התנועה בין היחיד והיחד - מפגש עם ד"ר עיניה ארצי - ד"ר נעמה לב ארי ויעל ברקאי

במה אישית עם ד"ר עיניה ארצי - מייסדת ומרכזת מגמת הפסיכודרמה המרכז להכשרת מטפלים ביצירה ובהבעה, מכללת סמינר הקיבוצים

פגישה עם ד"ר נעמה לב ארי, ראש המרכז להכשרת מטפלים ביצירה ובהבעה ועם יעל ברקאי, מייסדת ומרכזת מגמת הטיפול בתנועה

דברים אלה הם מחווה עבור עיניה על עשייתה רבת-השנים למען קידום התחום המקצועי של הטיפול באמנויות. עיניה הייתה ממקימי האיגוד הישראלי לפסיכודרמה,  ופעלה בו שנים רבות גם כיו"ר לפסיכודרמה, ומאוחר יותר הייתה סגנית יו"ר ארגון יה"ת. היא חברה בארגון הבין-לאומי לפסיכודרמה, וכן הקימה עם חברותיה יעל ברקאי ולינור שטיינהרדט לפני כעשרים שנה את המרכז להכשרת מטפלים ביצירה ובהבעה בסמינר הקיבוצים, ובו המגמה להכשרת מטפלים לפסיכודרמה. עיניה מרכזת צוות מורים מקצועי ומסור, בידידות ובקרבה רגשית, והיא העמידה דורות של תלמידים ובוגרים שממשיכים את דרכה.

פרטי השיחה כפי שהם נמצאים כאן הם פרי של דיאלוג מתמשך בינה לבנינו.

מטבע הדברים, מעורבים בטקסט גם דימויים ורשמים שצומחים במפגש מסוג כזה, ואנו מחזיקים בהם, ומוסיפים עליהם, איש על פי דרכו. כל אלה ביחד הם החומרים שאנו מנסים לצייר באמצעותם דמותו של אדם הקרוב ללבנו. תמונה זו תמיד תהיה חלקית ותשאיר עבורנו מקומות נוספים שיש עוד להתעכב עליהם, ויש עוד לברר את טעמם.

 מהי ראשית הדרך?
האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו.

עיניה נולדה בקיבוץ חניתה וגדלה בפרדס חנה של שנות החמישים, וההתערות בנוף הארץ-ישראלי של השדות ושל המרחבים הייתה עבורה כמיהה מתמדת ומעשה יומיומי.

אפשר שהטבע נתפס כמקור לא-מודע של געגועים אל אחדות אבודה, אפשר שהיה בו טעם של חיק אדמה מזמין לקרבה ולהתרפקות, ואולי, ברוח המפגש הזה, הוא גם סוג של במה פתוחה? אולי היה המרחב הפיזי סוג של מרחב פוטנציאלי, שקיומו בחלל ואינו תחום בגבולות, ואינספור אפשרויות רוחשות בו ומזמינות לבחירה.

שם נראתה ילדה, מתרוצצת בין שיחים ופרחים, נותנת דרור לאסוציאציות חופשיות, כדרך שהן נובעות באופן ספונטני ותמים. שם רקמה לעצמה עיניה טקסטים וסיפורים, שאותם אהבה להגות, להמחיז ולהציג בקרב הילדים. היא מתעכבת על נוף הילדות של פרדס חנה ובו גם תמונת בית המשפחה, ובייחוד היא מתארת חיבור לדמות האם, אשת ספר מובהקת, ספרנית במקצועה ואישה יצירתית מאוד. עיניה גדלה באווירה כמעט פלאית וצבעונית, רהיטי הבית תמיד זזו ממקום למקום, שמלות החליפו בד והוסיפו אחר תחתיו, והפתעות שונות צצו ועלו באופן תדיר. ובייחוד היו הסיפורים, עולם שלם של אגדות התנ"ך, גרים ואנדרסן. אפשר ממש לדמות את שלוש האחיות לבית ארצי, ילדות קטנות המאזינות לקסמי המרחקים של עולם האגדות, על ברכי האם.

