בית, ממלכה, גדר - אפיונים ייחודיים של הטיפול באמנות עם מפוני גוש קטיף - ליאת פרידמן וד"ר מיקי אשכר

ליאת פרידמן, מטפלת באמנות
ד"ר מיקי אשכר, מדריכה ומטפלת באמצעות הבעה ויצירה

המאמר מבוסס על ההרצאה "הדרה, שייכות ותשוקה", כנס שדרות, יולי 2008, מכללת ספיר.

מרצות: 
ד"ר מיקי אשכר, פסיכותרפיסטית, מדריכה ומטפלת בהבעה ויצירה,מרצה בלוינסקי.
שרי בראון, קלינאית תקשורת וראש החוג לטיפול באמצעות בעלי חיים במכללת לוינסקי
ליאת פרידמן, מטפלת באמנות

לאחר הפינוי הכפוי מגוש קטיף בקיץ 2005, הופעלו ברחבי הארץ עשרות קבוצות טיפוליות שנועדו לטפל בטראומת העקירה של ילדים, בני נוער ומבוגרים. מטפלים שעבדו, ועדיין עובדים, במשך השנים שלאחר הפינוי עם המפונים נהגו להתכנס להתייעצויות ולהחלפת רשמים. בדיוני הקבוצה עלתה ההתרשמות שהטיפול במפונים שונה באופיו מנורמות הטיפול המקובלות. השוני קיים כבר בבניית הברית הטיפולית ואחר כך בתהליך. במאמר זה נדון בעיסוק בשימוש בחומר הפלסטי והמעבר לתהליך העיבוד.

כ-50 קבוצות מטופלות פעלו במקומות המגורים של תושבי גוש קטיף לאחר הפינוי, והן כללו ילדים ובני נוער גילאי ארבע עד 18. הקבוצות חולקו על-פי קבוצות גיל, והיו הטרוגניות מבחינת יישובי המוצא שלהם בגוש קטיף. רוב הקבוצות פעלו בשעות אחר הצהריים בבתי הספר של המפונים, וחלקן ביישובים הארעיים.

הערה: המינוח המקובל שהתפתח תוך כדי הטיפול במפונים מגוש קטיף הוא עקורים, אשר בהגדרה הם: "אנשים או קבוצות אנשים שאולצו להימלט או לעזוב את מקומות מגוריהם הקבועים בעיקר כתוצאה מעימות מזוין או כתוצאה מניסיון להימנע מעימות כזה". כדי להימנע מהטיה פוליטית, נשתמש במאמר זה בעיקר במונחים פינוי ומפונים.

 בחירה בחומרים נשלטים

בעבודתי עם ילדים ומתבגרים מקרב המפונים ראיתי ייחודיות מהותית בחומרים שהשתמשו בהם במשך הטיפול. אורבך וגלקין (1997) טוענות כי בטיפול באמנות, השימוש בחומרים הוא חפץ מעבר לא-מילולי אל תכנים רגשיים, המסייע להסרת חסימות והגנות.

רוס (2002) טוען כי תהליך שמעובד בחומרים פלסטיים, בניגוד לעבודה מילולית, מופנם באופן אורגני. הוא מדגיש כי בחירת החומרים חייבת להיות קפדנית ומכוונת לצורכי המטופל. מדבריו אפשר ללמוד על תהליך טבעי המתרחש בטיפול באמנות שבין חומרים יבשים ונשלטים – טושים, עפרונות, צבעי פנדה, דפים וקרטונים – לבין חומרים נוזליים – גואש, צבעי מים, צבעי ידיים וכו'. השימוש בחומרים יבשים יבטא בדרך כלל שליטה רגשית, סדר, ארגון, איסוף ושליטה של המטופל בלא-מודע וברגש, ואילו השימוש בחומר נוזלי יבטא בדרך כלל את הלא-מודע והאזורים הלא-נשלטים של המטופל.

התנודות בין החומרים היא תופעה בולטת ובריאה. היא מאפשרת "רגרסיה בשרות האגו", על-פי כינויו של קריס (בדאלי ועמיתים, 1995), כלומר, האפשרות לבצע תסוגה למקומות בראשיתיים- היוליים באמצעות האמנות, בצד היכולת לשלוט ביצירה ובתוצר באמצעות כוחות האגו. כמו כן, קיים מעבר טבעי בין יצירה בעלת אופי חד-מימדי, המבטאת בדרך כלל את תחילת התהליך – המאופיין בשליטה ובחד- ממדיות רגשית – לבין יצירות תלת-ממדיות, מרובות רבדים, המופיעות בדרך כלל באמצע התהליך. אלו מבטאות הופעה תלת-ממדית ורבת-פנים של המטופל, המבטאות את הכוחות והעומק הרגשי שלו.

