יעל רוזנברג, תרפיסטית בדרמה, מטפלת דיאדית, M.A בתרפיה, בדרמה ובסיפור. Yael_ros2@walla.com
חסידה עמיהוד, תרפיסטית בתנועה, מטפלת דיאדית M.A. בייעוץ וחינוך מיוחד.jamihood@netvision.net.il
הוריו של דורון (שם בדוי), בן ה-5 היו מוטרדים ומלאי ספקות כבר בשיחת הטלפון הראשונה. כשנשאלו מדוע פנו לטיפול דיאדי (דיאדה = צמד), החלו לתאר בשטף רב את הקשיים של דורון והחששות שלהם מדרכי התנהגותו. הם סיפרו כי הם עייפים ומותשים מסצנות הפרידה שחוזרות על עצמן בכל יום בגן.
קשיי פרידה מעידים לרוב על קושי ביחסים בין הילד לבין ההורים. לא פעם קושי אצל הילד מעיד על קושי גם אצל ההורים ואי אפשר להפריד בין השניים. לכן אחת הדרכים לעזור לילד ולהורים היא הטיפול הדיאדי.
טיפול דיאדי הוא טיפול רגשי המפגיש את הילד וההורה בחדר הטיפולים למשחק משותף, כאשר הילד מגיע למפגשים השבועיים עם האם ועם האב לסירוגין.
לטיפול הדיאדי שתי מטרות:
1) הבנת קשיי הילד וצרכיו ב"זמן אמת". המטפל מלווה את התהליך של הילד וההורה עד שמושג שינוי רגשי והתנהגותי אצל הילד.
2) עזרה ועבודה עם ההורים בהבנת התהליך האישי שהם עוברים במקביל לטיפול בקשר עם הילד, ובעקבותיו.
במהלך הטיפול נוצרת התכווננות הדדית מתאימה יותר של ההורה והילד - מודעות הדדית לצרכים וכן תגובות מותאמות יותר לקשיים הבאים לידי ביטוי בהתנהגות הילד, וזאת התשתית לשינוי ביחסים בין ההורה והילד, ולהגשת העזרה המתאימה לילד.
במאמר זה נסקור את עקרונות הטיפול הדיאדי ומהותו, ונציג תיאור מקרה של הטיפול בדורון (שם בדוי).
אתי ומוטי לטרמן (שמות בדויים), סיפרו בשיחת הטלפון הראשונה, כי יצאו זה עתה מפגישה עם הגננת, שבה שוב סיפרה כי הקושי בפרידה מהם בבוקר נמשך זמן רב לאחר עזיבתם את הגן, ודורון נצמד אליה ואל הסייעת במשך שעה. בזמן המשחק החופשי, דורון אינו מרבה לשחק עם קבוצת ילדים. כשאחד הילדים יוזם עמו קשר ומזמין אותו למשחק הוא לא תמיד משתף עמו פעולה ולרוב המשחק מסתיים כשדורון נעלב ובוכה. הוא מעדיף לשחק לבד ומתעניין פחות בחברת הילדים ובצעצועים.
בפגישת האינטייק (היכרות) שנקבעה לאותו שבוע, תיארו ההורים, אקדמאיים בני 35- 38 העוסקים במקצועות חופשיים, את לידתו של בנם הבכור, דורון, כאירוע משמעותי ומרגש בחייהם שייחלו לו שנים. הם סיפרו על תינוק שהתקשה להירגע לבד, שלא היה לו סדר יום קבוע (אכילה ושינה), תינוק שהיה זקוק לנוכחותם הצמודה, ולא העסיק עצמו לבד במשחק עם צעצועים. בשנתיים הראשונות נשארה אתי עם דורון בבית וגידלה אותו לפי תאוריית הרצף. כשהיא חזרה לעבודה, הצטרף דורון למשפחתון. תהליך הפרידה מן ההורים היה קשה ודורון התרגל להירגע בעזרת אחת המטפלות, שעמה יצר קשר טוב. בשיחה עם התרפיסטית הם הודו כי גם להם הייתה קשה הפרידה מבנם הבכור.
בגיל שלוש וחצי עבר דורון לגן עירייה ולאחר תקופה של פרידות קשות בבוקר החל תהליך שיפור. ואולם, הגננת כבר אז ציינה כי דורון מעדיף את חברתה ואת חברת הסייעת ומתעניין פחות בחברת הילדים ובצעצועים, התנהגות שההורים הכירו מן הבית.
כשהיה דורון בן ארבע וחצי נולד לו אח וחלה החרפה בתהליך הפרידה בבוקר. הדבר בא לידי ביטוי בבכי ובתחנונים שלא יעזבו אותו. לאחר שההורה עזב בלב כואב, דורון התקשה להיפרד מן הגננת והיה נצמד אליה עד שנרגע.
הגננת שיתפה את ההורים ואמרה להם שהיא משייכת את ההחמרה בהתנהגותו של דורון ללידת אחיו, שמשפיעה כצפוי על חייו, ולכן השתדלה לעזור לו . לאחר שלא חלה הטבה בהתנהגותו של דורון, המליצה הגננת לאתי ולמוטי על טיפול דיאדי - טיפול רגשי המשלב הורה וילד בחדר הטיפולים.
