על הספר: LIFE IS DANCE ; THE ART AND SCIENCE OF DANCE MOVEMENT THERAPY
ספר בעריכת SHARON CHAIKLIN AND HILDA WENGROWER
הוצאת ROUTLEDGE
מאת אורית גרוס - מטפלת בתנועה - סמינר הקיבוצים
OR_GROSS@YAHOO.COM
ספר חדש העוסק בתחום הטיפול בתנועה שרואה אור אינו עניין של מה בכך, וראוי שיזכה למקום ולהתייחסות בטרם יונח על מדף הספרים, מדף שאינו כורע תחת עומס הכבודה.
הופעתו של ספר זה טומנת עובדה מסקרנת: איחוד כוחות של שתי מטפלות בתנועה דגולות בעריכת הספר: שרון שייקלין, נציגת ארה"ב, ש"כפות רגליה" מושרשות בהתפתחות תחום הטיפול בתנועה בארה"ב, והילדה ונגרובר - גאווה לאומית ירושלמית, שעבודתה נעשית כאן, ובאירופה, ובארצות אחרות דוברות ספרדית. שתי מטפלות חשובות אלה, דאגו לכנס מבחר פרקים שכתבו מטפלות בתנועה המדברות בשפות שונות, הבאות ממקומות שונים בתבל, ומייצגות זרמי חשיבה מגוונים. אבל על אף הרב-גוניות, השכילו העורכות לשמור לאורך כל הפרקים על דבר אחד מהותי: נקודת המוצא של כל הכותבות הוא הגוף - מן הגוף, אל הגוף ועל הגוף.
הספר מורכב משלוש גזרות. הגזרה הראשונה מביאה את יסודות התחום. ארבעת הפרקים שבחלק זה מעניקים תחנות, עוגנים ויסודות. וכך מוצגים שורשי ההיסטוריה של הטיפול בתנועה, המשמעות הטיפוליות של התהליך היצירתי בטיפול, אמפתיה קינסתטית, תנועה ורגשות.
הגזרה השנייה מתמקדת ביישומים קליניים. בשבעת הפרקים שבחלק זה, נפתחים לעיניו של הקורא חדרי הטיפול, ונחשפת עבודת הטיפול בתנועה עם אוכלוסיות שונות. מגוון האוכלוסיות רחב: פגועי מוח, הפרעות אכילה, חולי אלצהיימר, הפרעות אכילה, עבודה עם אוכלוסייה ניאורוטית (פרק מרתק שנכתב בידי ורדה דסקל - עוד נציגה ישראלית!), ילדים במחלקה אונקולוגית, אנשים עם בעיות פסיכיאטריות, אוטיזם ועוד.
הגזרה השלישית שחותמת את הספר, מציגה שלושה פרקים על שיטות לתצפית ולאבחון התנועה: קסטנברג, לאבאן, יונה שחר-לוי (ששמה והמודל שיצרה מהדהדים על פני כל היבשות), ועוד פרק על השפעת התרבות על המתרחש בחדר הטיפול, ופרק המעודד מחקר בתחום הטיפול בתנועה.
זהו ספר שאפשר לקרוא בו פרקים-פרקים. אין הכרח לקרוא בו ברצף, שכן כל פרק שייך לשרשרת הפרקים כולה, אך גם עומד לעצמו.
לפני קהל הקוראים - מטפלים בתנועה מנוסים, וסטודנטים בתהליך הכשרתם, ואנשי טיפול מתחומים אחרים בבריאות הנפש - נפתחות אפשרויות קריאה אחדות, קריאה הסוקרת את התחום ומאפשרת בניית תמונה כללית על כל מרכיביה, קריאה המחפשת חיבורים בין החלקים, וכמובן קריאה השואפת להעמיק ולחקור.
אחד הדברים שמייחדים ומגבשים את אופיו של הספר (ולא רק בחלק העוסק ביישומים הקליניים) הוא פתיחת דלתות אל חדרי טיפול שונים. זהו ספר מכניס אורחים. בכך מתאפשרת הצצה למגוון רחב ולעושר של התרחשויות בתוך חדרי הטיפול, ולנגיעה בתהליכי חשיבה, בתיאוריות ובמחקר. כך יכול הקורא למצוא את עצמו במחלקה להפרעות אכילה, בקליניקות פרטיות, ביחידה לאשפוז יום, בבית חולים פסיכו-גריאטרי, בבית הספר לחינוך מיוחד במחלקות בבית חולים והרשימה ארוכה.