בטיפול באוכלוסיית המפונים, לבשו התנודות אופי שונה. תהליך ההדרגה הטבעי האמור לא קרה. כבר בהתחלה הייתה הצפה של טראומת הגירוש וחרדת הפירוק שנלוותה אליה, אולם הביטוי היצירתי בוצע, שלא כמצופה, דווקא בחומרים נשלטים ובבנייה תלת-ממדית.

כבר מתחילת הטיפולים השתמשו המטופלים בחומרים הנשלטים. קאפות, קרטוני ביצוע וקרטונים מסוגים שונים היו המרכיבים המועדפים ביותר עליהם, והחומרים שימשו מצע לעבודות, ובעיקר לבנייה בתלת-מימד. חומר נשלט נוסף היה הפלסטלינה. הילדים נהגו לפסל בפלסטלינה ולעתים לצייר עמה. הפלסטלינה שימשה במשולב עם חומרי הבנייה והתלת-מימד. אפשר לשער שהם בחרו פלסטלינה בגלל הגמישות שלה ותכונתה להוות מבנה תלת-מימדי עמיד יחסית ובעל גבולות, הנשלט באופן מלא. כמו כן, העבודה בפלסטלינה, בניגוד לחימר, אינה דורשת המתנה תהליכית, והתוצר מוכן באופן מיידי. הפלסטלינה התומכת, או הנתמכת, בקרטוני ביצוע וקאפות מאפשרת צבע ומבע למבנה בר-קיימא הנבנה מהר יחסית לחומרים האחרים ומשמש מבנה.

ההשערה היא שהצורך לבנות מהר הוא תגובה לחוויית ההרס של הבתים הפרטיים והמבנים הציבוריים שבהם חיו. אין הדבר נוגע רק בחורבן הבית ופירוקו, אלא גם בפירוק ובאובדן של "המקום שלי" במובן הרחב. זה המבנה המקיים אותי. הפירוק והאובדן של הנופים המוכרים, הדיונות, הים והדקלים; פירוק מבנה הקהילה; פירוק ההנהגה. פירוק הבית כמקום ממשי ורגשי ואובדן ההחזקה ההורית. כל אלה גרמו לחוויה של חוסר השליטה והצפה של חרדת הפירוק והפרידה. על-פי ויניקוט (1998) כל חוויות החיים מחברות את האדם עם חרדה זו, הקשורה לראשית חייו. התגובה הרגשית של העקורים, שבאה לידי ביטוי באמנות, היא עיסוק ביצירה נשלטת הקשורה בבנייה מהירה מיידית של מבנה, כל מבנה, שייבנה מהר ויתקיים לאורך זמן באופן יחסי.

במקביל לבנייה הנשלטת והמהירה שהופיעה בתחילת הטיפול, הביעו וסיפרו המטופלים על חוויות של טראומה, אשר כללו גרירת ההורים מביתם, פחד מפני חטיפה של ילדים, בלבול וקושי להבדיל בין אוהב לאויב, איפוק לאורך זמן במילוי צרכים גופניים, שכללה התאפקות בהליכה לשירותים, הימנעות מאכילה או אכילה כפייתית. כל אלה הוצפו והועלו במקביל לבנייה ולשימוש בחומרים יבשים. זוהי תופעה ראויה לציון. במסורת הטיפולית, במצב שהפירוק והטראומה מוצפים ומובעים בטיפול, יש ציפייה לאחזקה ולהכלה מצד המטפל. המטפל, שחווה את עוצמת הטראומה של מטופליו, מנסה לשמור על האיזון ולהימנע מסימביוזה. אלא שבמקרה הזה של הטיפול בילדים המפונים, הם הצליחו להכיל את עוצמת הפירוק כבר בשלבי הטיפול הראשונים ולבנות יצירות תלת-מימדיות גדולות ומרשימות, וכך גרמו לחוויה חזקה של דיסוננס בקרב המטפלים.

גם השימוש בטוש היה שכיח. הטושים שהשתמשנו בהם היו עמידים וחזקים במיוחד. הם שימשו גם ליצירת קווי מתאר ברורים של שטחים לספוג וגם לספיגת תוקפנות ואלימות שהושלכו דרכם. השימוש בטושים ביטא את חזרת החוויה של הובלה ושליטה בחייהם לאחר שנחוותה כנעלמת בימי העקירה.