בהמלצת הגננת הגיעו ההורים לטיפול בדרמה ותנועה. לאחר שהקשיבה לסיפורם של ההורים, הפנתה את תשומת לבם לכך שבחרו לתאר בפירוט את מערכות היחסים של דורון בגן ובמשפחתון ופחות את התפתחותו של דורון ואת מערכות היחסים שלהם עמו.
מכאן נמשך האינטייק ונאסף מידע על שלבי ההתפתחות השונים של דורון מינקות: התפתחות רגשית, מוטורית, שפתית, קוגניטיבית וחברתית. הרגלים, תכונות אופי, טמפרמנט, היסטוריה רפואית, אבחונים וטיפולים בעבר, מערכות יחסים עם דמויות משמעותיות במשפחה, קשיים, תפיסת ההורים והבנתם את דורון וכן ציפיותיהם ממנו ומן הטיפול.
לאחר מכן פרסה לפניהם המטפלת את מהלך הטיפול הדיאדי המתחיל במפגשי הערכה, שכוללים שני מפגשי אם - ילד, שני מפגשי אב- ילד לסירוגין, ומפגש סיכום שבו יחליטו יחד על הדרך הטיפולית המתאימה.
לשאלתו של מוטי מדוע צריכים גם הם להיות בחדר הטיפולים, הסבירה המטפלת כי בטיפול הדיאדי יוכלו דורון וכן הם עצמם לקבל עזרה רגשית באמצעות התנסויות חווייתיות משותפות. תפקידה יהיה לתווך בינם לבינו ולספק להם הדרכה ותמיכה.
טיפול דיאדי:
בטיפול הדיאדי המשקף את החיים עצמם, להורים תפקיד חשוב כדמויות מכילות המספקות תמיכה והכוונה לילדם. במסגרת טיפולית זו תפקיד התרפיסט לתמוך בהורים במציאת הדרך המתאימה לילדם ולהם למימוש מטרה זו. התרפיסט עושה זאת באמצעות תמיכה והכוונת המשחק המשותף של ההורה והילד בחדר הטיפולים. התפתחות המשחק המשותף בין ההורה לילד היא הבסיס שעליו מתפתחות ונבנות המיומנויות החברתיות של הילד.
לפי ויניקוט, (1996), התחלת המשחק היא במרחב הבטוח הנוצר בין התינוק לאם, בשלב שבו התינוק מתחיל להבין כי יש לו קיום נפרד משל אימו ומתחיל תהליך הפרידה מן הסימביוזה ביניהם. תהליך זה מעורר אצל התינוק חרדה והוא מתמודד עמה דרך משחק עצמאי ויצירתיות.
אריקסון, (1950), כתב כי בהתפתחות תקינה תופס הפעוט את העולם כמקום בטוח ואת בני האדם ככאלו שאפשר לסמוך עליהם.
בשלב זה הקשר הנוצר בין התינוק לבין האם (או עם דמות הורית/ קבועה אחרת) יוצר אמון בסיסי של הפעוט באחר ובעצמו, באמצעות האם המספקת בתחילה את כל צרכיו ובהמשך מאמנת וחושפת אותו להתמודדות עם תסכולים ודחיית סיפוקים. תינוק שחווה חוויות של הצלחה בהרגעה עצמית ולומד כי האם נוכחת בעת הצורך, מפתח ביטחון עצמי תקין. על כן יש צורך משמעותי הן במשחק עצמאי של הפעוט והן במשחק משותף של הורה - ילד, לשם ההתפתחות הרגשית והכישורים החברתיים של הפעוט / ילד.
במהלך הטיפול הדיאדי פוגש התרפיסט את ההורים לסירוגין. הרציונל המנחה מבנה זה מתבסס על ההבנה כי כל הורה מייצג תכנים ייחודיים בעבור ילדו ויוצר עמו מערכת יחסים ייחודית השונה מן המערכת הנבנית עם ההורה האחר.
במקביל, מתקיימות פגישות קבועות בין ההורים לבין אותו מטפל. בפגישות האלה התרפיסט מקשיב לחוויות ההורים מן הפגישות בחדר הטיפולים ובבית, ומוסיף את הבנתו לתהליך הטיפולי, הניזונה מהיותו עד לדיאדה בחדר הטיפולים. כמו כן, בעזרת התרפיסט, מבינים ההורים כיצד משפיעות חוויות הילדות על ההורות שלהם, ועל הדרך שבה הם תופסים את ילדם, ומגיבים אליו. הייחוד בסגנון טיפולי זה נובע מכך שבמקביל יש עבודה בשני ערוצים התורמים לתהליכי הטיפול:
1) התהליך שהילד עובר עם עצמו בהתפתחות המודעות העצמית והביטחון עצמי, הגורמים לשינוי התנהגותי.
2) התהליך שבו התובנה והשינוי של ההורה בתפיסתו את הילד מביאים לשינוי התנהגותי של ההורה כלפי הילד.
שילוב של שני הערוצים האלה, הנעשה בעזרת התרפיסט, מניע את השינוי בתהליך הדיאדי.