בין הווינייטות הרבות שמובאות, אני בוחרת לציין את אותם מפגשים שמתחילים בהעדר תנועה, בקיפאון ובנוקשות של הגוף שמתקשה או לא מסוגל לנוע (אם מסיבות גופניות ואם מסיבות רגשיות). וכך, מתוך הקשבה, אמפתיה קינסטתית ושימוש מושכל במוסיקה ובאביזרים, משהו חדש, זעיר ככל שיהיה, כמו למשל תנועת כף רגלה של ילדה בת חמש ששוכבת מאובנת ודואבת, מחוברת לעירוי במיטה בבית חולים, מתרחש. לנוכח האין אונים והכאב, בא לידי ביטוי כוחה של התנועה. הרגעים האלה השזורים לאורך הספר, "תפסו" אותי בשעת קריאה, והדגישו בכל פעם מחדש את כוחה של התנועה.
לא בכדי נבחרו המילים "חיים הם ריקוד" בכותרת הספר. כותרת זאת נכונה גם בהיפוך: ריקוד הוא חיים. ואם אדייק: ריקוד הוא ביטוי לחיים, ותנועה היא חיים.
אבל לא רק תנועה מתגלה כשנפתחים החדרים. גם המחשבות "הרוקדות" במוחן של המטפלות הנוכחות. כך, לדוגמה, כמעט אפשר "להיכנס" לראשה של סוזי טורטורה (פרק 9) כשהיא פותחת את דלת הסטודיו שלה לטימוטי, ילד בן 6 שאובחן כ-PDD. מחשבותיה מגלות את הריקוד הפנימי שמתעורר בה למולו, והקורא מקשיב להן, כמעט נמצא לצדה. היא חושפת את הדילמות הקשורות ליצירת הקשר, לתגובותיה ולהתערבות, היא בונה את הצעדים הראשונים בטיפול.
שם, אל מול הילד, עומדת סוזי טורטורה ומקשיבה לטימוטי בעיניה. מן העיניים הקולטות את הגוף ותנועתו הלא מובנת, אל גופה שלה, ומשם אל מקומה של המחשבה ומקומן של המילים ושוב אל הגוף והתנועה וחוזר חלילה.
דווקא בנקודת כוח זאת בספר, של "הצצה" לחדרי הטיפול, אני מבקשת להעיר הערה קטנה, שמטרתה לעורר מחשבה. בפרק השביעי המציג עבודה בטיפול בתנועה עם הפרעות אכילה, מוצגות 3 תמונות – שלושה צילומים של מטפלות ומטופלות באינטראקציה תנועתית. זהו הפרק היחיד בספר המלווה בתמונות. לדעתי זאת חשיפה מיותרת, חשיפה המדללת ופוגעת בעוצמתו של הפרק ומצמצמת את האפשרויות המוצגות בטקסט.
ובהערה נוספת אני מבקשת להתייחס אל היעדר אחידות ברמת העדכון הביבליוגרפי של הפרקים. יש פרקים שהסקירה הספרותית בהם עמוקה ועדכנית, ולעומתם, יש פרקים שלוקים בחסר, חסרים בהם החיבורים הנוספים והעדכניים יותר. ועל כך אני מצרה. כך לדוגמה פרק 8, שנכתב בידי דיאן דוליקאי (ולמען הגילוי הנאות: גברת דולקאי, תרפיסטית ומורה דגולה לימדה אותי את הצעדים הראשונים בטיפול בתנועה בתחילת שנות השמונים), אך בקריאת הפרק היה נדמה שהזמן עצר שם, וחבל.
זמן קריאה הוא זמן התבוננות בעצמי. בעצמי כתרפיסטית, כמטפלת בתנועה, כאדם רוקד, כאדם כותב, כאדם במשפחה ובחברה כאדם-כאישה באמצע החיים ועוד זוויות וכובעים. שעה שאני קוראת, אני מבררת עם עצמי לאן הספר לוקח אותי, היכן אני "נענית לקריאה" והולכת אתו. במהלך קריאת הספר הזה מצאתי את עצמי נכנסת לחדר/למרחב נוסף ומאתגר שאין לו פרק נפרד בספר, אך הוא שם, נוכח "מאחורי המילים". קראתי לו "זהות". זהו חדר שעוסק בעניינים של זהות מקצועית – מי אנחנו המטפלים בתנועה מי אנחנו מול האחרים, אבל גם עבור עצמנו. אלה שאלות מורכבות שאולי היה אפשר לייחד להם פרק נפרד.
ולסיום, אני מבקשת לעצור ולהעיף מבט על הכריכה (מעשה ידיו של הפסל ישראל הדני), ובה מוצג פסל הקרוי ""STRUCTURE. על אף היותו "מבנה", זהו פסל "חי", שאפשר לחוש בו את התנועה הספירלית - זאת המתמשכת. ובכך נוצרת הלימה בין אופיו של הספר ובין מה שמוצג על כריכתו. בתנועה מתמדת, או - תנועה היא חיים....