עיניה מעידה כי משכה את החוט הזה, של ההתרחשות התיאטרלית, מני אז עמוק אל תוך חייה. היא מיטיבה לבטא זאת באופן המשכנע ביותר: "כמו השמש, שהיא עולה ושוקעת, כך אני מספרת ומציגה, כמו שאני נושמת - כך אני מספרת ומציגה".

איך בוחרים מקצוע? איך הגעת אל הפסיכודרמה?

זה כנראה נמצא כבר בתוכנו זמן רב...

 

הניסיון לברר את תהליך הבחירה בפסיכודרמה כמקצוע המשקף תפיסת עולם מוליך את עיניה לשנות התבגרותה, לאחר השירות הצבאי כמורה חיילת, כאשר פנתה ללימודי תיאטרון באוניברסיטת תל-אביב. היא נחשפה אז לחיבור עיוני שכתבה עמיתה ללימודים. הייתה זו עבודת השוואה בין מבנה הבמה במחזהו של שיקספיר "חלום ליל קיץ", על פי הבמאי היהודי הבריטי פיטר ברוק (1925- ), לבין מבנה הבמה על פי תורתו של יעקב לוי מורנו ( 1889 – 1974), פסיכיאטר אוסטרי-אמריקני, יליד רומניה, מחלוצי הפסיכותרפיה הקבוצתית, תיאורטיקן, מחנך והוגה תורת הפסיכודרמה.

 

 

גם מורנו וגם ברוק היו אנשים שהגדירו והעריכו את פעולתם באופן שונה מן המקובל בזמנם. ברוק, שנודע בחזונו ביצירת התיאטרון האוניברסלי, חיפש את ייחודו של המדיום התיאטרלי, אותו יסוד שקיומו יתאפשר רק במסגרת של תיאטרון חי, בהיותו אירוע חד-פעמי, המוליד קשר אותנטי וישיר בין קהל לשחקנים. הוא תיאר תופעה זאת בספרו (1991) - "התיאטרון המידי". הוא תופס את החוויה התיאטרלית כאירוע, כאקט של תקשורת השייך לזמן ולמקום מסוים, כרגע התרחשות חד-פעמי. היסוד המידי הוא פונקציה של דינמיות והתחדשות מתמדת. כן הייתה שאיפתו של ברוק להבין את התיאטרון כנושא תרומה חברתית ואנושית.

מבלי משים אפשר לראות בכך מכנה משותף והמשך לכמה מרעיונותיו של מורנו. ובעצם, כל התכנים העוברים כחוט השני בשיחה שלנו עם עיניה ועם הפסיכודרמה שהיא מחזיקה עבורנו, נמצאים כאן: היצירתיות, הספונטניות, הקשר האנושי, הרצון להשפיע באמצעות החוויה הדרמטית. דומה שגם ברוק, ומורנו לפניו, היו שניהם טוטליים בעבודתם המקצועית ובאורח חייהם. הם פעלו במידה מסוימת מחוץ לממסד, וראו בעבודה האנושית את עיקר שאיפתם.

 

אני מוצאת כי ברוק (1991) מיטיב לנסח איזו אמת, שאפשר להניח אותה כתשתית לשיחתנו:

 

"אני מאמין שאנו נמצאים כאן כדי לספוג השפעות. כל הזמן אנו מושפעים ומשפיעים על האחרים. זו הסיבה, לפי דעתי, שלא ייתכן דבר גרוע יותר מאשר לשים על עצמך תווית, להיות בעל חתימה מסוימת, להיות ידוע בשל אפיונים מסוימים. הצייר זוכה להכרה בשל סגנונו המסוים, וסגנון זה הופך לבית כלאו. דבר זה אינו מתקבל על הדעת בתיאטרון. אנו עובדים בתחום כזה, שבו חייבת להיות השתנות מתמדת, חופשית".

