השלם ושברו
מיתוס, ספרות, שירה: כינוס מאמרים ממבט פסיכולוגיית המעמקים של יונג
הוצאת כרמל 2009
רות נצר[i]
הספרות והשירה, כהמשך למיתוסים ולאגדות, היו מאז ומעולם ראי לנפש האדם. עיני הרנטגן של הסופרים והמשוררים מיטיבות לראות ולתאר את נסתרות הנפש. הפסיכולוגיה בת-זמננו מנסחת בדרכה שלה, ובמטפורות משלה, את תהליכי הנפש וחיבוטיה המתוארים ביצירות הספרות, ושופכת על תהליכים אלה אור מחודש. הפסיכולוגיה לומדת מהספרות על מעמקי נפש האדם, והיוצרים בני-זמננו מושפעים מהסימבוליקה הפסיכולוגית ומהתיאוריות הפסיכולוגיות על נפש האדם.
הספר עוסק בסופרים אלבר קאמי, קפקא, פוקנר, רות אלמוג, גבריאל מוקד, מיירניק ומיכאיל פרישווין. הספר עוסק בארבעה סיפורים של עגנון, בשלושה ספרים של א"ב יהושע, בארבעה ספרים של פטריק וייט, במכלול סיפורים של בורחס, במשוררים פרננדו פסואה וחיה אסתר, ובשירה נשית. וכמו כן בציור יפני, בציירים יוזף ישראל'ס וקורנליס אשר, וברולאן בארת.
המאמרים שכונסו בספר זה עוסקים בספרות, בסמל, בלשון, במדרש לשון, בשירה ובאמנות – בסיוע המבט של פסיכולוגיית המעמקים של יונג. ברוח החשיבה היונגיאנית, מתוארים התהליכים המודעים והלא-מודעים והסמלים הקיבוציים הכלל-אנושיים, הארכיטיפיים – דגמי היסוד המיתיים – המגלמים את גורל האדם, אשר מתקיימים בתשתית היצירה האנושית.
הספר עוקב אחר ההתמודדות של האדם עם כוחות פנימיים ארכיטיפיים חזקים ממנו, כפי שיצירות הספרות מבטאות אותה. כל יצירת ספרות, כמו מהלך ההגשמה העצמית של חיי היחיד, היא ניסיון להגשים ישות בעלת שלמות פנימית, שתאחה את שברי העולם-הנפש. היא השלם ושברו. השלם ושברו הוא השלם המכיל את שבריו, וגם השלם ופשרו. המיתוסים והספרות אשר משקפים את תהליכי הנפש הם עצמם מספרים לנו על התהליך הזה.
עניינה של הפסיכולוגיה, הן בפסיכותרפיה והן בחקר היצירה, הוא לתרגם את החומרים הלא-מודעים והסמליים אל ניסוח מודע. באופן כזה אפשר שהמודעות המצטברת של יחידים רבים, והמודעות
המצטברת המופקת מהבנת יצירות האמנות, תצטרף למודעות קיבוצית שתסייע לנו להבין את עצמנו.
בפרקים אחדים מתקיימת תהייה על טיבו של הלא-מודע שמבוטא ביצירות; על האפשרות והאי-אפשרות לכולאו במושגי הפסיכולוגיה ובתוך סמלים; על מהות המסתורין שבו, בפרקים על "השיבה מהודו", "עידו ועינם", "על אבן אחת", שירתה של חיה אסתר, לשון וסמל ביהדות; ועל טיבו של הלא-מודע הפסיכולוגי לעומת הלא-מודע הרוחני שבשורש העצמי, ב"על אבן אחת".
מתברר שלא רק הלא-מודע היצרי-הרגשי יכול להוליד תוהו ושיגעון, אלא גם הלא-מודע הרוחני-הדתי-המיסטי, כב"סיפור פשוט" ו"על אבן אחת". הסכנות של התמסרות למיסטיקה הן לא רק שיגעון אלא גם ניתוק חברתי; ניכור וניתוק מקשר אנושי, בפרקים על בורחס וב"על אבן אחת"; סכנת דחייה חברתית, בפרק על פטריק וייט, "על הרע ועל הגאולה"; פגיעה בקדושה והיפגעות ממנה, בפרק "על אבן אחת" ובפרק "ויפגע במקום"; והתעוררות מועצמת של הרע המוכחש, אצל בורחס וּוייט ואצל עגנון ב"הסייף" וב"על אבן אחת".
