ממיזוג לנפרדות באמצעות בניית מְכל בטיפול באמנות - טלי חברוני

טלי חברוני, מטפלת באמנות: talihevroni@gmail.com

בעבודה עם תומר התוודעתי למארג העדין של הנפש, למקומות ראשוניים בנפשו שהשפיעו על התפתחותו ואיימו על מצבו הרגשי. במאמר שלפניכם אציג את התהליך הטיפולי שתומר עבר כדי שיוכל לתפקד כילד בן גילו. המרחב הטיפולי היצירתי אפשר לו לבטא תכנים רגרסיביים ובהדרגה לגלות את הכוחות שקיימים בו.

שחזור מצבים מנטליים ראשוניים בטיפול באמנות
ויניקוט (2009) כותב שלעתים מטופל זקוק לרגרסיה אל תלות בהעברה, שמאפשרת לו לחוות את השפעתה המיטיבה של היענות לצורך הנובעת מיכולתו של האנליטיקאי (האם) להזדהות עם המטופל (התינוק). במהלך חוויה כזאת ההתמזגות עם האנליטיקאי מאפשרת למטופל להיפרד ממנגנוני הזדהות השלכתיים והפנמתיים.
יחסי האובייקט המוקדמים, מיזוג עם האובייקט וההיפרדות ממנו, סביר שיקבלו ביטוי בטיפול. נואל-האל (אצל דאלי, 1995) תיארה את המצב של מטופלים שנסוגים לתפקוד רגרסיבי בראשית הטיפול. בשלב הרגרסיבי שפת הדימויים היא טבעית, כפי שאמר יונג: "הסמלים הם ניסיונות טבעיים לפשר ולאחד מחדש ניגודים שהם לעיתים קרובות נפרדים ביותר" (אצל דאלי, 1995, 196).

הביטוי האמנותי של השלבים הראשוניים בהתפתחות
מטפלים באמנות ניסו להמשיג את הקשר בין מצבים מנטליים ראשוניים ובין אופן השימוש בחומרי היצירה. שטיינהרדט (2004( סבורה שאפשר לראות בשימוש בנזילות של מים בטיפול באמנות, בעיסוק בהמסה, במריחה, בערבוב של חומרים נוזליים תוך כדי הצפה רבה של משטח העבודה בשלבים הראשוניים בטיפול ניסיון לא מודע לחזור אל הים הפרימודיאלי כדי שיהרוס צורות וגבולות במצבו הנוכחי מתוך רצון לשוב להתחלה, וגם מתוך צורך לצפות בחוסר הסדר ובכאוס שהמטופל חש לעתים בתוכו. היא מציינת שהצפה היא שימוש בלתי נשלט במים בכמות שמעבר ליכולת הספיגה של החול. הצפה של מים ממִסה צורות וגבולות. היא הורסת מבנים מורכבים ומשאירה סביבה נוזלית וכאוטית, אבל גם מאפשרת כניסה עמוקה למערות הצל ומשם יציאה לתהליך עמוק ומשמעותי לקראת בניית האגו.
לוונס (1999) כותבת שכדי שיתרחש שינוי בעבודת האמנות עצמה, ולא רק בביטוי הרגשי, חייב התרפיסט להיות מסוגל להכיל את רגשות המטופל, בייחוד בשלבים המוקדמים. הציורים הססגוניים וחסרי הצורה המצוירים לעתים כה קרובות בשלבי הטיפול הראשוניים לא מתארים אובייקט מוגדר, או דימוי מוכל, בתוך חלליהם המתוחמים. לפיכך אין כל קשר בין האובייקטים.

סימביוזה ונפרדות בטיפול באמנות
כשהמטופל מפתח עצמי אוטונומי ומתפקד תפקוד מלא יותר הוא מרחיב את יכולתו לחוות את עצמו נבדל הן מאחרים משמעותיים והן מהפנמה של דמויות פנימיות. בניית גבולות היא תהליך דינמי הכולל את הדרך שבה האדם האחר, במקור האם, נחווית כשונה ולפיכך כנפרדת מהעצמי. החוויה המוקדמת ביותר של התינוק תוארה כמצב של מיזוג סימביוטי. התפתחות הגבולות פירושה תיחום ומבנה, ולפיכך הכלה של העצמי. מתוך כך נוצרת מערכת יחסים עם מה שהוא הלא-עצמי.
ככל שהאדם מושפע יותר מחרדת הנטישה, וככל שהוא מתקשה לדמיין אובייקטים מטפלים פנימיים טובים ולהיצמד אליהם, כך הדחף אל עבר הכללה ומיזוג נעשה דחוף יותר (לוונס, 1999). האמנות, על ידי גירוי הדמיון, גורמת להרחבה חיצונית ומציעה את עצמה כעור חדש, כמראה.
רובין (Rubin, 1984) מציינת כי רמזים רבים לעיכוב התפתחותי, למשבר או לקיבעון בתהליכי הספרציה-אינדיווידואציה בהווה יתבטאו דרך התנהגותם ועבודת האמנות של המטופלים. ישנה חשיבות רבה להיסטוריית המטופל, אך על המטפל להשוות את התהליך האמנותי לתיאור העבר ולשאול אם הוא עולה בקנה אחד עם הרקע ההתפתחותי שהוצג, מה אפשר ללמוד מהתהליך האמנותי על שאירע בעבר ועל התחושות המוקדמות שאין אפשרות לבטא.