 

נחזור אפוא אל הטקסט שעיניה משחזרת מימי נעוריה, אותה עבודה אקדמית המנסה לברר כמה מתפיסותיהם של שני האישים מעוררי העניין האלה.

אפשר לראות זאת לדוגמה בגישתם לבמה. בקצרה אפשר לומר כי הבמה על פי ברוק במחזה של שיקספיר "חלום ליל קיץ" הייתה עשויה שלושה מפלסים: מפלס פשוטי העם, מפלס הבורגנים, וגבוה מעל שניהם מפלס האלים והאלות. גם לבמה הפסיכו דרמטית שלושה מפלסים המדרגים במה עגולה אחת. כאן, מטבע המפגש עם עיניה, נרחיב קצת יותר: הקהל, כלומר קבוצת הפסיכודרמה, ישב סביב בקרבת המפלס הצר הראשון, ששימש בדרך כלל לשלב הראשון של התהליך, הוא החימום והריאיון בין המנחה לפרוטגוניסט. המפלס השני הוא למעשה הבמה המרכזית, שעליה נפרש התהליך הפסיכו דרמטי. מעל שני מפלסים אלו הייתה מרפסת, היא למעשה המפלס העגול השלישי, ששימש דמויות בעלות כוחות-על: אלוהים, אלים או להבדיל - ההורים, לעתים אנשים שכבר מתו, שהגיבור היה מעוניין לשתף בפסיכודרמה שלו.

במה זו הייתה קיימת בבית ספרו של מורנו ונותרה בזיכרון הפסיכו דרמטי כרעיון בסיסי. כיום בדרך כלל, במקום המפגש הקבוצתי השטח המרכזי מוכרז כבמה. שטח זה הוא מרחב הפעולה שיוחד לפרוטגוניסט, וסביבו יושבים חברי הקבוצה. חלקם מוזמנים על ידי הפרוטגוניסט לעלות לבמה ולהיות לו לעזר בגלמם דמויות השייכות לסצנות שלו.

 

מקרה זה של מפגש עם טקסטים עיוניים ואמנותיים שאירע בדרכה יכול היה לחלוף לבלי שוב. אבל עיניה כמו אספה אותו אליה: נפעמת מן הכתוב, היא לוקחת את ההזדמנות, ובסקרנות המאפיינת אותה החליטה להמשיך ולהעמיק בנושא. עולם שלם, אינטלקטואלי, חווייתי ורגשי נחשף בפניה כשהזדרזה לקרוא בכתביו של מורנו, ולאחר מכן יצרה קשר עם אשתו ושותפתו לחיים האישיים והמקצועיים.

 

"צלצלתי לזרקה מורנו, ומיד נכבשתי בהזמנה שלה. קמתי ונסעתי לוושינגטון, ללימודי פסיכולוגיה, כשנת הכנה לפסיכודרמה, ובתום השנה הגעתי אל המכון של הזוג מורנו בבייקון. זה היה ביתי".

 

 

כמה אמונה ואופטימיות נדרשו לצעד כה אמיץ עבור אישה צעירה שנוסעת הרחק אל הלא-נודע, מתוך דחיפות, כי שם יתגלה לה משהו שלא תוכל עוד להיות בלעדיו.

אין ספק כי הבניין הישן של בית הספר בעיירה בייקון, על גדות ההדסון, צפונה מניו יורק, היה מקום רומנטי שייחודו נודע למרחוק. מוקף פארק גדול ובו קליניקה פרטית, תיאטרון טיפולי ומרכז לימוד היה בית הזוג מורנו מקום התכנסות לידידים ולתלמידים, וממנו נודעה השפעתה של הפסיכודרמה על יחידים, על קבוצות ועל הממסד הטיפולי והאקדמי.

 

 

 

מה את רואה עוד מבעד לחלון של הפסיכודרמה?