גירי פנדה שימשו גם הם מטופלים רבים. הגירים איפשרו ביטוי רגשי מציף וסוער באופן מוחזק ומאורגן. עוד טכניקה, של הוספת שמן תינוקות באמצעות מכחול בציורי פנדה, איפשרה נזילות מבוקרת וביטוי נוקשה פחות ועשיר יותר, להאצת הביטוי היצירתי והרגשי.

על-פי שבריין (בדאלי ועמיתים, 1995), לאחר ההתגלמות של הדימוי האמנותי מופיע שלב ההפנמה שלו וקבלת הבעלות עליו כחלק מתוך הסובייקט. זהו שלב העיבוד. לאחר מכן מתבצעת פעולת הסילוק. הסילוק יכול להיות בהשמדה או בהכחדה של הדימוי בדרכים אחרות, כמו השארתו אצל המטפל או במקום חבוי בחדר. אלה מצביעים על סיום העיבוד, איחוי החלק והחזרתו לעצמי. על-פי שבריין, תהליכים אלו מתרחשים במשך הטיפול ולאורך זמן.

בטיפול במפונים ראיתי בכל מפגש נתון את שלושת השלבים, ולא כפי שטוענת שבריין כמתרחשים לאורך זמן. כאן ראינו שכבר תוך כדי היווצרות היצירה התלת מימדית − הממלכה, הבית − יש למטופלים התייחסות ישירה להשלכה הרגשית: סיפור ועיבוד הטראומה של העקירה; פירוק המבנה והבית האישי והציבורי. כלומר, כבר בהיווצרות הדימוי יש לקיחת בעלות עליו והפנמתו לעצמי, ויש מפגש ישיר בין החוויה הרגשית לבין היצירה.

בסיום המפגש הילדים מחליטים להחביא את המבנה או היצירה במקום מכוסה וסמוי בחדר. על החבאתו אחראים כל המשתתפים. זוהי "פעולת סילוק קיבוצית", המבטאת את ההתנתקות מהחרדה ופנייה להמשך התפקוד היום-יומי.  לפעולה זו מבנה שונה של עיבוד התהליך הרגשי במסגרת טיפול.

כאשר היצירה בוצעה בחומרים לא-נשלטים, כגון צבעי מים וגואש, פעולות הסילוק-ההכחדה נעשו מהר ומיד, עוד טרם חובר אליהם הדימוי שנוצר. כאשר היה שימוש בחומר כזה, התוצאה היתה יצירה נזילה המזכירה משהו מפורק, לא-מאורגן, מאיים ושטני, שונה בתכליתו ובמהותו מהדימוי התלת-מימדי. כאשר נוצרו דימויים כאלה, זרקו אותם המשתתפים מיד לפח, והועברה החוויה כי הישארות היצירה בחדר היא מאיימת. אפשר להניח כי בשל חרדת הפירוק, הפרידה והרס המבנה שחוו המטופלים, הדימוי איים מדי והציף את חוויות הגירוש הקשות, והיה צורך להרחיקו במהירות.

במקרה של הטיפול בעקורים, אפוא, שלא כמו בניסיון הרגיל, חומרים לא-נשלטים בעלי מהירות ועומס הצפה – המעודדים בדרך כלל ביטוי רגשי ותנועה – היוו לגביהם חומרים מונעי-תהליך  ומעכבי-תהליך. הם לא איפשרו פנייה לעיבוד רגשי, אלא להיפך, דחו ומנעו אותו. על כן, המטפל מנע באופן יזום את הנגישות לחומרים הללו ואת השימוש בהם. בהעברה מול המטפל החוויה היתה של הצפה ופירוק גם של המבנה הקבוצתי ליחידים, בדומה לחרדת הפירוק שמתאר פרויד, שהסובייקט חושש כי חלקי העצמי יתפרקו לו.

שימוש רב נעשה בז'ורנלים – בגזירתם, בהדבקתם וביצירת קולאז'. אלה הם חומרים נשלטים ששימשו אמצעי יצירתי מרגיע בשל היותם מקור בטוח לתוצר: העיסוק בקולאז' מאפיין בדרך כלל קבוצות עם סף חרדה גבוה, מתוך הנחה כי התוצר מוגמר, אני שולט בהחרבתו, קריעתו, הריסתו אך גם בהקמתו, בבנייתו, בשיקומו וביצירת חדש ממנו. בכך הפעולה מחברת את המטופל עם החוסן ומאפשרת לו שליטה. ביצירה מעין זו, כיוון שהתוכן המבוטא על הדף שאול ועקיף, האיום מופחת ומציף חרדות ורגשות חסומים. ביצירות מעין אלו ישנה קריעה וגזירה של נופי דקלים, דיונות וים, בדומה לנוף שנעקרו מתוכו. הגזירה והקריעה מהווים שחזור לחוויות הקריעה והגזירה מהמקום המחזיק בגוש קטיף. כמו כן, השימוש הרב במספריים ובסכינים יפניות לחיתוך הז'ורנלים מבטא ומשחזר את חוויית התוקפנות שבעקירה. גם באופי היצירה הזה, שאיפיין את השלב שלפני התלת-מימד, התאפשר שיח ועיבוד של טראומת הגירוש במקביל ליצירה.