שימוש בגוף המטפל כאובייקט מעבר
ויניקוט (2009) טבע את המונח "אובייקט מעבר" (transitional object) לציין "תחום ביניים של חוויה". על פי ויניקוט, אובייקט המעבר יוצר "מרחב פוטנציאלי" שבו המיזוג וההפרדה של התינוק מוגדרים ביחס לאמו, ובו אפשר לראות את האשליה הן כאמיתית והן כלא אמיתית בו זמנית. הוא סבור ששלב מעבר זה הוא תהליך שבו יוצר האגו לא רק הכחשה בנוגע להפרדה, אלא פועל גם כהגנה מבנית כנגד חרדות הנטישה וההשמדה המוקדמות. ללא מעבר בריא זה לא תתרחש בגרות רגשית.
אפשר להבין את החשיבות שטמונה בהתייחסות לגוף המטפל כאל אובייקט מעבר כצורך שהוא מעבר לגבולות הנרקיסיסטיים של המטופל. רק כשגוף המטפל זמין לפנטזיה של המטופל יכול המטופל לחבר בין הכאבים הראשוניים בחייו המחוברים לקשרים הראשוניים ובין המצוקות בהווה.

מְכל בטיפול באמנות
יש חשיבות מכרעת בטיפול ליכולתו של המטפל להכיל את ההזדהויות ההשלכתיות של המטופלים, להבינן ולפרשן. הטיפול משמש מְכל שמשמר את החלל המנטלי ועוזר לתקן את תפקוד יכולת ההסמלה. המשחק ההדדי בין השלכה ובין הפנמת המתרחש, כאשר נבנים יחסים חיוביים בין המכיל למוכל, נמצא בבסיס התפקוד המנטלי. התייחסות לא מספקת למכל הפנימי מובילה לקונקרטיזציה של אירועים נפשיים ופוגעת ביכולת ההמשגה המופשטת שלהם (מרקמן, 2004).

בטיפול באמנות החומרים, השימוש בהם והיצירה הם הרחבה של המְכל.
סיפוק החומרים והעזרה הטכנית שמציע המטפל למטופל הם ביטוי מוחשי להכלה של המטפל. מצב זה מעודד התארגנות חדשה בתהליך היצירה ברמות הסמלה שונות ומאפשר התמודדות עם סוגיות הקשורות לרמות התפתחות מוקדמות באמצעות הבעה טרום-מילולית. למטופל שאינו מרגיש שהוא חייב ליצור כאמן ניתנת סביבה טיפולית מכילה, הוא מוזמן להתמודד עם אותם נושאים לא מודעים שעמם מתמודד האמן, כאשר הקהל שלו הוא המטפל באמנות (שם).

תיאור מקרה

רקע
תומר הופנה למרפאה לבריאות הנפש במרכז הארץ בשל בעיות התנהגות וקשיי קשב וריכוז המושפעים מגורמים רגשיים ובאים לידי ביטוי בקושי בתפיסה תקינה של המציאות וקושי בשליטה עצמית. מהאבחון עלה כי תומר נמצא במצוקה רבה. בעולמו הפנימי עלו מאפיינים דיכאוניים, חרדות ופחדים. נראה היה שעיקר המצוקה נעוץ בקושי שלו לבסס זהות נפרדת ועצמאית על רקע צרכים ראשוניים שלא סופקו ואובדנים שלא עברו עיבוד. בקשר עם הדמויות ההוריות בלט חוסר נפרדות מהאם מכאן וחוויית דחייה מהאב מכאן.

