מסע לקראת עצמאות וייחודיות בטיפול באמנות - גלית קיציס ליבנה

גלית קיציס ליבנה - מטפלת באמנות
Galit.livne@yahoo.com

תקציר
מאמר זה מציג טיפול באמנות המתאר את מסעה של דנה (שם בדוי), ילדה בת שמונה, מתלות  לעצמאות ואת תהליך ההיפרדות המורכב והכפול מאמה ומאחותה התאומה. אתאר את הדפוסים הסימביוטיים בין המטופלת ואמה ואת הזדהות היתר שלה עם אחותה התאומה, כפי שבאו לידי ביטוי בטיפול באמנות. לאורך התהליך הטיפולי דנה ביטאה את הקונפליקט בין תלות  לעצמאות הן דרך האמנות והן דרך הקשר הטיפולי. קונפליקט זה התאפיין בנזקקותה האינסופית למבטה המאשר של אמה יחד עם הפחד מהיבלעות והכמיהה ל"פרוש כנפיים ולעוף" ולהיות ייחודית. באמצעות האמנות דנה ביטאה עולם של דימויים, שעברו טרנספורמציה במקביל לשינוי שהיא עברה לקראת עצמאות וייחודיות. כמו כן, עברה דנה תהליך מקביל בקשר הטיפולי שהתבטא במעבר מתלות חזקה כלפיי, כמטפלת, ומרצון לרצות אותי אל עבר נפרדות, הכרה של חלקים בעצמה והקשבה לקולה הפנימי והבעתו מבלי לנסות להיות מותאמת ומכוונת לצורכי הסביבה.

את תהליך הייחודיות וההיפרדות הרגשית שעברה דנה, אבחן תוך התייחסות לשתי תיאוריות התפתחותיות. הראשונה, תהליך ה"ספרציה-אינדיבידואציה" של מרגרט מאהלר (Mahler,1975). השנייה, "מתלות לקראת עצמאות" של ויניקוט (ויניקוט, 2009). אתייחס לתהליך הנפרדות המורכב והכפול שעוברים תאומים הן מאמם והן מאחיהם התאומים (באור, 2004; סמילנסקי 1990; פלוטניק, 2003) במטרה להבין את סוגיית ההזדהות בין תאומים שליוותה את דנה והקשתה עליה לגבש זהות נפרדת וייחודית.

תהליך הטיפול באמנות שעברה המטופלת יוצג תוך התמקדות באמנות ובקשר הטיפולי, שהיוו עבורה כלים טיפוליים רבי-עוצמה וחיוניות בתהליך גיבוש "עצמי" חזק ובעל כוחות ובתהליך בניית זהות עצמית ייחודית ונפרדת (Rubin, 1987; Levine, 1995; Brown, 2008).

תהליך בניית זהות עצמית
"כל המתפרד הולך ומתאחד, ומתוך הסתירות עולה המזיגה הנאה ביותר, והכול מתהווה במאבק". מאמרות הרקליטוס האפל איש אפסוס (סולן, 2007).

תהליך ה"ספרציה-אינדיבידואציה" לפי תיאורית ההתפתחות של מרגרט מאהלר
מאהלר מכנה את תהליך הספרציה-אינדיבידואציה "הלידה הפסיכולוגית של האדם", שהיא תהליך הפיכתו מ"עובר פסיכולוגי" חסר זהות ויכולת קיום בזכות עצמו לבוגר בעל זהות עצמית מוגדרת ויכולת תפקוד אוטונומי. תהליך זה ראשיתו בלידה הביולוגית של האדם, והוא נמשך לאורך כל חייו, והשלבים הקריטיים מתרחשים בשלוש השנים הראשונות (Mahler,1975). מאהלר הדגישה את החשיבות הרבה שיש לנוכחותה וזמינותה הרגשית של האם כלפי ילדה בהשגת הנפרדות. היא מתייחסת לספרציה ולאינדיבידואציה כשתי התפתחויות משלימות, שני תהליכים שלובים זה בזה, אך הם אינם בהכרח בו-זמניים. "ספרציה היא יציאה של הילד מאיחוד סימביוטי עם האם, ואינדיבידואציה היא תנועתו של הילד כלפי התפתחות תכונותיו האישיות" (Mahler, 1975).

השלבים ההתפתחותיים כפי שתוארו על ידי מאהלר כוללים שני שלבים מקדימים לתהליך הספרציה-אינדיבידואציה: "השלב האוטיסטי הנורמלי",שבו התינוק נמצא במצב הלוצינטורי ראשוני של אומניפוטנציה וחוסר מודעות לקיומו של האובייקט מספק הצורך. דרך הטיפול האימהי, המגע עם גוף האם, מתחיל לפתח מודעות לקיומו של "גורם חיצוני" שדואג לו, מה שמסמן את תחילתו של "השלב הסימביוטי הנורמלי", שבו התינוק מתנהג ומתפקד כאילו הוא ואמו הם מערכת אומניפוטנטית, אחדות זוגית בתוך תחום אחד משותף (Mahler, 1975 Greenberg, 1983). מאהלר הניחה שלאחר הלידה מתקיים מצב של סימביוזה – מצב של אחדות ותלות רגשית ונפשית מלאה בין התינוק לבין האם (מטרי, 2005) והסבירה שהיא מתייחסת למונח "סימביוזה" כאל מצב תוך-נפשי, שבו אין מובחנות בין ה"עצמי" לבין האם, ולא כאל מצב התנהגותי של היצמדות או הידבקות פיזיים, האופייני לבעלי חיים סימביוטיים (1960, Mahler, 1975). רק אם יתנסה הילד בקשר סימביוטי מספק, הוא יפָתח "אמון בסיסי" וביטחון ביכולתו להתמודד עם העולם בכוחות עצמו ויגבש זהות עצמית נפרדת, מוגדרת ומלוכדת, וכאדם בוגר יצליח להשיג קשרי אובייקט בוגרים ובריאים  (ויניקוט, 2001Mahler 1975; Greenberg, 1983 ;).

לפי מאהלר, תהליך הספרציה-אינדיבידואציה כולל ארבעה שלבים: שלב הדיפרנציאציה והתפתחות של דימוי גוף: יש בקיעה מן המצב הסימביוטי עם האם ומופיעות התנהגויות שמציינות הבחנה בין ה"עצמי" ל"לא עצמי". (שניידר,  1991Mahler, 1975 ;). שלב התרגול: הילד מתחיל להתרחק פיזית מאמו וחוזר אליה מדי פעם לצורך "תדלוק רגשי". (טיאנו, 2006; Mahler, 1975). שלב ההתקרבות מחדש ((Rapprochement: מתחילה המודעות לנפרדות, שמובילה לחרדת פרידה גדולה, והילד מבקש את קרבת אמו כל העת במטרה לבסס את המשכיות הקשר עמה ואת קביעותו. מצד אחד קיימת המשאלה לאיחוד מחודש עם אובייקט האהבה – האם, ומצד שני הפחד מפני היבלעות בתוך האובייקט. "נכונותה הרגשית של האם לשחרר את הילד כפי שעושה הציפור - דחיפה עדינה מהקן ועידוד הגוזל לאי-תלות - הם בעלי חשיבות עצומה ליכולתו של הגוזל לעוף" (טיאנו, 2006, עמ' 87). שלב התגבשות הזהות והתחלת קביעות אובייקט רגשית:הילד מפנים את דמותה של האם שכעת נתפסת כיציבה ואמינה יותר, מה שמאפשר לו לקבל את מגבלותיו ואת ההתרחקות מאמו מתוך הבנה שהיא קיימת מעבר לטווח מבטו. (טיאנו, 2006).