 

עיניה מרבה לספר על זרקה ויעקב מורנו, שהיו עבורה עוגן אישי, חברי, תבוני ומקצועי. הם השפיעו באישיותם הכריזמטית, בעבודתם הייחודית ובדרך הוראתם. הייתה בהם איכות כה רבה כדי לעורר השראה ולנסח ולהגדיר מחשבות ורגשות שהיו בה ממילא. היא רקמה וגיבשה בשהות הממושכת לצדם את שאיפותיה המקצועיות ואת הדרך שבה תלך באופן עצמאי.

 

עבודה קבוצתית כדרך חיים.

תשומת הלב לתהליכים רגשיים שעוברים בו-זמנית על היחיד ועל ה"יחד" הייתה מן הנושאים שהקסימו את עיניה. ההבנה שבמוקד החזון המורניני עומדת יצירת קהילה ומציאת דרכים לחיזוק כוחותיה והרעיון שאפשר להביא את המצוקות של היחיד לתוך הקבוצה ולהיעזר בחבריה כדי להתחזק, אלו שבו את לבה.

מתוך התכנים שמעלה הפרוטגוניסט יש אלו המייצגים גם נושאים קבוצתיים, והתהליך הפנימי שהוא עובר נערך על הבמה המשותפת, שעליה, כאן ועכשיו, מוצג ומתקיים כאחד תהליך מעבר ליחיד ולקבוצה. במובן זה כל פסיכודרמה היא מרחב לשלב התפתחותי חדש באינטימיות ובתובנה.

אין זה מקרי שחלק השיתוף (sharing), האחרון בתהליך הפסיכו דרמטי, מתרחש סביב במת ההתרחשות. בתהליך השיתוף מספרים חברי הקבוצה לפרוטגוניסט וזה לזה איך מחוברת ההתנסות שהוא עבר זה עתה לחוויות האישיות שלהם. לאחר שהוא חווה את הקבוצה כחלקים של עצמו, מבחוץ פנימה, הוא חוזר וחווה מחדש, מבפנים החוצה, את שייכותו לקבוצה באופן אינטימי ביותר, כאשר מתברר לו ולהם שחלקים ממנו קיימים אצלם.

מתוך התכנים שמעלה הפרוטגוניסט יש כאלו המייצגים גם נושאים קבוצתיים, והתהליך הפנימי שהוא עובר נערך בזירה משותפת, שעליה, כאן ועכשיו, מוצג ומתקיים כאחד תהליך מעבר ליחיד ולקבוצה. במובן זה כל פסיכודרמה היא במה לשלב התפתחותי חדש באינטימיות ובתובנה.

 

עיניה נכבשה גם בשפה האמנותית הייחודית של הפסיכודרמה, הספונטניות והיצירתיות, האהבה, השיתוף ההדדי וההתערבויות הטיפוליות- דרמטיות שיש לעשות כדי ליצור את הדרך המחזקת. עצם הביטוי והחשיפה של כאב אנושי ושל מצוקה מסוכך על הקבוצה ומאפשר מקום של הכלה ושל החזקה. גם אם לא כולם היו במקומות הקשים פרי ניסיון קונקרטי וייחודי, וגם אם לא פגשו חוויות זהות, נוצר חלל מנטלי או מטריקס קבוצתי שכולם בעצם שותפים בו למסע התפתחותי. רגשות החמלה, ההזדהות והמירוק נוצרים בקבוצה ופועלים את פעולתם האוניברסלית לנוכח השיתוף המתרחש בקבוצה. לפרק זמן נדיר ביותר נוצר רווח ב"כאן ועכשיו", ובו חוברו הפנטזיה או החלום או מה שאנחנו קוראים לו המציאות העודפת/מורחבת surplus reality)) המורנוניני עם ממשות מסוימת – ואז נבראת חוויה אולי אפילו קתרטית - של יחיד ויחד. רגשות החמלה, ההזדהות והמירוק נוצרים בקבוצה ופועלים את פעולתם לנוכח השיתוף המתרחש בקבוצה. במובן זה אפשר להצביע על הטקסים השמאניים שעוברים חברי שבט כקרֵבים במהותם לחוויית "היחיד והיחד" הפסיכו דרמטי. אפשר גם למצוא מכנה משותף או קשרים בין הפסיכודרמה לתיאטרון היווני, שהניח את התשתית לתפיסה זאת של תהליך קתרזיס העובר על הגיבור (הפרוטגוניסט) ועמו על הקהל.