המשפחה
תומר בן 12, והוא בן בכור במשפחה חד-הורית של ארבע נפשות. לתומר שתי אחיות תאומות הצעירות ממנו בשנתיים. על פי התרשמות הצוות, האם סובלת מהפרעת אישיות גבולית. הוריו של תומר נישאו לאחר חודש היכרות. בשנה הראשונה לנישואין, כשהאם הייתה בהיריון, היה אביו בכלא בשל עבֵרות כלפיה. לאחר שהאב השתחרר הוא שהה בבית לסירוגין, וכעבור שנה וחצי התגרשו כשהיא נושאת ברחמה תאומות בחודש השישי.
כשתומר היה בן שנתיים כרעה אמו ללדת ואירע שבר גדול בחייו. בעת הלידה נכנסה האם למצב של מוות קליני. במשך ארבעה חודשים חווה תומר חוסר ודאות באשר למצבה – האִם אימא תחזור או לא? – אביו לא הגיע לבקרו ותומר נשאר לבד עם סבתא רבתא.
תומר אובחן עם הפרעות קשב וריכוז כשהיה בגן חובה. עם הזמן הקשיים החריפו. ארבעה פסיכיאטרים טיפלו בתומר והוא קיבל רטלין שעזר לו לתפקד. בעקבות הפסקת הטיפול התרופתי ובעיות אמון קשות עם האם חלה הידרדרות בהתנהגותו. לאחר כמה אירועים קשים שכללו אלימות פיזית ומילולית קשה כלפי צוות בית הספר ולאחר תצפית פסיכיאטרית, סולק תומר מבית הספר. תומר לא היה במסגרת בית ספרית יותר משנה, ובזמן הזה ישב בבית ללא מעש, כמעט שלא יצא מהבית, והיה מנותק מחברים בני גילו.

התרשמות
תומר נראה מפותח לגילו, הופעתו מסודרת ונקייה. הוא מגיע לפגישות בעקביות, ולאחר זמן קצר מתחיל להגיע לטיפול בכוחות עצמו. מהרגע הראשון שבו נכנס לחדר הוא מתנהג כאילו הוא מכיר את החדר מימים ימימה ומרגיש חופשי לעבוד כרצונו. ממעט ליצור אתי קשר עין, ואני שוב ושוב יוצאת מהמפגשים מוצפת, מזועזעת וחרדה לשלומו הנפשי.

מהלך הטיפול
בפגישותינו הראשונות תומר יוצר מכלים מחוררים, אזור העבודה תמיד רטוב ומלוכלך. הוא יוצר דמויות עשויות ממקלות, מטות לנפול, עירומות וחיוורות. הוא מגיע לחדר ונרדם.
כשהוא מוצא כוחות, הוא בוחר לשחק במונופול. לקראת סיום המשחק הוא אומר: "עכשיו כאילו מתתי ואני משאיר לך ירושה את הכרטיס אשראי שלי והמטוס ששיחקתי ועכשיו אני מתרסק". אני מרגישה שהוא מפקיד את עצמו בידיי, נותן לי את כרטיס האשראי הפנימי שלו כדי שאטפל בו, ועכשיו הוא יכול להתרסק.

סימביוזה: תקופת ההצפה הגדולה
תומר מרבה לדבר על שיבוט חיות ומשתמש בחומרים נוזליים. יוצר "נוזל גנטי" ושמח שיצר אותו כי עכשיו נולד מחדש והנוזל הגנטי הוא שלי ושלו. הבקבוק עצמו היה מוצף בחומר מבפנים ומבחוץ, וכמובן גם אזור העבודה. בהמשך הוא שופך חומרים ללא הכר לתוך מכלים, מערבב צבעים שונים ורוקח גוונים חדשים. לבסוף הכול מקבל צבע עכור.
אני אובדת עצות בתוך המבולקה הזאת, רוצה שזה ייפסק, שילך כבר. אני מנסה לווסת ללא הצלחה, מבקשת לעצור את השפיכה, אבל הוא מסרב להפסיק. אני נותרת המומה ועייפה מהביטוי הכאוטי של עולמו הפנימי המוצף. הוא מראה לי את הקושי ואת חוסר הנפרדות, שבה אין גבול בינו ובין הדף לביני. לעומת תחושותיי הקשות, תומר יוצא מהפגישה בהתרוממות רוח, כאילו הפקיד אצלי את כל החומרים הראשוניים והכאוטיים של נפשו.