סולן (סולן, 2007, 1992 ,1991) מבקרת את מאהלר, וטוענת שיחסים סימביוטיים אינם מייצגים תהליך של התפתחות נורמטיבית, גם לא בגיל הינקות, מאחר שבהתמזגות הסימביוטית לכוד מרחב ה"עצמי" של התינוק בתוך מרחב ה"עצמי" של האם, והם אינם נפרדים בתוך מרחב שלישי זמני, ולכן תהליך הנפרדות ייחווה כפגיעה, כנטישה, כניתוק טראומתי שבעקבותיו תחושת זרות וכיליון. סולן מתארת את מודל ה"יחד בין נפרדים" כמודל מועדף ליחסי אם-תינוק, וטוענת שתחילת יחסי ה"יחד" (jointness), המתרחשים במחצית הראשונה לחיי התינוק, מתאפיינת ביחסי טריאדה: תינוק, הורה ומרחב משותף, שלישי, המתקיים בין מרחב ה"עצמי" של התינוק למרחב ה"עצמי" של האם, שבו מושם דגש על השתתפות פעילה ועל יצירתיות משותפת של האם והתינוק ביחסי ה"יחד", נוסף על המרחב ה"עצמי" של כל אחד מהם. "יחסי היחד" כוללים שמירה על נפרדות במרחב ה"עצמי" של כל אחד והתקשרות במרחב משותף, שבו האם והתינוק חשים תחושת אינטימיות ואושר הסוחפת אותם לאשליה רגעית של טשטוש גבולות הנפרדות ושל שלמות ה"יחד", כאילו לא קיים "לא עצמי" במרחב המשותף. סולן ממשילה "... את התקשרות ה"יחד" לקונצרט, את המרחב... המשותף לאולם קונצרטים ואת ההורה למנצח על התזמורת. ויסות עוצמת הצליל של כלי הנגינה... מאחדים את צלילי המוזיקה ליצירה הרמונית, המטשטשת את ההפרדה בין הכלים תוך שמירה על ייחודיותו של כל כלי וכלי..." (סולן, 2007, עמ' 133). בתהליך התקשרות ב"יחד" כל אחד שומר על נבדלותו מהאחר, ושניהם שומרים על ה"יחד" בין נפרדים ללא חרדה מדחייה, מהיבלעות או מנטישה ומאובדן עצמיותם. סולן מדגישה שבמהלך התפתחות נורמטיבית חוויית טשטוש הגבולות הנה רגעית, זמנית ומותנית בהתמסרות מוחלטת והדדית של התינוק ואמו ל"יחד", ואינה חוויה "קבועה", כפי שמתייחסת מאהלר למושג הסימביוזה. מחיר הסימביוזה כרוך בהכחשת סימני זרות ובביטול הייחודיות, בעוד שביחסי "יחד" האם והתינוק מבדלים עצמם זה מזה לצורך שמירה על ייחודיותם (סולן, 2007).

"מתלות לקראת עצמאות" לפי ויניקוט
ויניקוט רואה את התפתחותו הרגשית של האדם כמסע מ"תלות מוחלטת" דרך "תלות יחסית" לאי תלות – לעצמאות, ואת האם כמאפשרת לתינוקה להתפתח ולנוע לאורך מסע זה  (ויניקוט, 2009).

"שלב התלות המוחלטת": לפי ויניקוט, תינוק מסוגל לשרוד ולהתפתח בתחילת חייו רק בתוך המעטפת המגוננת של הסביבה האימהית ה"מחזיקה". בתחילת החיים אי אפשר לתאר תינוק בלי לתאר את האם, שממנה לא הצליח עדיין התינוק להיפרד ולפתח "עצמי" משלו (Winnicott, 1962). ויניקוט ראה באם ובתינוקה יחידה אחת בלתי נפרדת וטען, שבשלב זה (בשבועות הראשונים שלאחר הלידה) התינוק תלוי באמו ואינו ער לתלותו, וכך צריך להיות, ומן האם נדרשת התאמה כמעט מוחלטת אותה הגדיר "מושקעות אימהית ראשונית" - "primary maternal preoccupation") שמאפשר לנוכחותה השקופה, חוויית רציפות והמשכיות של התינוק (going on being""), חוויה של אובדן ה"עצמי" בתוך האחר וכך מגינה על התינוק מפני הידע על נפרדות. (אוגדן, 2003, ויניקוט, 2007).

ויניקוט התנגד לשימוש במונח "סימביוזה" לתיאור יחסי אם-תינוק באופן שבו השתמשה מאהלר, מאחר שהתנגד להשוואת היחסים בין אם לתינוקה עם דוגמאות מחיי בעלי חיים וצמחים שביטאו תלות הדדית-פיזית (ויניקוט, 2009). ויניקוט מוסיף וטוען ש"בתחילה מעניקה האם לתינוק, מתוך התאמה של כמעט מאה אחוזים, את ההזדמנות לאשליה שהשד שלה הוא חלק מן התינוק... תפקידה של האם, בסופו של דבר, להביא את התינוק בהדרגה להתפכחות מאשליה..." (ויניקוט, 2007, עמ' 44; מטרי, 2005 ). על פי תזה זו של ויניקוט, התאמה זו מאפשרת את התהוות ה"עצמי האמיתי", שמתחיל לקבל חיים דרך הכוח הניתן לאני החלש של התינוק על ידי כך שהאם מממשת את ביטויי האומניפוטנציה של התינוק ונותנת להם משמעות. אם שאינה טובה דיה, מחליפה את צרכי תינוקה בצרכי עצמה, המקבלים משמעות על ידי היענות מרָצה של התינוק, שמפתח "עצמי כוזב" המגיב לדרישות הסביבה (ויניקוט, 2009). במצב זה, מתוך הקושי לחוות ולפתח רגשות עצמיים, הילד נשאר תלוי באמו, והוא אינו יכול להיפרד ממנה (מילר, 2000). "שלב התלות היחסית" הוא מעבר מהשלב שבו התינוק יונק משד שהוא מדמיין אותו כשלו בעוד שהאם מיניקה תינוק שהוא בדמיונה חלק ממנה, אל המציאות. מכאן תתחיל הנפרדות לשלב האחרון, שמתרחש בשנה השנייה לחיי הילד, ולו קרא ויניקוט "לקראת עצמאות", מה שמבטא את תפיסתו שהאדם לא מגיע אף פעם לעצמאות מלאה (ויניקוט, 2009).