בסופו של דבר, המיסטיקה מחפשת לשלב את הרוחני-טרנסצנדנטי עם היחס לזולת והסולידריות האנושית, ואפילו להעדיף את הזולת ולמצוא את המיסטיקה ביום-יום, בלשון הזֵן והחסידות (עגנון ב"על אבן אחת" וקאמי). שילוב זה מתקיים גם בדיאלוג האנושי עם יצירות אמנות, כבפרקים על "התשוקה להוויה".
פרקים שעניינם הספרות עוסקים בדגמי היסוד המיתיים-הארכיטיפיים שמקורם בלא-מודע הקיבוצי, אשר מעצבים בסמוי – לטוב ולרע - את גורלנו. הדגמים המיתיים הסמויים מאפשרים להבין את המסלול הגורלי של הגיבורים ביצירות הספרות, וגם מאפשרים לראות את מלכוד הדגם המיתי לעומת האפשרות שהוא מעניק לשינויים. תהליך החיים השואף להגשמה של האינדיבידואליות והעצמיות השלמה, שמכונה "מסע הגיבור", "מסע חניכה", וכן "תהליך האינדיבידואציה", מתואר בפרקים על ספרות עברית וכללית, עם הקשיים, הכישלון וההצלחה האפשרית שלהם. המאמרים עוסקים בזיהוי הסמלים המיתיים, בעיקר סמלים של המיתולוגיה היוונית, וכן הסימבוליקה של האלכימיה שעיקרה אפשרויות ההתמרה המתמדת של נפש היחיד, כבפרקים על בורחס, "מאה שנים של בדידות", "סיפורה של דודה", "האבן הצומחת", "הגולם" של מיירניק וה"וריאציות" של מוקד.
הנושאים העיקריים שהספר עוסק בהם הם היחס בין המוחשי לסמלי; בין התודעה להיעדר המודעות; בין שפיות לשיגעון; בין התודעה לכוחות הצל והרוע בנפש; בין דחף ההתפתחות לדחף ההרס והתסוגה; ובין פירוד מפרק לבין ארגון מלכד. וכן סמלי האב והאם, הגברי והנשי, כוחות היצירה והדתיות המיסטית.
ההתמודדות של האדם עם כוחות פנימיים ארכיטיפיים חזקים ממנו מבוטאת ביצירות ספרותיות רבות. הכוח הארכיטיפי הגדול הזה יכול להופיע בדמות אישה, כאם גדולה או אנימה (דמות נשית), כמו ב"עידו ועינם" של עגנון, "מולכו" ו"מר מאני" של א"ב יהושע ו"מאה שנים של בדידות" למארקס; כדמות גבר, כב"שורשי אויר" לרות אלמוג; כפצע, כב"רופא כפרי" של קפקא; כשיגעון, כב"שורשי אוויר" של אלמוג, "סיפורה של דודה" של וייט ו"סיפור פשוט" של עגנון; כתרבות ראשונית ופראית, כב"האבן הצומחת" של קאמי; כחיה, ב"הדוב" של פוקנר; כרוע, ברומנים של וייט, בסיפורים של בורחס וב"הסייף" של עגנון; וככוח מיסטי, אצל בורחס, וייט ועגנון.
התמודדות זו עם הכוח הלא-מודע מתוארת מבעד נפשו של הסופר, שרמת הרגישות שלו גבוהה יותר. ההתמודדות שלו עם הלא-מודע היא מורכבת, מועצמת וקונפליקטואלית יותר, והמחויבות שלו לכוחות הרוחניים-טרנסצנדנטיים גדולה יותר, כמתואר בפרק על קפקא, “על אבן אחת”, בסיפורים של וייט ואצל קאמי.