שחזור קשרים ראשוניים
בהדרגה אני מרגישה את הצורך הבלתי נשלט של תומר להתמזגות. נוצרת אינטימיות, ואני מאפשרת לו את החיבור הזה. תומר בודק אותי באמצעות ציוד הרופא ואומר שצריך להוציא לי דם מהגוף. הדם מסריח, לדבריו, מאיים להתפוצץ. הוא בוחר לשמר את הדם מחשש שייהרס, מערבב את הדם של שנינו, ואומר שיש בו את ה-DNA שלי. מוטיב הדם שלי יחזור במפגשים פעמים רבות.
הצרכים הראשוניים של תומר מתגלים באופן חי מאוד, והוא מצליח להשליך את החוויה הפנימית שלו דרך עבודה עם חומרים נוזליים, גולמיים, פלסטיים. הוא יוצר תרכובות נוזליות, גושים אחידים, מחוברים, עיסתיים, מתוך ביטוי מילולי של תכנים המלמדים על חרדת כיליון ומוות.
תומר היה רוצה שעבודתו תעלה עובש ומבקש ממני בכל לשון של בקשה שכל עבודותיו יעלו עובש. אני תוהה בנוגע למקומות העבשים בנפשו. האם הביטוי של העובש משקף את התהליכים הנפשיים הנרקבים בתוכו ולא מאפשרים לו להתפתח? או שאולי דווקא תהליך של חיות, של משהו שקורה ומתפתח?

עובש הופך ריחני
אחרי תקופה ממושכת של עיסוק בעובש מתחילים להסתנן לחדר חלקים אחרים, אך עדיין יש תוקפנות רבה, והוא אינו מסוגל לשאת את החלק המיטיב של הקשר בינינו. שוב ושוב הוא מבטא תחושות טובות, אבל ההרס לא מאחר לבוא והרע משתלט. החוויות עדיין תחושתיות וראשוניות, אבל התוצרים מקבלים פנים אחרות. תומר יוצר את "הבוסמנתומר של תומר", צנצנת קטנה עם בצק ירוק ומים חמים בליווי נסיכה מתה.

תקופת הלבוש: לברוא את המטפלת
לאחר כארבעה חודשים תומר מעלה תכנים הקשורים לגיל שלוש, אומר שזוכר כאב גדול מאוד. זוכר את אימא ששכבה במיטה מחוברת לצינורות והיה מאוד עצוב. אני מרגישה שעכשיו אפשר לדבר על הפצע המדמם. לפתע, תוך כדי שיחה, הוא לוקח צבע ידיים אדום, מתפלש בתוכו ומתחיל למרוח את הצבע על דף שהניח על כיסא. אני מבינה שהוא משחזר את הטראומה.
לא יודעת איך עליי להגיב במצב שבו הטראומה נוכחת ומוצפת בחדר, שבו הפצע פתוח לרווחה. הידיים שלו אדומות מדם, והוא אומר לי, "זה כמו ידיים של רוצח". הכיור מוצף ואדום. אני מרגישה שאני לא מצליחה לתפוס אותו, הוא בורח. קשה לפתוח את הפצע ולהוציא את המוגלה המרעילה. אני חולקת אתו חוויה טראומטית שבה כמעט איבדתי את אמי בלידת אחותי. שנינו לא עומדים בעוצמת הכאב, ההזדהות שלי גדולה מכדי להכיל את החוויה.
לקראת סוף הפגישה הוא יוצר לי בגדים מלבד. חצאית אדומה, שרוולון שחור, פרח צלופן אדום. סערת הרגשות מתחלפת בהתרגשות והתפעלות מהאופן שבו הוא עובד כמעצב אופנה ותיק שיודע את המלאכה. בסוף הפגישה הוא אומר לי, "איזה כיף כל הפסיכולוגיה הזאת", והולך.
אני מבינה שהקושי להתמודד עם הטראומה של היעלמות האם בשלב קריטי בחייו הפכה לפנטזיה שבה הוא מחיה אותה. הוא בורא אותי מחדש, כאילו באמצעותי הוא מממש את הצורך שלו בחוויית האומניפוטנציה הראשונית, שהיא הבסיס הבריא להיפרדות בשלב מאוחר יותר. בזמן שבו הייתי מחופשת וקיימת בשבילו כסוג של אם אידאלית יכול היה להמשיך ולבטא תכנים קשים.
בפגישות הבאות תומר מלביש אותי בתחילת הפגישה, באמצעה, ולעתים בסופה, כמה דקות לפני סיום הפגישה. פגישות שלמות מתרחשות כשאני עטויה בהינומות, בשובלים לשמלה, בכובעים ובפפיונים מעשה ידיו.
בפגישה אחרת תומר מלביש אותי, ואז כעשר דקות לסיום המפגש, לוקח את הבוסמנתומר, שופך את החומר ושובר את הצנצנת. המילים נעתקות מפי, אבל אני מנסה להגדיר את הגבול. הוא הולך, והחדר נשאר כמו אחרי שדה קרב. אני נותרת עצובה, מרוקנת, עייפה וכואבת. זהו החלום ושברו, שבו מציאות חייו פוגשת את הפנטזיה, שבה הוא משליך עליי את הפנטזיות הראשוניות שלו, ואז החיים פוגשים את המציאות והכול מתנפץ.