תהליך הנפרדות ובניית זהות עצמית נפרדת אצל תאומים

קשיים בתהליך הספרציה-אינדיבידואציה אצל תאומים

 

"מובדלות היא אחד המושגים הבסיסיים המתייחסים לקיום האנושי... למידה שבה האדם רואה את עצמו כישות פיזית ופסיכולוגית נפרדת ונבדלת מסביבתו; המידה שבה האדם מסוגל לתפוס את גופו... רגשותיו ורצונותיו כשייכים לו עצמו ולא לאחרים; המידה שבה הוא מסוגל להגדיר את עצמו בצורה שתזהה אותו ותייחד אותו מיתר בני האדם" (סמילנסקי, 1990, עמ' 27).

מובדלות מאח מתייחסת למידה שבה הילד תופס את עצמו כישות נבדלת מאחיו ומסוגל להתפתח כאינדיבידואל ולתפקד באופן אוטונומי, בלתי תלוי באחיו. (סמילנסקי, 1990; ויניקוט, 2001). אחת הבעיות הקשות בגידול תאומים היא להבטיח שכל אחד מהם יגדל בהרגשה שהוא אדם נפרד (ולא חצי משלם) בעל זהות עצמית משלו, ויפתח בהדרגה תחושת עצמאות מבלי להיות תלוי באחיו התאום (באור, 2004). תיאוריית הספרציה-אינידיבידואציה של מאהלר Mahler, 1975)) יכולה לספק הבנה גם לגבי ההתפתחות הפסיכולוגית של תאומים, מאחר שהיא אינה שונה מזו של ילדים יחידים, אך אין ספק שיש לראות את התפתחות התאומים כנושא ייחודי ומורכב בתוך תיאוריית ההתפתחות הפסיכולוגית הכללית, מאחר שתהליך היווצרות המובדלות אצל תאומים הוא כפול: על כל אחד מהם להיפרד מאמו (ככל הילדים) וגם להיפרד מהאח התאום (באור, 2004; סמילנסקי, 1990).

תאומים בשלב הסימביוטי.  האמון הבסיסי האמור להתפתח בין התינוק לאמו בשלב הסימביוזה, כמפתח לנפרדות בין התינוק לבין האם, אינו מתפתח כיאות עקב חוסר הזמינות של האם לכל אחד מהתאומים. מצב זה עלול לעורר בתינוק "רעב" תמידי לסימביוזה, והתוצאה היא תלות אינסופית, קושי ביצירת גבולות "עצמי" וחרדת פרידה (באור, 2004; סמילנסקי, 1990). כדי להשיג "יותר" סימביוזה, כל תאום עלול  לפתח עצמיות מדומה – "עצמי כוזב", המגיב על צרכיה של אמו ולא על צרכיו שלו, מה שעלול להביא את התאום למצב תלותי-סימביוטי, שבו לא קיימת הפרדה בין דימויו ה"עצמי" לבין דימוי האובייקט (סמילנסקי, 1990).

קשיים ביצירת זהות עצמית נפרדת אצל תאומים

פלוטניק מניחה (פלוטניק, 2005) שאחדותם של תאומים מתרחשת כבר ברחם אמם: "כאשר מעטפת שלייה אחת נוגעת בשנייה, נקלטת כל תזוזה של האחד אצל השני. כאשר שניהם שרויים במעטפת שלייה אחת, המגע בניהם הוא בלתי נמנע... כך נוצר תהליך מתמשך של קליטה והפנמה... של האחד את נוכחותו של השני" (פלוטניק, 2005, עמ' 49; Stern, 1985).

לאורך תהליך הנפרדות הגורם המעכב את ההתפתחות התקינה של מובדלות עצמית, הוא החסך בזמינות הרגשית של האם. התאום עומד בפני קושי כפול: טשטוש הזהות בינו לבין אחיו, והקושי בנפרדות מהאם כתוצאה מסימביוזה לא תקינה עמה (סמילנסקי, 1990). כדי להתגבר על החסך בקשר האימהי ועל הקושי בהפנמת אובייקט האם, מפתחים התאומים מערכת הגנה שמתבטאת באחדות פסיכולוגית ביניהם, הבנויה על קרבה פיזית ונפשית מוקדמת ומתמשכת, מה שמוביל לקרקע נוחה ל"הזדהות הדדית", הנתפסת כתחליף לקשר סימביוטי לא מספק בין כל תאום לאמו (Leonard, 1961). "הזדהות הדדית" ("Twin–inter identification") היא היכולת להירגע האחד בחברת האחר, חיקוי הדדי, התייחסות אל דמות האני המשתקפת כאילו הייתה אחיו .(Hartman, 1934-1935) מצב זה עלול להביא לעיכוב בהתפתחות גבולות ה"עצמי" ובתהליך הספרציה - אינדיבידואציה, שיתבטא מאוחר יותר בקושי ביצירת קשרי אובייקט ובהתפתחות רגשית בלתי תקינה (Siemon, 1980). "ההזדהות ההדדית" מביאה ל"תגובת התאומות" (""Twining reaction), שבה ייצוגי ה"עצמי" והאובייקט כרוכים זה בזה (Joseph &Tabor, (1961. סיטואציה זו גורמת לתאומים לתפוס את עצמם כחלקים בלתי נפרדים של יחידה שאיננה ניתנת לחלוקה, ועלולה להוביל לטשטוש הזהות ולחוסר מובחנות בין ה"עצמי" לבין האובייקט (האח התאום) (סמינלנסקי, 1990).

 ויניקוט טוען ש"כל תינוק יכול לסבול מבעיית זהות, אך תאומים מוכרחים לסבול ממנה" (ויניקוט, 2001, עמ' 114). "התאומים מבטאים את הכמיהה האנושית להתמזגות ולהתאחדות, כמיהה שהיחיד אינו יכול להגשימה. אולם תאומים מסמלים גם פן נוסף בהוויה האנושית: הרצון להיפרדות והדחף לאינדיבידואליות... המאבק להשגת העצמיות אינו מסתיים למעשה לעולם, כל חיינו אנו עמלים על גיבוש זהותנו ועל מימוש האינדיבידואליות שלנו" (סמילנסקי, 1990, עמ' 15).

 

טיפול באמנות כמאפשר תהליך גיבוש עצמי חזק ובעל כוחות ובניית זהות עצמית נפרדת

היצירתיות כאחת מאבני היסוד של ה"עצמי". ויניקוט האמין שתינוק מגיע לעולם עם תחושת חיות ויצירתיות ראשונית שהיא ביטוי לקיום ה"עצמי", ואם הסביבה יכולה להחזיק יצירתיות זו, תתבסס יכולתו של הילד להבעה יצירתית (ויניקוט 2007). בדומה לכך, התכוונות המטפל למטופל, תגובתו המותאמת, המחשבה על השאלה במה המטופל ירצה להשתמש בעוד רגע והדאגה שצרכיו יסופקו מאפשרת למטופל להרגיש, באופן לא-מודע, אומניפוטנטי, ולחוות את האשליה כאילו הוא ברא את האובייקט המרָצה אותו (Brown, 2008). חוויה זו תהווה, עבור המטופל, הזדמנות לתחושת יצירתיות שתאפשר בנייה של ה"עצמי" ואת שיקומו ועיצובו מחדש.