הימנעות מחומרים הדורשים יותר ממפגש בודד

עוד מאפיין ייחודי של העקורים היה הצורך שחשו להשלים את היצירה בתוך שעת הטיפול ולא מעבר לה. בטיפול באמנות אנו המטפלים עדים לעתים קרובות לתהליכי יצירה ארוכים שמתמשכים אפילו חודשים. המטופלים משתהים בתהליך האמנותי, משקיעים בו ליבידו ומפתחים כלפיו יחסי העברה. כפי שמתארת שבריין (בדאלי ועמיתים, 1995) , המטופל מתמשך ביצירה ונותן אמון במטפל שישמור על התהליך והרצף שלו. במקרה שלנו נצפתה עוד חריגה מהתהליכיות הטיפולית המקובלת: חוויית חוסר הביטחון הקיומי, החרדה והארעיות של המטופלים משתחזרת בטיפול כאי-אמון ביציבות ובהמשכיות של הקשר הטיפולי. ההתייחסות לכל פגישה הייתה כאל יחידה נפרדת שבסופה יש לסיים ולחתום את הבנייה והיצירה. שבוע אחריה אפשר להוסיף מבנה על מבנה קיים, כמו בניית ממלכה על מבנה שטוח; שבוע אחר כך מוסיפים שערים; אחר כך גדרות וכך הלאה. כל זאת בתנאי שהממלכה תתקיים כמבנה גמור בפני עצמו בכל פגישה, למן הפגישה הראשונה.

אי-אמון בסיסי, על-פי ויניקוט (1995), מאפיין שלב התפתחותי ראשוני ואינו מאפיין ילדים מבוגרים יותר ומתבגרים. על בסיס אמון זה נוטים ילדים ומתבגרים לבדוק ואף להתנסות בהרס המטפל, או הדימוי האמנותי המתגלם, או הסטינג הטיפולי, כדי לבדוק את גבולות המיכל. הבדיקה הזו בריאה להיווצרות אגו גמיש אך יציב שמאפשר תנועה ומשחק. במקרה של העקורים, יש הימנעות מהבדיקה הזו, כי ישנו חשש מתמיד מפירוק מאיים ומציף. בכך אולי נמנעת מהם החוויה הבריאה והתקינה לגיל זה של משחק והתהוות ספונטנית. גם מבוגרים ממשיכים במשחק זה. אולם לגבי ילדים המונעים מחרדה, זה עשוי להיות הרסני להמשך ההתפתחות התקינה.

כאשר אדם חווה טראומה, הוא נסוג לטראומות התפתחותיות ראשוניות, לזמן שיש בו הורות ומיכל בטוח לביצוע התסוגה, והסימנים הטראומטיים יתרפאו. במקרה זה, הטראומה עוררה טראומות ראשוניות, אולם ההורות והמיכל והמקום הבטוח עצמם גם כן עברו זעזוע טראומתי. על כן לילדים ולמתבגרים העקורים חסר המיכל למעבר תקין של הטראומה. הטיפול בהם היה מורכב באופן חדש ולא-מוכר במסורת הטיפולית, ותבע מן המטפלים חשיבה מחודשת וחיפוש אחר עוגני הכלה שיהיו מותאמים למצב תרבותי, ערכי וחברתי. ואכן, כך עשו המטפלים במפונים, תוך כדי עבודה נבנה מודל חדש ומותאם למצב הייחודי הזה של טיפול באמנות.

אם כן, בהתבוננות ביצירה האמנותית של העקורים, ניכרת האצת תהליכים החורגת מהקצב  ומהאופן המקובל. המטפל באוכלוסיה הזו נדרש להיות קשוב ויצירתי במיוחד, והוא נדרש ליצור דרכים חדשות להכלת מצבם הייחודי של העקורים.