 

מהי המשמעות שנמצאת בפעולה?

הפסיכודרמה רואה במרחב הטיפולי מקום של פעולה, שבו אפשר ויצמח ויתפתח דו-שיח יצירתי בין המטפל/ הפסיכו דרמטיסט לבין המטופל, ובין שניהם לחברי הקבוצה. הספונטניות בדו-שיח וברב-שיח הייחודי והתערבות באמצעות פעולה מאפשרים עיבוד של חומרים כואבים במרחב בטוח.

 

כשזה קורה, אומרת עיניה, "מתחיל לעלות בי איזה ניגון, ואז אני יודעת שאפשר ויתחולל שינוי". מדובר בתנועה ובזמן של מפגש בין כוחות סותרים: מצד אחד עומדות החרדות וההתנגדויות. מצד שני עומדים היכולת והתשוקה להיות ספונטניים, להיפתח, לאפשר רקמה חדשה, לעתים מפתיעה, של יחסים. מתוך השיח היצירתי הזה שבין המטפל למטופל עולים ונחשפים חומרים מודחקים, חומרים שמורים, לפעול אותם, לעשות אותם נראים לעין, ולהציע אפשרויות פעולה חדשות כ"אימון לחיים".

 

 

מהו ייחודה של השפה בביטוי של פעולה?

יעל מזכירה לנו את המפגש שנערך עם פרופ' מולי להד, שעליו כתבה נעמה בגיליון הראשון של בין המילים (אוקטובר 2009). בשיחה זאת טען מולי כי אחת הדרכים לחזק את התחום המקצועי של הטיפול באמנויות ולסמן את הייחודיות שלו היא יצירה של מילון מונחים "שלנו". חשוב להשתמש בשפה של טיפול באמנויות, ולא בשפה של הפסיכולוגיה, אומר מולי. אנו מבקשות את תגובתה של עיניה, והיא אכן מחזקת את הגישה הזאת ומוסיפה עליה.

למשל, אפשר לזמן לכאן בהקשר זה את כותרת ספרו של אליאב נהרין כמטפורה לתפיסת הזהות כשפה. בהצעתו המושגית של נהרין - במה במקום ספה (1985) - הוא מניח באופן כה מוחשי את הזרימה הכרונולוגית והרעיונית מתורה אחת לאחרת. זו גם דוגמה מובהקת להתפתחות המשולבת של תהליכים דיסציפלינריים ולשוניים .

כשנוצרה השפה הפסיכו דרמטית, הוגדרה בעצם השיטה הטיפולית החדשה. שורשי השפה הפסיכו דרמטית נטועים במקורות רבי-שנים, בתיאטרון היווני ובשייקספיר. מורנו, שהיה פסיכיאטר, פסיכותרפיסט ואיש תרבות, יצר וגיבש את השפה הפסיכו דרמטית , ואף כי בבסיסה מושגי תיאטרון יווניים, הרי שהוא שינה אותם, והשפה המודרנית, או המעודכנת, משקפת את הזהות הפסיכו דרמטית. מאגר מונחיה של הפסיכודרמה עומד לרשותנו, ואנו משתמשים בו נוסף על מילון של הפסיכולוגיה, הנפוץ בקרב קהלים רבים. חשוב שנתגאה בשפה שלנו, ונקפיד להשתמש בה בטיפול, במסגרת ההכשרה של המטפלים וגם בכתיבה ובמחקר.

 

 

 

היכן את רואה מרכז משמעותי של עשייה?

עיניה אינה מהססת: בעבודה למען הקהילה.