טיפול באמנות מאפשר בניית "עצמי אמיתי" ואותנטי. תרפיה באמנות מאפשרת מרחב פסיכולוגי, הנוצר באמצעות אינטראקציה בין שניים .(Rubin, 1987) בדומה ל"מרחב מעברי" (ויניקוט, 2007), זהו אזור שבו מתאפשרים יצירה וחיים, בניגוד למרחב פתולוגי, שבו ההגנות מדכאות כל יצירתיות וחיות. לכן על המטפל באמנות לאפשר למטופל מרחב זה .(Rubin, 1987) חדר האמנות יכול להיחשב כ"מרחב מעברי" שבו משחק ויצירה יכולים להתפתח וכ"אובייקט מעבר" אשר מגשר בין הקונקרטי לסימבולי (ויניקוט, 2007Brown, 2008 ;). במרחב זה המטפל באמנות מספק את חומרי האמנות למטופל, במקביל לאם, המספקת לתינוקה את חומרי ההזנה. באמצעות הסטינג הטיפולי והקשר הטיפולי מספק המטפל באמנות סביבה "מחזיקה", מכילה ובטוחה עבור המטופל, בדומה לפונקציות שממלאת האם עבור תינוקה (Brown, 2008).

 ויניקוט חש שכאשר האם אינה מסוגלת לספק את סוג הסביבה הטובה דיה ההכרחית להתגבשות תחושה בריאה של "העצמי", נפסקת ההתפתחות הפסיכולוגית של הילד - "ליבת האישיות העצמית האותנטית מושעית, נבלמת על ידי צייתנות מסתגלת לסביבה הלקויה עד שתימצא סביבה מחזיקה שתאפשר לחוויה סובייקטיבית אותנטית וספונטנית יותר לצוץ" (מיטשל, 2006, עמ' 195). במקום לספק מרחב נפשי מוגן שבתוכו יכול "העצמי" להתרחב ולהתגבש בהנאה משחקית, האם שאינה טובה דיה מציגה בפני הילד עולם שעליו להסתגל אליו באופן מיידי, והתמודדות בטרם עת עם העולם החיצוני מונעת את ההתפתחות ואת ההתגבשות של הסובייקטיביות של הילד. יכולתו של התינוק להשתמש ב"מרחב מעבר" תאפשר היווצרות "עצמי אמיתי" ואותנטי בניגוד ל"עצמי כוזב". חדר האמנות והקשר הטיפולי מספקים מרחב בטוח בדומה לזה המאפשר לאם ולתינוקה להביע את עצמם באופן חופשי; מרחב שבו מתאפשרת התמזגות יצירתית של המטופל ושל חמרי אמנות; מרחב שמאפשר למטופל ליצור דימויים שייתנו צורה אמיתית ואותנטית לרגשותיו (Matthews, 1992 ,1999;  Brown, 2008).

טיפול באמנות נשען בבסיסו על עשייה ועל פעולה, ולאו דווקא על דיבור. מילים עלולות לחסום, ל"טייח" או לעצור תהליכים נפשיים, ולכן על המטפל באמנות לעודד עשייה ופעולה אמנותית, שהנה אותנטית יותר ובעלת איכויות מעמיקות יותר(Levine, 1995) . אצל מטופלים הסובלים מבעיות שנובעות מיחסי אובייקט מוקדמים בלתי תקינים, כגון כישלון ביצירת מובחנות בשלב הסימביוזה הנורמלית או פגיעה בלכידות ה"עצמי" (Mahler,1975), שבו יש ניסיון לחזור להתמזגות עם האם ונסיגה מאוטונומיה עלול להתקיים מרחב פתולוגי, שמאופיין בחוסר תנועה ובחוסר חיות. טיפול באמנות מאפשר מרחב טיפולי המביא לפתרונות וליכולות חדשים, המלווים בתחושה של "עצמי" הנולד מחדש. האתגר שעומד בפני המטפל באמנות הוא לספק את החוויה האמנותית שתאפשר את המעבר ממרחב פתולוגי למרחב פסיכולוגי ולשמור על המרחב הטיפולי חי .(Rubin, 1987)

תחושת ה"עצמי" מתפתחת מתוך תחושות פיזיות וגופניות המתעוררות כתוצאה ממגע בחומרי אמנות (Hosea, 2006). לפי תפיסת ה"אני-עור" של אנזייה, התחושה המוקדמת של ה"עצמי" מתפתחת מתחושות פיזיות המתחילות מהעור כאזור חיצוני ראשוני הרגיש לתקשורת בין האם לתינוקה (אנזייה, 2004). ב"עמדה האוטיסטית מגעית" (אוגדן, 2001) אוגדן רואה במגע חושי במשטח העור בסיס למערכת היסודית ביותר של יחסי האובייקט הינקותיים ואת היסוד של חוויית ה"עצמי". באופן דומה, חמרי האמנות, כגון חמר, חול, צבע ועוד, המערבים מגע ומעוררים תחושות גופניות, עשויים לסייע במתן תוקף לקיום הגוף וגבולותיו ולבניית ה"עצמי" (Hosea, 2006).

יצירת האמנות נותנת תוקף לקיומו של ה"עצמי". לוין טוענת שהתבוננות ביצירת אמנות, שמקורה ממעמקי העצמי של היוצר, מעלה בצופה תחושה של התרגשות עמוקה ויראת כבוד, בדומה לתגובת השיקוף של האם לתינוקה. תגובות אלה מחזקות ומעודדות את היוצר להמשיך ליצור אמנות יפה שתרגש את קהל הצופים ואת עצמו (Levine, 1995). דרך האמנות אנו מבטאים את עולמנו הפנימי כלפי חוץ באופן שבו אחרים יכולים להביע אמפתיה ואנו יכולים להביע אמפתיה כלפי התוצר שלנו וכלפי עצמנו (Rubin, 1987). דרך הביטוי האמנותי לומד היוצר להרגיש את עצמו, לתת תוקף לקיומו, לכבד ולהעריך את יכולותיו ואת עצמו.

היצירתיות מאפשרת עיצוב ושיקום של יסודות ה"עצמי".  הדימויים הלא ורבליים לוכדים בתוכם את תמצית מערכת היחסים מהעבר ונותנים לה צורה ומשמעות. לכן יצירת האמנות יכולה לשמש כמכל שיכול לשקף חזרה למטופל דימויים מעולמו הפנימי הקשורים ליחסי האובייקט המוקדמים, ומאפשרת למטופל לפגוש אספקטים שונים על עצמו באופן בלתי ישיר (Rubin, 1987,Levine, 1995). האמנות מאפשרת הרחקה, שיוצרת מרחב נפשי שבו מתעוררות תובנות לגבי ה"עצמי" שניתן להטמיע אותן מחדש או לראשונה. הדימוי אינו רק עוד שלוחה של ה"עצמי" או מראה של ה"עצמי", אלא למטופל יש הזדמנות לעצב את הדימוי שוב ושוב – לבנות מחדש "עצמי" מגובש ומלוכד. היצירתיות מאפשרת לעולמו הפנימי להתבטא כלפי חוץ, כך שהאדם יכול לעצב את גורלו ואת עצמו (Rubin, 1987).