"שעיר לעזאזל"
לאחר כחצי שנה בטיפול תומר יוצר עבודה שהוא קורא לה "המנחוס" (בערבית נחס [نَحْس] הוא מזל רע; משהו מבשר רעות, מביא פורענות).
הוא לוקח קופסה גדולה ומתחיל לשפוך לתוכה את כל החומרים האפשריים. שוב מביע משאלה שהעבודה תעלה עובש ומלווה את מעשיו במלל של הרס וחורבן. הנוזל הופך שחור ובולע את כל הרכיבים, אבל ברגע שנמצא לשחור מְכל בטוח יכול להיוולד המקום שהוא "לא שחור", כלומר יכול להופיע פיצול יציב יותר בין "טוב" ל"רע".
הוא מתעקש להשליך לתוכי את הרעלים, רוצה שאהיה אתו בביצה הבולענית של חייו. עליי להכיל את התוקפנות והחרדה, כמו אם שמעכלת את חלקיקי הביתא של תינוקה (הרכיבים שלא ניתן להחזיק בנפש), אבל כעת לחלקיקים יש מכל שמחזיק אותם והם קרויים בשם. אני מייחסת ליצירת המנחוס משמעות רבה; זוהי תפנית בטיפול, שבה מתבטאים החומרים הקשים בתוך מְכל קונקרטי והחרדות והדחפים הפכו לסמל, לרעיון.

מעבר מהביטוי הסימבולי לקונקרטי
בפגישות הבאות תומר מתחיל לשתף אותי בדברים שקורים בבית. באחת הפגישות הוא עושה עכביש ועוטף את ידיי בקורי עכביש לבנים. פישמן (2002) כותבת כי העכביש מסמל את האם הגדולה אשר מצד אחד טווה חוטי גורל ומצד אחר תוקפנית והרסנית. משמעות נוספת היא השינוי שעובר האדם בחייו, שבו הוא טווה את חייו החדשים.
דרך החוטים מתחילים להתגלות יחסיו עם האם הקונקרטית. תומר יכול להתחיל ולהתייחס במילים לקשר שלו עם אמו, לנזקים שגורמת לו חוסר הנפרדות מהאם.

הכנת מזון בריא ברמה הקונקרטית והסימבולית
כעבור תשעה חודשים תומר מתחיל ללמוד בבית ספר רגיל, בכיתה קטנה. השילוב שלו בכיתה מוצלח, וגם בטיפול עולים תכנים מאורגנים יותר. תומר מכין כופתאות עם רוטב תרד, עלי סלק, ועוד דברים בריאים וטעימים. נראה שהוא חוזר ומנסה להחיות ולחזק אותי דרך המאכלים והמלבושים. אני מציינת לעצמי את השינוי הקיצוני שחל בתומר. הוא מאורגן, חשיבתו צלולה ואינטגרטיבית. הוא מתפקד למופת בבית הספר, מקבל תעודות הצטיינות, רוכש חברים.
באחת הפגישות הוא יוצר תרנגולת יפהפייה מפלסטלינה. לשאלתי מה אומרת התרנגולת, הוא עונה: "כלום, אני תרנגולת, עושה קוקוריקו, תרנגולת נורמלית לכל דבר. משמח, לא?" היה מרגש מאוד לראות תרנגולת לבנה, בנויה ושלמה.

רגרסיה לשלבים מוקדמים בטיפול כביטוי למצוקה
לאחר חודשיים שבהם הרגשתי שיפור אצל תומר התחילו להופיע סימני רגרסיה. הוא מבטא תוקפנות רבה, מכוון אליי רובה ויורה בי מטווח קצר, מבקר אותי, ובד בבד חוזר להתזה ולשפיכת צבעים. אני מבינה שתומר קורא לעזרה. ייתכן שמציאות חייו בבית שוב מתערערת והוא מגיב לכך מיד. ואכן, בשיחה עם האם נראה שכוחותיה אזלו, היא שקעה בדיכאון, ותומר מטפל בה, מאכיל אותה ודואג לאחיותיו.
בחדר הטיפול תומר חוזר לארון חומרי היצירה, אזור הדמדומים שלו. הוא כמעט שלא מזכיר את מצב האם, אינו משתף במילים, אלא חוזר לצנצנות המבאישות ולתערובות שיבשו: "ארון הקסמים, כל האסונות שלי הפכו לקסמים". הוא חוזר לשפיכת חומרים וקורא לעבודות "תקופת היובש השנייה". הוא נוגע בכל דבר בחדר בידיו המלאות עיסה דביקה ומלוכלכת, מחפש עוד ועוד חומרים מסריחים. מורגשת רגרסיה קשה, אבל היא אינה מלווה במלל הרסני. בשיחה עם המורה מתברר שגם בבית הספר הוא מזניח את לימודיו ומציק לחבריו.