באחת הפגישות הראשונות, במהלך משחק כדורגל בחדר הטיפולים, נצמד דורון לאם ולא הסכים לזוז "מהשער שלה". האם ניסתה להסביר לו שאי אפשר לשחק בצורה כזאת ושזה לא נעים לה ובהמשך אף הרחיקה ואמרה בכעס: "גם בתור תינוק דורון כל הזמן נצמד לגוף שלנו 'ונכנס לנו לוורידים' ונמאס לי".
המטפלת בדקה עם דורון למה הוא זקוק כעת מן האם ומה המגע עמה ייתן לו. דורון אמר: "ככה אני מרגיש את אימא". האם אמרה כי "זה מזכיר לי את מה שאמרה המרפאה בעיסוק, כשהיינו אצלה במשך שלושה חודשים - היא אמרה שדורון צריך להרגיש דברים יותר חזק". המטפלת הוסיפה כי לקושי בוויסות תחושתי השפעה על הוויסות הרגשי ועל התפתחות הביטחון העצמי שלו. היא פנתה אל דורון ואמרה לו: "אולי תבקש עכשיו מאימא חיבוק חזק-חזק", ואז פנתה לאתי: "אימא, אולי עכשיו תוך כדי החיבוק אחרי שדורון נרגע, תספרי לו למה כעסת". כשדורון מכורבל בחיק האם אמרה לו אימא: "כשהיית תינוק היה לך קשה להירגע לבד ואז לא ידענו שאתה צריך חיבוק חזק. כל הזמן ניסינו להרגיע אותך ולא תמיד הצלחנו". התרפיסטית פנתה אל שניהם ואמרה: "דורון, אני רואה שאתה צריך את אימא כדי להירגע וקשה לך עדיין לעשות את זה לבד, ואימא זה באמת יכול לעורר תחושה שאין לך מקום לעצמך ודורון תלוי בך כל כך. אתם תראו שלאט לאט דורון ילמד להרגיע את עצמו לבד ואימא תלמד איך לומר לדורון מתי זה כבר לא נעים לה ולהרגיש כי יש לה גם מקום לעצמה". בדרך זו ניתן המענה לצרכיה של האם ובמקביל התאפשרה תחילתה של פריצת הדרך לטיפול אצל דורון.
בהדרכת ההורים הסבירה המטפלת כי אלו צעדים ראשונים בתהליך ההיפרדות (ספרציה - אינדבידואציה) של דורון ושלהם. תהליך שלא הושלם מעצמו באופן טבעי ועיכב התפתחות לתהליכים נוספים: פרידות בגן, תלות במבוגר להרגעה, בניית ביטחון עצמי ליצירת קשרים עם בני גילו ויכולת ליצור מרחק פיזי ורגשי מן האחר בזמן משחק משותף.
בדרך דומה התקיימו המפגשים הדיאדיים של דורון והאב. תוך כדי משחק משותף עלו תכנים הקשורים לנושא הפרידה מהיבט אחר: הקושי של האב להכיל את הצורך האין סופי של דורון בקִרבה ובמגע וכתגובה דורון בחר להתרחק. המטפלת הנחתה את האב ואת דורון דרך התנסויות שונות בתנועה לאפשר מגוון של דרכים ליצירת קשר ובאמצעות משחקי תפקידים - נוצרו חוויות של מגע שסיפקו את דורון והיו חוויה טובה לאב. גם כאן המענה ניתן על ידי התרפיסטית במהלך המפגשים עם דורון והאב ובמפגשי הדרכת ההורים.
לסיכום: לאורך התהליך נעשתה אינטגרציה בין תחושותיהם של ההורים, התנהגותו של דורון ותגובותיהם בחדר הטיפולים ומחוצה לו, שלעתים, כפי שהבינו בתהליך הטיפול, מונָעות מחוויות ילדות ומיחסיהם עם הוריהם.
בעקבות התהליך הטיפולי והתובנה של ההורים כי השילוב בין מזגו המולד של דורון לבין עולמם שלהם (העבר וההווה) מעכב את שלבי ההתפתחות הרגשית שלו, יכול היה לבוא שינוי:
לאחר כחמישה חודשים שבהם השינוי בהיבט החברתי בגן עדיין לא בא לידי ביטוי, הציעה המטפלת להורים להשתתף בקבוצה של טיפול דיאדי עם ארבע דיאדות (משפחות) נוספות, במתכונת דומה של מפגשים שבועיים בתרפיה, בדרמה ובתנועה, והדרכת הורים.
הוריו שלן דורון נענו. כעת ניתן לצפות כי התהליך הקבוצתי יאפשר את המשך התהליך הרגשי של דורון והוריו, יציע עזרה בשיפור המיומנויות החברתיות של דורון, וישמש קבוצת תמיכה להורים המתמודדים עם קשיים דומים.
רשימת מקורות:
Fraiberg S., Adelson E. & Shapiro V., (1975), "Goast in The Nursery; APSYCHOANALYTIC Approach to the Problems of Impaired Infant- Mother Relationship”. Journal xo the American Academy of Child Psychiatry, 14, 387-421