לפי התיאוריה של קוהוט ;Kohut, 1971) מיטשל, 2006(, "עצמי" חלש וחסר גיבוש נובע מהקושי של האם להגיב באמפתיה אל תינוקה, בקושי להבחין בצרכיו ובעיקר בצורך שיש לו בתשומת לב ובהתפעלות. קוהוט טען ש"עצמי" בריא ומלוכד צומח בתוך סביבה התפתחותית שבה האם משקפת במבטה תגובת מראה המאשרת את מצביו הנפשיים הנרחבים של הילד ותומכת בהם. קוהוט האמין שדרך תגובות של אמפתיה בסיטואציה הטיפולית עשוי להתרחש הריפוי. מטופל שסובל מחסכים ראשוניים אלה צריך שישקפו לו בחזרה את החוויה שלו את עצמו (mirroring transference). כך עשוי המטופל לחוש נראה יותר ואמיתי יותר ולפתח תחושת "עצמי" איתנה ומגובשת יותר, "עצמי" המסוגל לשאת אכזבות ולהתאים למציאויות החיים  ;Kohut, 1971)מיטשל, 2006). כאשר התינוק חווה את השיקופים של אמו, את הניצוץ בעיניה, את מבטה המאשר והמעריץ הוא מקבל ביטחון לחשוף את עצמו ולהיהפך לאינדיבידואלי ונפרד. דרך תהליך השיקוף שעושה המטפל למטופל באמצעות האמנות המתווכת הוא מעניק למטופל את האישור, את מתן התוקף לקיומו, את העיניים המעריצות והמאשרות (Rubin, 1987). היכולת של המטפל באמנות לארגן ולשקף חזרה למטופל את עולמו הפנימי תאפשר את סיפוק הסביבה שבה יוכל המטופל למצוא רמות חדשות של הגדרה עצמית. תגובתו האמפתית של המטפל למטופל וכלפי יצירת האמנות שלו עשויים להביא לשיקום יסודות ה"עצמי" ולבניית "עצמי" נפרד ואוטונומי (Rubin, (1987.

 

תיאור מקרה

דנה (שם בדוי) היא ילדה בת שמונה, ולה אחות תאומה. היא הופנתה לטיפול מאחר שסבלה מחרדות, הערכה עצמית נמוכה, התנהגות מרָצה כלפי הסביבה והימנעות חברתית. מטרות הטיפול: לאפשר לדנה מקום בטוח משלה שבו תוכל לבטא את עצמה, את רצונותיה ואת משאלותיה, ולאפשר לה ליצור קשר הבנוי על אמון - תהליך שבו תחזק את בטחונה ה"עצמי" ותוכל לבנות לעצמה זהות נפרדת הן מאמה והן מאחותה.

תהליך הטיפול באמנות.  בתחילת הטיפול דנה הביעה ביצירותיה תמות הקשורות לתלות וחוסר נפרדות, כגון "אני מרָצה", הזדהות עם אחותה התאומה, קשר סימביוטי עם אמה ונזקקותה הנואשת למבטה המאשר. בהמשך בא לידי ביטוי הקונפליקט בין הצורך הבסיסי בהזנה ובשמירה על אובייקט האהבה לבין הפחד להיבלע בתוכו. לאורך תהליך הטיפול באמנות הופיעו לסירוגין דימויי הפרפר והציפור, המסמלים את כמיהתה של דנה לפרוש כנפיים ולעוף לקראת נפרדות ועצמאות. לקראת סיומו של התהליך הטיפולי נראה שדנה הצליחה לבנות ולשקם מחדש את יסודות ה"עצמי" לקראת בניית זהות מגובשת, עצמאית וייחודית משלה.

"האני המרָצה".  במפגשים הראשונים דנה בחרה ליצור בחומרים המוכרים לה, שאיתם הרגישה שליטה וביטחון. יצירותיה היו צבעוניות והדימויים היו מעולם האגדות, עולם של פנטזיה ושל טוב, ומלווים בהסברים מילוליים. נראה שהשקיעה מאמץ כדי לרצות את הסביבה ולספק תוצר סופי שיהיה ברור ואסתטי לסביבה המתבוננת.

מוטיב ההזנה והפחד מהיבלעות.  דנה הביעה, מצד אחד, את הצורך הבסיסי והראשוני בקשר אם-תינוק - הצורך בהזנה והרצון להזין. מצד שני היא הביעה את הפחד שלה מפני היבלעות, חודרנות, פולשנות וריקנות. בעבודותיה נהגה להעצים יצורים קטנים וחלשים ולהקטין ולהחליש יצורים מאיימים: דנה ציירה ציפור עומדת על בול עץ וכריש השוחה לעברה בלוע פעור חושף שיניים, אבל קטן ממדים יחסית לציפור. היא הפכה את תפקידי הכוח: הציפור אמרה: "הנה ארוחת הבוקר שלי", "... בלעתי ואני שבעה". דנה נהגה לתת כינויי "חיבה" ליצורים תוקפניים הטורפים ובולעים, ובכך אולי ניסתה לנטרל אותם ולהפחית מעוצמתם. נראה שזו דרכה להתמודד עם פחדיה, בדרך של הקטנת האובייקטים המאיימים לבלוע אותה ובו-זמנית העצמתה מולם. היא תיארה את עצמה כקטנה וכחסרת ישע בעולם: ציירה את החושך בצבע פנדה שחור, הוסיפה כוכבים צבעוניים ואמרה: "קשה לראות את הכוכבים על הרקע השחור... הם נבלעים בתוכו". נראה שכך ביטאה את תחושת חוסר הביטחון שלה בעולם, את ההרגשה שהיא קטנה מול העולם הגדול ואת החרדה להיבלע בתוכו.

תלות וחוסר נפרדות.  דנה ביטאה הזדהות יתר כלפי אחותה התאומה: כשנשאלה לשלומה, הייתה מתארת בטון נרגש ומזדהה את החוויות  שאחותה חוותה. בציורי משפחה היא מיקמה את עצמה בין אמה לבין אחותה, והדמויות היו דומות מאוד, אולי מתוך תחושת התלות שלה בהם, הזדהות עמן ותהליך הנפרדות הכפול שעליה לעבור . לקראת סיום הטיפול דנה יצרה בובות של מלכה ובתה ואמרה: "חשוב לי ליצור לילדה נעליים בצבע שונה מאלה של האימא כדי שיראו שהן שונות". דוגמאות אלה מביעות את הקונפליקט: מצד אחד התלות החזקה באמה וחוסר הנפרדות ממנה, ומצד שני הכמיהה לעצמאות ולייחודיות. באמצעות התהליך האמנותי דנה ניהלה דיאלוג בין שני קצוות אלה, התלות והנפרדות.