פרֵדה
הפרֵדה בינינו הגיעה מוקדם מהצפוי (מסיבות מנהלתיות לא אושר תקן ממשרד הבריאות למטפלת באמנות נוספת במרפאה). תומר מנסה לעשות סדר בצנצנות ובקופסאות שלו, מנסה למיין. נראה כי יש לו צורך פנימי לעשות סדר, אך הוא מתקשה, הפרֵדה קשה. הוא כותב פתק לכותל שאימא תרגיש טוב, ושאני לא אעזוב. אני שוהה אתו בכאב ומנסה (ומתקשה) לנחם, חושבת על חוויות הפרֵדה שלו בחייו.

יצירת מְכל: בניית הבית
באחת הפגישות האחרונות תומר אמר שהוא רוצה לבנות בית. הוא משתמש בקרטון ביצוע, מקלות ארטיק, דבק חם, בונה שתי שכבות בסיס ויוצר מבנה מאורגן ויציב. הבנייה של המכל מרגשת בצורה בלתי רגילה. אני רואה מכל שנוצר, הולך ונבנה אט-אט.
לקראת סוף עבודתו הוא אומר: "מגיע לי מזל טוב, אני משתלב בכיתה רגילה". בסוף השנה תומר מקבל תעודת הצטיינות בית ספרית ממנהלת בית הספר בפורום בית ספרי על התנהגות למופת, כבוד לחברים ועוד הישגים. מתברר כי שחזור המקומות העבשים בנפשו, הפגועים והטראומטיים הצליח לשקם את חייו ולבנות מערך של אגו יציב, שלא נשבר.

דיון
תומר אפשר לי לחוות את עולמו הפנימי דרך המרחב שנוצר בטיפול. הוא נתן לי לחוש את הכאוס, את הבדידות, את החרדות ואת החשכה ששררו בנפשו באמצעות החומרים והמשחק. נראה היה כי המרחב הפוטנציאלי אפשר לו להיות במגע עם משאלות ודחפים עמוקים ומודחקים, ולבטא אותם במרחב שמשמש מסגרת מוגנת, משרת ביטחון ויציבה.

חסך בהכלה
בתחילת הטיפול נראה כי חסרה לתומר חוויה של מכל וקביעות אובייקט, חוויה ראשונית ומובחנת שבה הצליח לפתח אישיות רגשית נפרדת. בתוך זמן קצר הוא שחזר את המערכת הסימביוטית שהייתה לו עם אמו ואת ההפנמה הלקויה של האובייקט האימהי. נראה היה שחוויותיו היו מפוצלות ולא התאפשרה קבלה של כל חלקי העצמי, הן הטובים והן הרעים. בעקבות הקושי בהפנמת האובייקט נראה כי יש לו צורך פיזי של ממש בנוכחות שלי.
ביון (אצל מטרי, 2005), שהשתמש בדימוי של מְכל (container), טען כי התפתחות תקינה של חייו הנפשיים של היחיד בתקופת החיים המוקדמת תלויה בקיומה של סביבה כמו-רחמית. אם האֵם אינה משמשת כמכל לתינוק ולתפיסותיו הפרימיטיביות ייהפכו אלו לאלמנטים מפורקים שייוותרו בנפש. נראה שאצל תומר לא התפתחה תחושה מספיקה של מכל מחזיק, ובעקבות זאת היה עולמו הפנימי רווי בתכנים של חרדת כיליון ומוות, מעין ענן שחור שמאיים על חייו הרגשיים. הפחד מהכיליון עלה במשחקים רבים, שבהם יצר דמויות חסרות חשיבות ולבסוף אף ניתן להרוס אותן, חלקי משחק שהולכים ומתרסקים.
במסגרת ניסיונו לשחזר את חוויית האימהות הראשונה ואת השבר הבסיסי בחייו הוא יצר נוזל גנטי. פעולה ראשונית זו בטיפול מלמדת על צורך להתחיל את החיים מחדש, להיוולד, כשהידע הגנטי על יחסי אובייקט תקינים מצוי בתוכו. חשוב לציין כי בתום מפגשים שבהם התכנים היו קשים מנשוא היה תומר יוצא בהרגשה מרוממת מהרגיל. נראה שחדר הטיפול והנוכחות הקשובה והחיה יצרו אצלו בהדרגה מקום בטוח לביטוי פנטזיות הרסניות.