 

לאורך כל שנות פעילותה מכוונת עיניה את העשייה הפסיכו דרמטית כתרומה למען החברה. ידוע הדבר כי היא מנחילה את ערכי השיתוף, הערכים הסוציאליסטיים שעליהם התחנכה ושאיתם הזדהתה, גם לתלמידיה. עיניה רואה בקשר עם הקהילה והחברה חיוניוּת קיומית והגשמה של חזון ברוח דור המנהיגים הגדולים של ימי ראשית המדינה. הפאתוס הזה נשחק במהלך השנים במקומותינו, וחבל. אם כי, לדבריה, אירועי הקיץ האחרון מעוררים שוב תקווה להתחדשות הסולידריות החברתית.

עיניה מספרת על אחד הפרויקטים, מתוך רבים, שהייתה מעורבת בו בהנחיה משותפת עם יהודית צדרבאום ועם בוגרים ותלמידים כצוות סיוע פסיכו דרמטי.

"לפני שנים אירעה תאונה מזעזעת לאוטובוס שבו נסעו לביתם ילדי בארותיים, ובה נהרגו ונפצעו קשה ילדים רבים. הוזמנו לעזור לילדים הפגועים פיזית ונפשית, ולהוריהם. במשך שלושה חודשים נסענו מדי שבוע בשבוע ועבדנו עם הילדים שעברו חוויה כה טראומתית. הייתה זו התנסות מקצועית יוצאת דופן. אנו עצמנו עברנו תהליך מעמיק של הכנה וגיבוש לכל אורך הפרויקט, וכמו כן המורים נפגשו עם קבוצת הורים, אך בעיקר חשובה הייתה העבודה עם הילדים. מפגישה לפגישה זכינו לראות כיצד בעזרת הביטוי הפסיכו דרמטי הם מתקרבים באטיות ובהדרגה לכוחותיהם, וכיצד עם תום הפרויקט שבו חיוכים לפניהם והחלה ההתאוששות המקווה".

 

 

.

 

ובמבט אל העתיד - מהי תמונת החזון שלך?

 

לעיניה תכניות רבות ועשייה שעדיין לא הושלמה, למשל, כשנגיע לעת בה נצטרך להוליך את המרכז להכשרת מטפלים ביצירה ובהבעה ולהתאימו לתוכנית החדשה של התואר השני, ולשינויים שיידרשו נכחה. אבל אפשר לומר כי התשובה הטבעית לה היא, כאמור, ההתכוונות הקהילתית.

 

עבורנו כחברה בכלל וכקהיליית מטפלים בפרט עיניה שואפת לראות יותר מעורבות, יותר אכפתיות, חיבור למעגלי השתייכות רחבים, דאגה לזולת. גם את מקומות ההתנסות המעשית בתוכניות ההכשרה היא מציעה להרחיב, למשל, לעבודה עם ילדי עובדים זרים. היא חוותה עדנה בקיץ האחרון, כאשר כמה בוגרות של הפסיכודרמה לקחו על עצמן אחריות  והשתתפו בהובלת המחאה החברתית. לנגד עינינו התרחש הפלא הזה, שאנשים יוצאים מ"אזורי הנוחות שלהם", מן המקום הצר של העשייה למען עצמם ולרווחתם האישית.

 

"כולנו היינו מלאי השתאות מול התופעה החדשה, בה אנשים מרחיבים את שדה הראייה שלהם, ומעמיסים על גבם את הנטל של האחריות החברתית.

מה אני יכולה לבקש יותר? החזון שלי מתרקם מול עיניי. סטודנטים ובוגרים מנסים להוביל שינוי, הם מתייעצים, הם עושים, הם ממשיכים את הדרך, ומעוררים תחושה חדשה שיש על מי לסמוך. המסירות הזאת היא עונג צרוף".

 

עם מה נחתום את שיחתנו?

אולי עם המשיכה אל ההרהור הבודהיסטי.