שימוש בחומרים של היתוך וחיבור

דבק חם. באופן חריג ולא-מוכר השתמשו הילדים בכמויות גדולות של דבק חם להדבקת החומרים השונים. הרגשנו שבשלב שבו הם נתונים, הדבק החם הוא מעין חומר היתוך שנועד לאחות את החלקים המפורקים והעקורים. כדי לאחות, יש צורך בחומר נוזלי, אשר נזילותו מתקשה מהר והופכת באחת לחומר חזק ופלסטי. הדבק החם, שיעילותו רבה, מרגיע את החרדה שהחלקים יפוצלו ויפורקו שוב. אמצעי זה אינו מאפשר גמישות, איחוי ופירוק חלקים, אלא הוא מקבע מבנים ומיכלים מהר ומיד ובונה אותם לצמיתות. אולי כמו החזון העתידי שלהם לשוב לגוש קטיף ולבנות בניין לעדי עד. אולי כמו ההיאחזות בחלום הרחוק ההוא שקדם לעקירה, שהובטח על-ידי מנהיגיהם והוריהם בביטחון כי העקירה מגוש קטיף לא תהיה.

נייר דבק. בדבק נייר ובסרט דביק (מסקינג טייפ) שקוף היה גם כן שימוש רב. אמצעים אלה שימשו כדי לצוות ולחבר דברים, וגם כדי לצפות, לעטוף ולהגן על יצירות. אולי בסרט הדביק החשיבות בהגנה היתה בשקיפות החומר, אשר ייצג נראות, ושיקף את נראות סבלם ללא תיווכים, כמרכיב שייגן וישמור עליהם ויעזור להם להחלים מטראומת העקירה.

דבק פלסטי. השימוש בדבק הפלסטי הפשוט שנמצא בכל סטודיו לטיפול באמנות נעדר במקרה של הטיפול באוכלוסיית המפונים. המגע עמו מגרה חלקים רגרסיביים ונזילים ולא-נשלטים, בדומה לגואש, ועל כן הוא מציף מדי. הדבק הפלסטי כשל גם בניסיונותיהם לאיחוי חלקים מיידי, אשר נדרש בטיפול בפירוק שהם חוו. בהשוואה לעוצמת הטראומה ולצורך בזמן לתהליך הטיפולי, הייתה ציפייה לא-נורמטיבית להחלמה מהירה לאיחוי מיידי בן רגע.

עיסוק קבוצתי גורף ביצירת כלים וצביעתם - בניית מיכל

השימוש במיכלים בטיפול מזמין את המטופלים לעסוק במיכל כביטוי הכמיהה לאחזקה ואיסוף. יצירת מיכל מבטאת לרוב אמון ראשוני בטיפול כמכיל ושומר. גם בהקשר זה היתה העבודה עם המפונים שונה. השימוש במיכלים הופיע כבר בתחילת הטיפול. יתר על כן, השימוש במיכל במקרה זה אינו השימוש במיכל כמחזיק וכמכיל דבר מה, אלא להחזקת מבנה או חלק ממנו. אפשר לשער כי הצורך הוא במיכל כפול. כמו בחייהם, דרוש מיכל שיאסוף את השברים והחלקים המפורקים תוצרי העקירה ובו בזמן ישמש במציאות הארעית, המשתנה, הניידת והלא-בטוחה, שאין בה מגורי קבע והעתיד אינו ידוע. משום כך, המיכל המבוקש הוא ארעי, קל ונייד, והוא עצמו משמש חלק ממבנה של מיכל רחב ומקיף יותר כמו ממלכה, ארץ, מקום. לקראת סוף הטיפול, כאשר משאלת המיכל-המקום מתגלמת בדימוי האמנותי, מופיעים המיכלים בשימושים הרגילים.

סיכום

במאמר זה תוארו המאפיינים הייחודיים של טיפול באמנות עם מפוני גוש קטיף. והוא  חלק משורה של מאמרים חלוציים על הטיפול באוכלוסיה זו. אפשר ללמוד ממנו על הצורך בעירנות, גמישות ויצירתיות מצד מטפלים באמנות, במיוחד בהוויה הישראלית המשתנה, המצריכה חידושים ופיתוחים של כלים טיפוליים ותיאוריות ייחודיים לחברה הישראלית. עירנות, ביקורת ואיסוף ממצאים מטיפולים יוצאי דופן עשויים לשפוך אור על טיפול באמנות תואם-תרבות לחברה הישראלית.

מקורות

אורבך, נונה וגלקין לילך (1997). רוח החומר, חלק ג', קרית ביאליק, אח

דאלי, טסה ושות' (1995). טיפול באמנות, קרית ביאליק, אח

ויניקוט, ד' ו' (1995). משחק ומציאות, תל אביב, עם עובד

ויניקוט, ד' ו' (1998). תינוקות ואמותיהם, תל אביב, עם עובד

רוס קרול (2002). ילדים מציירים פעילויות והתערבויות על בסיס גישת הטיפול באמנות, קרית ביאליק, אח