התלבטות
באשר לשפיכת הצבעים הבלתי פוסקת בתקופה הראשונה בטיפול עולה השאלה: האם היה נכון לאפשר זאת או אולי הייתי צריכה לבנות סכר שיעצור את ההצפה? המסקנה שלי ממקרה זה ואחרים היא כי אם לא הייתי מאפשרת את ההצפה עד כלות, לא היו התכנים הראשוניים והכאוטיים משתחררים ובאים לידי ביטוי. אני רואה בשפיכה ובחוויה המציפה והקשה בטיפול משמעות רבה מאוד לתיקון של הנפש לעומקו ולעוצמתו. ללא התמסרות והשתקעות מוחלטות לא היה שחזור המצבים הראשוניים מיטיב עם המטופל.
כאשר אנו פוגשים את הקצה הפרימיטיבי של החוויה, כשהעולם נחווה באופן האוטיסטי-מגעי, האהבה הפרימיטיבית מקבלת ביטוי בהיצמדות פיזית, בהידבקות, ללא יכולת להפנים את האובייקט האהוב ולהזדהות עמו. חוויה זו יכולה להיחוות כמאוד חודרנית למטפל, ונדרשת יכולת גבוהה לשאת אותה. במהלך חלק נכבד מהטיפול תומר היה עסוק בי, הוא יצר אותי, ברא אותי מחדש באמצעות התחפושות, דאג לי למזון בריא. הייתה גם העברה מנטלית של חלומות ודימויים זהים. ניכר כי תומר חווה בחייו פעמים רבות את חוויית "האם המתה" גם רגשית וגם פיזית.
בתקופה ארוכה זו שבה הייתי מחופשת מפגשים שלמים, עטויה בהינומות, בכובעים ובשמלות שיצר, אפשרתי לתומר להיות זמינה לפנטזיות האומניפוטנטיות שלו דרך גופי. הביטוי הקונקרטי של הטראומה התאפשר אחרי התבוססות בנוזלים ראשוניים כדוגמת הדם ששאב ממני, נוזלים גנטיים למיניהם, בלילות מבאישות ועוד. לאחר שהוציא את החומרים הללו מנפשו התאפשר ביטוי קונקרטי לחוויה. אור (אור ואמיר, 2005, 191) כותבת כי "החומרים האצורים בתוך הלא-מודע שואפים לצאת מהלא מודע החוצה ולקבל ביטוי, כך שהאדם יכול לראות מהם הדברים שאיתם הוא חי".
העבודה האמנותית דרך השפה החזותית אפשרה לתומר לחשוף ולגלות זיכרונות נשכחים ולהפוך אותם למילים. בזכות הביטוי המילולי וגילוי הפנטזיה שבה הוא גרם למות אמו התאפשר לו לעבור לאחד השלבים המשמעותיים בעיניי בטיפול – יצירת "המנחוס". בעבודה זו, שהייתה רוויה יצר הרס, צורך להקיא ולשפוך את כל הכאב והחולי מתוכו, הוא הכריח אותי להרגיש כמו שהוא מרגיש. הוא זרק לתוך המנחוס את כל החלקים הקשים, המבאישים והמפורקים בנפשו, ודרש ממני להתפלש בתוכו.
שאבריין כתבה על "השעיר לעזאזל" וציינה שהפיכה לשעיר לעזאזל, ההשתחררות הטקסית מהיבטים בלתי רצויים או רעים באמצעות העברתם לחפצים או לאנשים, היא תהליך אוניברסלי שעשוי להימצא בפועל בצורות שונות (אצל דאלי, 1995). לאחר שסילק את השעיר לעזאזל לתוך המדבר באמצעות משחק המנחוס התפנה מקום לשיחה על מצבו. נראה שלאחר שראה אותי שורדת את הטראומה, נשארת חיה, יכול היה להתחיל ולבחון את המצב הסימביוטי שלו עם אמו ואת הנזק הנפשי שנגרם לו.
כאשר הוא חש שיש מכל ומקום לאימה, לחרדה, ל"חור השחור", יכול היה להיווצר מקום אחר, משוחרר מחרדה. כך, מתוך החושך הבראשיתי יכול היה לבקוע האור הבראשיתי המבחין בין חושך לאור, אבל עדיין לא מאפשר ראייה נפרדת אמיתית. היחסים מתקדמים שלב ממטופל וזולת עצמי אל המטופל והאובייקט ולתחילת הדרך של פיצול של טוב ורע.