 

אחד ההיבטים מעוררי העניין והסקרנות במפגש עם עיניה ניכר בדרך שבה היא מחזיקה בתוכה כיווני מחשבה כה שונים, ואולי במידת מה גם מנוגדים. מצד אחד היא מטפחת משאבים של אנרגיה לעשייה של ממש במרחב המציאות הקונקרטית ובמעגליה השונים. מצד שני, בסמוך לפעלתנות הזאת, עיניה משאירה מקום משמעותי להתבוננות פנימית ולהרהור. אפשר ממש לצייר במילותיה תחנות של האטת הקצב, סוג של התכנסות פנימה, ניסיון להחזיק את המורכבות, שבה אנו בו-זמנית גם עושים, גם חושבים על העשייה שלנו, גם מתבוננים באחרים ועדים לתנועה שלהם במרחב. המסע ההתפתחותי אינו פוסק מבחינתה, אלא הוא מצוי בזרימה מתמדת, והוא נע בין מרחבי החיים שאפשר לראות בהם מסע שהדרך בו היא החשובה, ולא היעד, שאנו כביכול מסמנים לעצמנו מראש.

אולי ההרהור הזה מאפשר הזמנה ואמפתיה, ויש בו פתח ופרישה של מקום, גם עבור הזולת, הנמצא שם ממילא. בהקשבה רגישה עיניה ערה להדהודים פנימיים וחיצוניים שמתקיימים בכל מיני צדדים וכיוונים, והיא כמו אוספת אותם אל תוכה, מעבדת אותם בינה לבין עצמה, סופגת השראה ומעוררת אותה בו-זמנית.

דומה שעיניה מיטיבה להחזיק את המתח הזה בין התבוננות לבין עשייה, ואולי תוכני התורה הבודהיסטית שהיא עוסקת בהם, מחזקים את נטייתה הטבעית ומעמיקים אותה.

 

תפיסת החיים באופן בודהיסטי מבטאת נטייה להתרכז במישור החיים של כאן ועכשיו.

האין זו גם התפיסה של התהליך הפסיכו דרמטי המתרחש לנגד עינינו כאן ועכשיו, על הבמה שבה חוקר הפרוטגוניסט את קשריו עם אחרים, את בעיותיו, ואפשר אף לומר - את כל עולמו? החשיבה במרחב זה היא יצירתית ורב-כיוונית, ונחשפים בה לעתים דימויים שהיו עד כה מחוץ לתפיסותינו המוכרות. כמו בפסיכודרמה, גם בבודהיזם אנחנו פועלים במסגרת כללים אחרים. למשל, הסיבתיות שאנו כה מורגלים בה כמו זזה הצדה, ומחליפה אותה הגישה הפשוטה, המתארת דברים בהתרחשותם, לא בגלל ולא למען, אלא שפשוט קורים. הראייה המערבית נוטה להעצים את מקומו של האדם כמחולל אירועים במציאות, כנאבק בתוכו ובסביבתו, כחוטא וכנענש. החשבונאות הזאת נעלמת מן הגישה הבודהיסטית, שמציעה עבורנו סוג של ניקיון רעיוני. ההזדהות עם רעיונות מתורת הבודהיזם מאפשרת תנועה אחרת בעולם, אולי תנועה נוחה יותר, מקבלת וזורמת, בין האירועים שאנו פוגשים בהם בדרכנו לבין החוויה השקטה יותר שאנו מייצרים אל מולם.

אולי השקט הזה שעיניה מעבירה באישיותה, נחווה אצלה וגם בסביבתה כסגולה, המאפשרת, בין השאר, להפחית את הטון הדרמטי ואת העוצמה הרגשית של הפעולה הפסיכו דרמטית.

על כך ויותר היא שוקדת, ואת כל אלה היא מוסרת באהבה ובאופן מרגש לידידיה ולתלמידיה הרבים.

מקורות

ארצי, עיניה (1991). פסיכודרמה. סדרת "מה? דע!", דביר, תל-אביב.

ברוק, פיטר (1991) [1968]. החלל הריק. אור-עם, תל-אביב. 

נהרין, אליאב (1985). במה במקום ספה. צ'ריקובר, תל-אביב.