התלות במבטה המאשר של אימא.  לכל אורך הטיפול דנה הביעה צורך עז להראות את עבודותיה לאמה ונזקקות גדולה למבטה המאשר. ויניקוט מייחס משמעות רבה לתפקיד המראה של האם בהתפתחותו הרגשית והנפשית של הילד. הוא טוען שתפקידה של האם להחזיר לתינוק את ה"עצמי" שלו באופן שיאפשר לו מצע להמשך קיומו הספונטני והאותנטי מתוך תחושת ביטחון ותקווה (ויניקוט, 2007; מטרי, 2005). רק "כשאני מסתכל ואני נראה, משמע אני קיים. אני יכול עכשיו להרשות לעצמי להסתכל ולראות..." (ויניקוט, 2007, עמ' 131-130). בהתפתחות נורמטיבית ככל שהילד מתפתח, הולכת וקטנה תלותו בקבלת ה"עצמי" שלו מפניה של האם. כאשר ויניקוט מדבר על מבטה המקבל של האם לתינוקה הוא מדגיש את חשיבותו של הכבוד הניתן מצדה לאותנטיות שלו, את חשיבות ההד הניתן למחוותיו של התינוק, שיאפשרו מצע להמשך קיומו מתוך תחושת ביטחון ותקווה (ויניקוט, 2007; מטרי, 2005).

דנה ייחסה חשיבות עליונה לתוצר הסופי. הציור שהיא החזיקה בידיה כתוצר "הנולד" ממנה, שאותו חשוב היה לה להציג בפני אימא והסביבה, נתן לה תחושת ערך ומשמעות בעולם. היצירה המוגמרת היא קונקרטית ומוחשית עבורה, ומהווה הוכחה ברורה ועדות חותכת לעצם קיומה. היצירה משמשת עבורה סימן, חותם שהיא עשתה במו ידיה. כפי הנראה צורך זה העיד על כמיהה לאישור ועל תלות ונזקקות בעיניה המתבוננות של אמה כאישור לקיומה.

"העצמי האמיתי" כפי שהוא בא לידי ביטוי באמצעות תמונות החול.  הצעתי לדנה לשחק במגש החול מתוך מחשבה שהוא יוכל לספק לה מכל בטוח שבו תוכל לשחק בחופשיות. קיוויתי שתוכל להשתחרר מהמאמץ ל"רצות" את הסביבה (את אמה ואותי כמטפלת), ולהכיר ולבטא "עצמי אמיתי" בדרך בלתי מאיימת של משחק ודמיון; קיוויתי שהמגע בחול ובמים בתוך המגש הכחול יאפשר לה לשחק, לבנות את עצמה ואת עולמה במו ידיה. במהלך ארבעה מפגשים המגע בחול אפשר לדנה לשחרר מעצורים, להרפות מהשליטה ומההגנות, לשחק באופן רגרסיבי, להתלכלך וליהנות. נראה שהמשחק בחול אפשר לה לשנות את הרגלה ולא לחשוב על התוצר הסופי. היא שיחקה משחקי מלחמה, שדרכם הצליחה לבטא, לראשונה בחדר, כעס ותוקפנות. כשהסברתי לדנה שאצלם את תמונת החול ובהמשך אפרק אותה, כך שלא תהיה לה האפשרות לקחת ולהראות לאמה תוצר סופי, היא גילתה בגרות וכוחות התמודדות טובים. תוך כדי התהליך היא שיחקה משחק שבו כיסתה את המיניאטורות בחול ואז חשפה אותן וגילתה אותן מחדש. ייתכן שכניסה לתוך החול באופן קונקרטי מרמזת על הרצון לשמור ולהגן, לקבור ולהסתיר, אך גם לחפש ולגלות משהו חדש. באמצעות המשחק בחול דנה הצליחה לענות על הצורך הבסיסי ליצור סימנים בחול, עדות למעשה ידיה ולעצם קיומה. המשחק בחול אפשר לה לבטא את עצמה באופן חופשי, ספונטני, אותנטי ואינדיבידואלי, ולהתקדם צעד נוסף במסעה מ"תלות לקראת עצמאות". מאחר שהמשחק בחול קל ולא דורש טכניקה מסוימת או ידע קודם, הוא אפשר לה לשחרר הגנות, והשרה עליה אווירה של ביטוי יצירתי. המשחק והניגודיות שבין החול והמים האינסופיים לבין מגש החול בעל הגבולות הברורים, עצם התיחום של האינסופי לגבולותיו, יצרו עבור דנה מקום של הכלה, המאפשר התהוות נפש ה"עצמי" בתוך גבולות מכל  (שטיינהרדט, 2004; נצר, 2004).

הכמיהה לנפרדות, לעצמאות ולייחודיות. בתהליך היצירתי הופיעו שני דימויים עיקריים, הציפור והפרפר, שבאמצעותם הביעה דנה את כמיהתה לעצמאות ולייחודיות. "הלוואי והיו לי כנפיים... שיכולתי לעוף... להיות גבוהה מעל כולם...". דנה ציירה ציפור שנראית כמו שני ראשים המחוברים אל גוף אחד. ייתכן שבבחירת דימוי הציפור ביטאה דנה את הקונפליקט בין התלות החזקה שלה באמה, "הזדהות הדדית" בין תאומים, לבין הפנטזיה שלה לעצמאות לפרוש כנפיים ולעוף. הפרפר הנו סימבול לטרנספורמציה, יצור שהופך מגולם חסר תנועה שנראה חסר חיים ליצור מרהיב ביופיו, היכול לפרוש את כנפיו ולעוף חופשי אל על. נראה שדימוי זה הביע את הפער בין המציאות המוגבלת, חסרת יכולת התנועה והתלותית אל מול הפנטזיה לעבור שינוי משחרר לקראת עצמאות ואינדיבידואציה. דימויי הציפור והפרפר הופיעו כבר בציורה הראשון של דנה, אולם עברו תהליך של טרנספורמציה לאורך התהליך הטיפולי: "עיבוי" מ"דו-ממד" ל"תלת-ממד" ותפיסת נפח ומקום גדול יותר במרחב.

"עצמי" חזק ובעל כוחות. דנה עברה שינויים שבאו לידי ביטוי בתהליך היצירתי שבתוך חדר הטיפול ומחוצה לו. היא התחילה לגלות ולבטא את רצונותיה ויזמה, ובחרה תכנים וחומרים מגוונים ליצירה: עברה מיצירה דו-ממדית ליצירה תלת-ממדית, התופסת יותר מקום ונוכחות במרחב. בחייה השינויים התבטאו ביכולת עמידה על שלה וביצירת קשרים חברתיים חדשים. דנה יצרה נמלה גדולה בהרבה ביחס לגודלה בטבע. ייתכן שהדימוי מבטא את הפער הקיים אצלה בין התחושה שהיא קטנה וחסרת אונים בעולם לבין המשאלה שלה להיות גדולה, נוכחת וחזקה.