ניכר שכאשר תומר חזר למסגרת לימודית הוא היה פנוי יותר ללמידה. בשנה שחלפה הוא ביטא תכנים קשים מחייו, שחזר חוויות ראשוניות מחייו שלא אפשרו לו תפקוד תקין במסגרות שבהן היה בשש השנים האחרונות. מסגרת אחר מסגרת פלטה אותו והשאירה אותו עם מצוקותיו, עם חרדותיו ועם כאביו שלא נתנו לו מנוח. לא היה בנפשו מקום פנוי ללמידה, אלא רק לחיפוש הנואש אחר אמו באמצעים שעמדו לרשותו, כמו הפרעות התנהגות, ניסיונות חוזרים ונשנים להביא את האם לבית הספר ולהשאירה קרוב אליו.
לאחר הטיפול שבו ביטא תכנים קשים וכואבים בתוך מסגרת מכילה, אוהבת, לא ביקורתית ומאפשרת יכלו התכנים הראשוניים לפנות מקום לבנייה של כוחות האגו. ואכן, בתחילת השנה השתלב תומר בכיתה קטנה בבית ספר רגיל בעיר מגוריו. ההשתלבות הייתה מוצלחת, אך המסע היה לא קל. במהלך שנה זו עברה משפחתו של תומר טלטלות רגשיות קשות, אך תומר נשאר יציב אל מול הסערה.
בשנה השנייה לטיפול נראה שתומר החל לבקוע מהמעטפת הקודרת שאיימה על התפתחותו הנפשית התקינה. הייתה הרגשה שחבל הטבור יכול להינתק בהדרגה. יצירת התרנגולת הייתה סמן משמעותי לכך כשאמר לי: "זוהי תרנגולת נורמלית לכל דבר". עצם היכולת ליצור משהו אינטגרטיבי ושלם, ולא תוצר שפוך ומלוכלך כפי שהיה במהלך השנה הקודמת, מעידה על התקדמותו. ראיתי את תומר הולך ומתחזק.
תומר יצר בשבילי מאכלים שונים מחומרי האמנות שכולם אומרים בריאות. המאכלים היו מורכבים מירקות, בשר, גבינות ורוויי רוטב עסיסי ובריא. לראשונה לא עלו תכנים מבאישים, סרוחים ומקולקלים. ניכר היה שהוא מבטא את החלקים הבריאים בנפשו ושהחל לחוש רווחה.
כאשר הזעזועים והטלטלות שחווה בחייו נתנו את אותותיהם בחדר הטיפול חזר תומר אל ארון השיקויים והתרכובות המבאישות. הוא היה יכול לבטא את השינוי הנפשי דרך מצב הצבירה הנוכחי של החומרים. דבר משמעותי נוסף הוא הצורך הפנימי שלו לחזור "למקומות הבטוחים" ולאותת לי על מצבו. כשהביט בארון ניסה ליצור מהתרכובות יצירות חדשות. לשימוש בחומרים היה גוון שונה שהעיד על התהליך המשמעותי שעבר ועל התחזקותו. נראה היה כי החלה להתבסס אצל תומר הקרקע לאינטגרציה של האובייקטים החלקיים וחלקי העצמי לכדי תחושת עצמי רציפה (אוגדן, 1990)
לסיום ביקש לעשות בית, והדביק בצורה אטית, מסודרת ומאורגנת את מקלות הארטיק. כאשר הראה לי שהוא מנסה לשבור את הבסיס אמר את המשפט העוצמתי: "הבסיס חזק מאוד, הוא לא יכול להישבר", ולאחריו באה הבשורה הנפלאה שהוא ישולב בכיתה רגילה.
לסיכום, אני רואה חשיבות בשחזור מצבים מנטליים ראשוניים מתוך ביטוי סימבולי באמצעות החומרים המגוונים שעמדו לרשותו וצורת ביטוי לא מילולית שהייתה נגישה לו ואפשרה את הכניסה לרבדים תת-קרקעיים בנפשו. ישנה חשיבות רבה גם לקשר בינינו ולכך שאפשרתי ונעניתי למשאלות הראשוניות והעמוקות שבהן עבר את כל השלבים מסימביוזה לנפרדות.

מקורות
אור, א' וד' אמיר, 2005. בשפה אחרת: תרפיה באומנויות – סיפורי טיפול, בן שמן: מודן.
ויניקוט, ד"ו, 2009. עצמי אמיתי, עצמי כוזב, תל אביב: עם עובד.
לוונס, מ', 1999. הפרעות אכילה ושליטה בגוף: טיפול באמצעות תרפיה באמנות, קריית ביאליק: אח.
מטרי, י', 2005. בית לנפש, בן שמן: מודן.
מרקמן, ד', 2004. "התיאוריה הקלייניאנית וטיפול באמנות חזותית", תרפיה באמצעות אמנויות 3 (2), עמ' 45–51.
פישמן, ר', 2002. סימבולים: המילון המלא, הוד השרון: אסטרולוג הוצאה לאור.
שטיינהרדט, ל', 2004. בין כוכבי שמיים לחול הים, רמת השרון: שער העם.

Rubin, J. A., 1984. The Art of Art Therapy, New York: Brunner/Mazel.