לחופשת לידה מוארכת ואין מי שממלא את מקומה. רן לא זוכה לתגבורים להם הוא זכאי ואני מרגישה שלא ניתנת לו הזדמנות שווה.
הוועדה הבית ספרית
לקראת תחילת המחצית השנייה ניגשת אלי היועצת עם ערימת דפים. “עליך למלא דוח על רן ותפקודו הלימודי. אנחנו מגישים אותו לוועדה אחרי פסח”. אני ממלאת את הדוח, וההורים של רן מוזמנים לוועדה פנימית מקדימה בה נוכחות מדריכת מת”י מטעם משרד החינוך, המנהלת, היועצת, המחנכת, ההורים והתלמיד. 4 תלמידים שלי מועמדים לוועדת ההשמה. אנחנו מתחילים להכניס את ההורים והתלמידים אחד אחרי השני. המטרה ברורה – עלינו לשכנע את ההורים והתלמיד שהמעבר לכיתה מקדמת הוא הדבר הנכון עבורם. השיחות מסתיימות באיחולי הצלחה.
אף הורה או תלמיד לא מתנגדים באופן אקטיבי לקיומה של ועדת השמה. כך גם רן והוריו. יותר מכך, רן עצמו מעיד על הקשיים הרבים שלו ומסכים לגמרי עם ההצעה למעבר לכיתה המקדמת. התחושה היא שהוועדה החליטה עוד לפני הדיון, וכי לא היה לאף אחד כוח אמיתי לשנות משהו בהחלטה.
אני מרגישה שאני משתפת פעולה עם מטרות הוועדה וכי אינני נלחמת על תלמידי כפי שהייתי אמורה. בסופו של דבר, לאחר התייעצות עם היועצת ומדריכת מת”י אני מציעה להגיש את רן למסלול 07 – מסלול שבו התלמיד יכול להישאר בכיתה המקורית ולקבל שעות תגבור רבות יותר. רן ומשפחתו שמחים מאוד על הרעיון. במקביל מתחיל רן לקבל את התגבורים שהגיעו לו מתחילת השנה. אני מרגישה שזה מעט מדי, מאוחר מדי. המורה להוראה מתקנת מציינת בפני כי מבין 4 הילדים המועמדים לוועדת השמה הוא בעל יכולות גבוהות יחסית. היא מאמינה בו.
ועדת ההשמה
בשבועות שלפני ועדת ההשמה אני מוצאת עצמי מוטרדת מאוד. אני מרגישה שהמשחק מכור מראש. לא הצלחתי להביא את רן למיצוי יכולותיו. אני גם חוששת מתגובת הוועדה. מכינה את עצמי לשאלות קשות לגבי העובדה שלא עשיתי מספיק למענו.
יום הוועדה מגיע. אנו נכנסים ומציגים את רן. אני משבחת אותו ומסבירה כי אנו מעוניינים שימשיך בביה”ס שלנו במסגרת של שילוב מכיוון שרן הוכיח כי כאשר הוא מקבל את ההכוונה הנכונה הוא מצליח.
נציגת משרד החינוך מסתכלת על התעודה שלו וכועסת מאוד. היא מבקשת מרן לצאת מהחדר ומתנפלת עלי ועל היועצת. לוקח לי זמן להבין את טענותיה מכיוון שהיא מאוד אגרסיבית. היא לא מבינה מדוע אנחנו לא מאפשרים לילד עם יכולות כה נמוכות לקבל כיתה מקדמת. מדוע אנחנו מתעקשים להשאירו במסגרת רגילה.
גם הפסיכולוג ויו”ר הוועדה מצטרפים לדבריה. הם טוענים שהצגתו של רן כילד עם יכולות ומוטיבציה היא הטעייה וחוסר שקיפות כלפי הוועדה.
גם הפעם אני מרגישה שאין לי דרך להשפיע על ההחלטה שנקבעה מראש: רן ילמד בכיתה המקדמת. אני מתקוממת כנגד ההחלטה אך ידי כבולות.
האם מביעה התמרמרות רבה, ומבטאת את חששה מכך שרן יושפע לרעה בכיתה מקדמת. בתגובה ממליצה נציגת ההורים על פנייה לועדת ערר.
ועדת הערר
האמת שאני מגיעה לוועדת הערר בתחושה סקפטית. אמנם הוזמנתי, אבל הניסיון לימד אותי שיכולתי להשפיע על המהלך היא שולית.
הוועדה מקשיבה לדברי האם, שחוזרת ומבטאת את חששה מכך שרן יושפע לרעה בכיתה המקדמת. גם אני חוזרת על הרגשתי שעדיין לא מוצו כל האפשרויות של רן בהשתלבות בכתת האם. אני גם מציינת את מעורבות ההורים שמגבירה את המוטיבציה שלו, מאז ועדת ההשמה ועד כה, גם אם אין עדיין שיפור משמעותי בציוניו.
שוב אני נתקלת בשאלות הבהרה לוחצות של צוות ועדת הערר.
הפסיכולוגית מדווחת על תפקוד קוגניטיבי נמוך, המפקחת על החינוך המיוחד מציגה את היתרונות הבולטים של כיתה מקדמת על פני חינוך רגיל. מוזכר המחיר שהילד עלול לשלם, ונציגת ההורים מנסה אף היא לשכנע. אך הפעם, האם חוזרת ומדברת על ההתגייסות שלהם כהורים, על החרדה של רן מהשינוי הצפוי. גם רן מביע את דעתו.
והפעם נראים סימני התרככות.
בסופו של דבר הוועדה מחליטה כי היא תאפשר לרן שנה נוספת במסגרת רגילה עם שעות שילוב, אך זאת לא בגלל שהם מאמינים ביכולותיו, אלא מכיוון שאנו כבי”ס לא עשינו את המוטל עלינו ולא הכנו כראוי את האם והילד לאפשרות שהוא ילמד בכיתה מקדמת.
הוועדה קוראת לרן לחזור ומציגה בפניו את המסקנות. פסיכולוג הוועדה אומר כי השנה הבאה תהיה למעשה שנת מבחן בה נבדוק האם השילוב אכן עוזר לו או שעליו ללמוד בכיתה מקדמת.
אני מוסיפה לדבריו ואומרת – “רן, זה אומר שאתה צריך להתגייס”. מטרתי היא לתת לו תחושה של מסוגלות, שגם לו יש אפשרות להשפיע על עתידו. נציגת משרד החינוך זועמת עלי. היא בקושי מצליחה לחכות לכך שרן ואמו יעזבו את החדר ונוזפת בי – ” למה אמרת לו להתגייס? את לא מבינה שהוא לא מסוגל? אם יגידו לך עכשיו שעליך להיות טייסת זה יעזור אם תתגייסי?”
גם היועצת, שהצטרפה אלי לועדת הערר כועסת. “את תראי שאת טועה. הילד פשוט לא מסוגל ליותר. למה כל ביה”ס צריך לשלם את המחיר על התעקשותך?”
ושוב, רן
אני יוצאת מהוועדה נזופה ומבולבלת. האם באמת עשיתי לרן עוול בכך שלא כיוונתי אותו מלכתחילה לכיתה מקדמת? האם בכך שדרשתי ממנו פגעתי בו?