בנייה ושיקום של ה"עצמי".  לקראת סיום התהליך הטיפולי נראה שעולמה הפנימי של דנה התמלא והתעשר. הצעתי לה ליצור על משטח בגודל גיליון מתוך מחשבה לאפשר לה ליצור בתוך מרחב גדול, שאותו קיוויתי שביכולתה למלא בתוכן רב ועשיר. דנה יצרה ממלכה קסומה שבמרכזה נסיכה ונסיך, והשקיעה בהגנה ובשמירה על ממלכה זו. מפאת גודלה של העבודה, לא הייתה אפשרות לאחסנה במקום סגור, ובכל מפגש נהגנו דנה ואני "לבדוק את שלומה". באחד המפגשים נמצאה העבודה הרוסה על הרצפה. הרגשתי שאכזבתי את דנה כשלא הצלחתי לשמור על הממלכה שהיא יצרה והתאמצה כל כך לשמור עליה. חששתי שיסודות האמון והביטחון שנבנו בין דנה לביני בחדר הטיפול יתערערו וייהרסו. דאגתי שהממלכה הקסומה שלנו גם היא תיהרס בעקבות הרס היצירה. ציפיתי שדנה תהיה מאוכזבת, מיואשת וזקוקה לנחמה ולעידוד, אך למרבה הפתעתי, דנה אמרה: "החלטתי שאני אשקם את הממלכה ההרוסה, אבל הפעם אעבוד בקטן". דנה שיקמה את הממלכה, והפעם השקיעה בהוספת גינה לממלכה וכלל לא בשמירה ובהגנה עליה.

ניתן לראות בתהליך בניית הממלכה תהליך מקביל לבניית ה"עצמי". בתחילה דנה יצרה את "גרעין העצמי" בדמות נסיכה בעלת כוחות, אך עסקה בעטיפתו בהגנות רבות. בהמשך לא הרגישה צורך לבנות את ה"עצמי" שלה מחדש, מאחר שכבר הפנימה יסודות מלוכדים וחזקים של ה"עצמי". בעקבות זאת שיקמה את ה"עצמי" שלה ממקום הרבה יותר חזק ובטוח, שלא זקוק לכל כך הרבה הגנות.

הקשר הטיפולי.  בין דנה לביני נוצרה "כימיה" כבר מהמפגש הראשון. בתחילת התהליך הטיפולי הייתה תחושה שדנה משתדלת לרָצות אותי, זקוקה לאישורי עבור כל משפט שהוציאה מפיה. דנה ביטאה בבירור את הרצון שלה לקשר איתי, את כמיהתה להתמזגות בקשר ואת התלות שלה בי כמטפלת: הרבתה לבקש שניצור יחד, נהגה לכתוב את שמה ואת שמי על יצירותיה שלה, דיברה בשם שתינו, ביקשה עזרה וסיוע פעמים רבות וביקשה את מבטי המאשר ואת מילותיי מלאות ההתפעלות ביחס לעבודות האמנות שיצרה ודרכן - כלפיה. תגובותיי כלפיה וכלפי יצירות האמנות שלה היו אמפתיות. יזמתי תרגילי אמנות שבהם דנה ציירה ואני ציירתי אחריה וכמוה בדייקנות ובקפידה רבה. דרך תהליך השיקוף שעשיתי לדנה באמצעות האמנות המתווכת ניסיתי לחזק ואף להכפיל את נוכחותה בעולם. נראה שבתחילה דנה נזקקה למטפלת שתשמש עבורה "זולת עצמי" (selfobject) (Kohut, 1971), והיא הביעה את כמיהתה ל"התמזגות" בלי גבולות בין ה"אני" ל"לא-אני", בינה לביני, כפי שבא לידי ביטוי בכתיבת שמה ושמי על יצירות האמנות שלה.

חשתי את הנזקקות של דנה במבטיי ובמילותיי המתפעלים והמאשרים, כלפיה וכלפי יצירות האמנות שלה, מה שביטא את הצורך שלה לחוות את הזולת כמקור לאישור "עצמי", צורך לחוות את עצמה כבעלת ערך. לאורך התהליך הטיפולי ניסיתי לשקף לדנה את עצמה דרך תגובותיי האמפתיות כלפיה וכלפי יצירותיה ובאמצעות חזרות שלי על ציורים שלה במטרה לתת משנה תוקף לממשיותה. ויניקוט ראה בעבודתו כמטפל "... השבה ארוכת הטווח שאנחנו משיבים למטופל את מה שהוא מביא... נגזרת מורכבת של הפנים המשקפים את מה שישנו שם להיראות" (ויניקוט 2007, עמ' 133). ויניקוט האמין שבדומה לתפקידה של האם להחזיר לתינוק את ה"עצמי" שלו, שיקוף של מה שהמטופל מביא על ידי המטפל יוביל לכך שהמטופל ימצא את ה"עצמי" שלו ויהיה מסוגל להתקיים ולהרגיש ממשי. קוהוט ( , Kohut, 1971; מיטשל, 2006( האמין שדרך תגובות של אמפתיה בסיטואציה הטיפולית ושיקופים שישקפו למטופל בחזרה את עצמו (mirroring transference) עשוי המטופל לחוש נראה יותר ואמיתי יותר ולפתח תחושת "עצמי" איתנה ומגובשת יותר, "עצמי" המסוגל לשאת אכזבות ולהתאים למציאויות החיים. דרך תהליך השיקוף שעושה המטפל למטופל באמצעות האמנות המתווכת הוא מעניק למטופל את האישור, את מתן התוקף לקיומו, את העיניים המעריצות והמאשרות (Rubin, 1987).

עם התקדמות התהליך הטיפולי דנה ידעה לבטא את רצונותיה וליישמם בכוחות עצמה, ללא עזרתי או תמיכתי. אין ספק שנוכחותי התומכת בדעתה עדיין הייתה חשובה לה, אולם הייתה תחושה ברורה שזה אינו "תנאי הכרחי לקיומה", כפי שהיה בתחילה. לקראת סיום תהליך הטיפול, שארך כשנתיים, נראה שדנה תלויה בי פחות. הבעתה האמנותית, המילולית, בחירותיה והתנהגותה העידו כי היא עצמאית, יצירתית ומשוחררת יותר. הרגשתי שדנה יודעת לקחת מקום לעצמה ולהרגיש עם כך בנוח.

סיכום. תהליך הטיפול באמנות שעברה דנה כלל מסע ארוך ומורכב שתחילתו תלות חזקה באמה, באחותה התאומה ובי כמטפלת, והמשכו בנתיב לקראת נפרדות, עצמאות ובניית "עצמי" ייחודי ומגובש.