שלושה פרקים בספר עוסקים ביצירות אמנות (צילום, ציור, הדפסים) ובדיאלוג האינטימי היצירתי ההתייחסותי-אינטרסובייקטיבי שבין הצופה ליצירת האמנות. הפרק "על צעדיו של הנעדר" עוסק בתמונה אחת של קורנליס אֶשֶר ובהיבטים של הלא-מודע והנסתר. שני הפרקים של "התשוקה אל ההוויה" עוסקים בצילומים, בתערוכה של הדפסים יפניים ובתערוכה של ישראל'ס.
בפרקים שעניינם העיקרי הוא דימוי ושירה, נראה איך המלים, הסמל והדימוי מתקיימים בתפר של זיכרון ושכחה, תהום ובלימה, גילוי וכיסוי, ידיעה ואי-ידיעה. נראה גם את קרבתם למעמקים האישיים והלא-אישיים בפסיכותרפיה ובשירה.
השירה מתגלה כאופן העמוק ביותר של מגע, חיבור ותיקון בהוויה היקומית וההוויה האישית. במלים אחרות, רגע כתיבת השירה הוא רגע העצמי, והשירה עצמה משרתת את העצמי האישי והקיבוצי. לעומת הסיפור הבנוי על רצף קווי-תהליכי במקביל למסע החיים, השיר הוא נקודת חוויה. הסיפור והשיר, התהליך והחוויה, ההתהוות וההוויה, הם שני אופני קיום משלימים של העצמי.
חוקר הספרות ישראל כהן הוא הראשון שהתייחס בעמקות לתורתו של יונג כמתודה תואמת לחקר הספרות העברית. בספרו "בחביון הספרות העברית"[ii] הוא מבאר ביסודיות את התאמתה המיוחדת של תורת הארכיטיפים לתפישת העולם המיתית של היהדות ולחשיבה היהודית לדורותיה. התאמתה נובעת הן משום שיונג מציין את קיומם של ארכיטיפים תרבותיים והן משום הדגשתו של יונג את הרגש הדתי הטבעי בנפש. הוא מביא את דעתם של הוגי דעות יהודיים על יונג. פרופ' שמואל ברגמן מוצא דמיון בין תפישת הנפש של יונג ובין א"ד גורדון. יונג גם זוכה להתייחסות חיובית אצל אהרן צייטלין ואצל הוגה הדעות-המחנך ד"ר יוסף שכטר.
כהן מציין עוד שתורת יונג חופפת לרעיונות של הוגי היהדות. הלא-מודע תואם את משל העובר במעי אמו שלומד שם את כל החכמה (נידה ל, ע"ב) ואת המושג "קדמות השכל" של המגיד ממזריטש[iii] . הרעיון של הארכיטיפים מצוי לדעתו בהתייחסות של המקובלים לאותיות העבריות כהוויות רוחניות וככוחות בריאה שאלוהים הסתכל עליהן כשברא את העולם.
כינסתי כאן מאמרי מחקר ומסות שכתבתי במשך עשרים השנים האחרונות: מאמרים שעוסקים בחקר יצירות מהספרות העברית והכללית, וכן מסות על הסמל, השירה והדימוי. מאמרים אלה נולדו מתוך התפעמותי מיצירות מופת ומהדחף להעמיק בהן. רוב היצירות הן יצירות ידועות, אולם כתבתי גם על יצירות שמעטים מכירים, ובמפגש שלי אתן היתה לי תחושה של תגלית ראשונה. אלה כוללים את "הסייף" ו"על אבן אחת" של עגנון.
רוב המאמרים פורסמו בכתבי עת שונים, ובעיקר "עלי-שיח", "נפש", "שיחות", "מאזניים", "הליקון" ו"מעגלי קריאה". אחדים מהמאמרים הובאו בראשונה כהרצאות בפורומים של פסיכולוגים או אנשי ספרות.
[i] מתוך המבוא לספר.
[ii] כהן ישראל. 1981. בחביון הספרות העברית - עיון לאור משנתו של ק.ג.יונג. עקד.
[iii] ראו שלום גרשם. 1976. דברים בגו. עריכה: אברהם שפירא. עמ' 351-360.