בתחילת הטיפול דנה הביעה ביצירותיה תמות הקשורות לתלות וחוסר נפרדות, כגון "אני מרָצה", הזדהות עם אחותה התאומה, קשר סימביוטי עם אמה ונזקקותה הנואשת למבטה המאשר. בהמשך בא לידי ביטוי הקונפליקט בין הצורך הבסיסי בהזנה ובשמירה על אובייקט האהבה לבין הפחד להיבלע בתוכו. לאורך הטיפול הופיעו לסירוגין דימויי הפרפר והציפור, שסימלו את כמיהתה של דנה לפרוש כנפיים ולעוף לקראת נפרדות ועצמאות, ושעברו טרנספורמציה מבחינת הגודל שהם תופסים במרחב, במקביל לתחושת הביטחון שדנה הפגינה בחדר הטיפול ומחוצה לו. לקראת סיומו של התהליך הטיפולי נראה כי דנה הצליחה לשקם את יסודות ה"עצמי" לקראת בניית זהות עצמאית וייחודית משלה: דנה בנתה ממלכה קסומה במקביל לבניית יסודות ה"עצמי" שלה. מאחר שכך, השמירה על עבודה זו נחוותה עבורי כשמירה על ייצוגי ה"עצמי" של דנה, ולכן הרס היצירה נחווה על ידי כחוסר הצלחה לשמור ולהגן על דנה. חששתי שבמקביל ליצירה שנהרסה דנה תיהרס, אך היא גילתה כוחות פנימיים שלא אפשרו ל"עצמי" להיהרס. ייתכן שהיא הפנימה "עצמי" חזק ובעל כוחות הנטוע היטב בתוכה, שאפשר לה התמודדות עם אכזבה, הרס ובנייה מחדש. ייתכן שדרך הביטוי האמנותי למדה דנה להכיר את עצמה, לתת תוקף לקיומה, לכבד ולהעריך את יכולותיה. באמצעות האמנות הצליחה לעצב את דימוי הממלכה שוב ושוב – לבנות מחדש "עצמי" מגובש ומלוכד יותר (Rubin, 1987).

הדאגה שצרכיה של דנה יסופקו ליוותה אותי כל העת במטרה לספק סביבה "מחזיקה", מכילה ובטוחה עבורה, בדומה לפונקציות שממלאת האם עבור תינוקה. ייתכן שהטיפול באמנות אפשר מרחב יצירה שבו יכלה דנה להביע את עצמה באופן בטוח, אמיתי ואותנטי, מרחב מוגן שבו יכלה ליצור דימויים שייתנו צורה אמיתית ואותנטית לרגשותיה ומרחב שבו התרחש תהליך של התחזקות ה"עצמי" ושיקומו. ייתכן שהטיפול באמנות והקשר איתי כמטפלת אפשרו לדנה להכיר חלקים בעצמה, וללמוד להקשיב לקולה הפנימי ולהביע אותו מבלי לנסות להיות מותאמת ומכוונת לצורכי הסביבה.

 

 

ביבליוגרפיה

אוגדן, ת.ה. 2001. העמדה האוטיסטית מגעית. מתוך: הקצה הפרימיטיבי של החוויה. הוצאת עם עובד.

אוגדן, ת.ה. 2003. מצע הנפש. תולעת ספרים.

אנזייה, ד. 2004. ה"אני-עור". תולעת ספרים.

באור, ל. 2004. תאומים לגדל ולגדול. אחיאסף.

ויניקוט. ד.ו. 2007. משחק ומציאות. הוצאת עם עובד.

ויניקוט, ד. ו. 2009. עצמי אמיתי, עצמי כוזב. הוצאת עם עובד.

ויניקוט, א.ו. 2001. הילד, משפחתו וסביבתו. ספריית הפועלים.

טיאנו, ש. 2006. פסיכיאטריה של הילד והמתבגר. הוצאת דיונון. אוניברסיטת ת"א.

מטרי, י. 2005. בית לנפש. הוצאת מודן.

מיטשל, ס.א. בלאק, מ.ג'. 2006. פרויד ומעבר לו. תולעת ספרים.

מילר, א. 2000. הדרמה של הילד המחונן. הוצאת דביר.

נצר רות, 2004. מסע אל העצמי. הוצאת מודן.

סולן, ר. 1992. 'יחד' כאינטגרציה של התלכדות ונפרדות ביחסי אובייקט ונרקיסיזם. שיחות ו' (3): עמ' 205.

סולן, ר. 2007. חידת הילדות. הוצאת מודן.

סמילנסקי, ש. , זוהר, ד. , שניר, ח. 1990. תאומים. הוצאת כתר-ירושלים.

פלוטניק, ר. 2003. שנינו ביחד וכל אחד לחוד. הוצאת ספרים יסוד.

שטיינהרדט, ל. 2004. בין כוכבי שמיים לחול הים. הוצאת שער הים.

שניידר, ס. 1991. ספרציה - אינדיבידואציה: המצב התיאורטי. מתוך: פרידה ואינדיבידוציה בגיל ההתבגרות. מכון סאמיט. ירושלים.

 

 

Brown, C. 2008. Very toxic-Handle with care. Some aspects of the maternal function in art therapy. International J. of Art Therapy. 13(1): 13-24.

 

Greenberg, J.R. & Mitchell, S.A. 1983. Cambridge, Margaret Mahler. Object relations & self psychology theory. pp. 270-303.

 

Hartmann, H. 1934-35. Psychiatric studies of twins in: Essays on ego psychology, New York international university press, 1964, 419-445.

 

Hosea, H. 2006. "The Brush's Footmarks": Parents and infants paint together in a small community at therapy group. Int. J. Art therapy, 11:2, 69-78.

 

Josepf, E.D., Tabor, J.H. 1961. The simultaneous analysis of identical twins and the twinning reaction. The psychoanalytic study of the child 16: 275-299.

 

Kohut, H. 1971. The Analysis of the Self. London: Hogarth Press.

 

Leonard, M.R. 1961. Problems in identification and ego development in twins. psychoanalytic study of the child 16. 300-320.

 

Levine, E. 1995. Tending the fire: Towards a Theory of Creativity in Therapy. In: Levine, Ellen. (1995). Tending the fire: studies in art, therapy and creativity. Toronto: Plamerson Press.

 

 Mahler, M.S., Pine, F. and Bergman, A. 1975.The Psychological Birth of the Human Infant symbiosis & individuation. New York, Basic book.

 

Mahler, M.S. 1960. Symposium on Psychotic Object Relationships: III. Perceptual De-Differentiation and Psychotic "Object Relationship". Int. J. Psycho-Anal., 41:548-553.

 

Matthews, J. 1999. The Art of Childhood and Adolescence, The Construction of Meaning. London :Falmer Press.

 

Rubin, J.A. 1987. Approaches to Art Therapy. Brunner , Mazel. New York.

 

Siemon, M. 1980. "The separation-individuation process in twins." American J. of Psychotherapy, 34, 387-400.

 

Solan, R. 1991. Jointness as integration of merging and separateness in object relations and narcissism. Psychoanalytic Study of the Child, Vol. 46: 337-352.

 

Stern D.N. 1985. The Interpersonal World of the Infant. Basic Books.

 

Winnicott, D.W. 1962. A personal view of the Kleinian contribution. In The Maturational Processes and the Facilitating Enviroment, pp. 171-178. New York: International Universities Press, 1965.